צדו השני של המטבע: להיות שמרן

למה המהפכנות רעה, מדוע המסורת היא העיקר, ואיך הצליח המדע להחדיר מצלמות למוחנו ולהנחית חללית על הירח? שמרנות וליברליזם

בית המשפט העליון האמריקני. צילום: CC BY SA 2.0

בשבוע שעבר ראינו את עקרון היסוד הליברלי, לפיו על הממשלה להיות מצומצמת ורזה, ולעסוק בעיקר בשלושה תפקידים: ביטחון פנים, ביטחון חוץ, אספקת מוצרים ציבוריים – שרק בהם יש לעשייתה יתרון מכריע על פני השוק הפרטי. ראינו גם כי הליברל מבין את חשיבותם הקריטית של השלושה הללו לחירותו האישית, דבר שהופך אותו לפטריוט הקנאי לשלומה של מלכות.

מלבד שלושת התפקידים הללו, כך גורס הליברליזם, על המשטר להשאיר את כל יתר מרחבי החיים לחברה האזרחית, על מגוון מוסדותיה הטבעיים. כלל הזהב הוא: נוטלים את חירותו של האזרח רק במידה הנדרשת להבטחת חירות גדולה יותר. מוסדות המדינה פורסים את חסותם על קביעת החוקים ועל אכיפתם, על הביטחון, על הקניין הפרטי, על קיום החוזים, על טיפול בעבריינים וכד', ובחסות אלו החירות האנושית משגשגת. כולנו מקריבים מעט מחירותינו לטובת השלטון, ובתמורה מקבלים ממנו חירות גדולה הרבה יותר. אחרת הכאוס שולט, אדם לאדם זאב, ואיש הישר בעיניו יעשה.

ועכשיו מה?

כאן הגענו לשאלת השאלות: ונניח שישראל מצמצת את השלטון לגבולות הגזרה הראויים לו. מה הלאה? מי ימלא את החלל שתופסת כעת הממשלה? מי ידאג לחינוך, לרווחה, לכלכלה, לזהות, לערכים, לבריאות, לדת, לסולידריות? מה יעשו אנשים עם כל החופש הזה? עם משא האחריות הכבד שרובץ כעת על כתפיהם? בנקודה זו נכנסת השקפת העולם השמרנית ומשלימה את התמונה. אך רגע לפני שניגע בשמרנות, חשוב להדגיש שכמו כל תיאוריה פוליטית רצינית, גם השמרנות היא תורה רחבה ומקיפה מאוד בעלת זרמים שונים וניגודים. כאן אנו דנים רק בהיבט מסוים שלה: התפר שבינה ובין הליברליזם הקלאסי בכל הנוגע להיקף השלטון.

ובכן, האמון שנותנים השמרנים בפרטים ובחברה, מושתת על תפיסת עולם מוצקה ומורכבת אודות כוחם של תהליכים טבעיים – החופשיים מיד מכוונת מלמעלה – לעצב את המציאות על כל רבדיה ממש.

השמרן מתבונן בטבע ורואה כיצד האבולוציה יוצרת אורגניזמים מורכבים בלא יד מכוון; הוא מתבונן בבני האדם ורואה כיצד הם משתמשים בשפה שנוצרה באופן טבעי, בלי שאיש תכנן או הגה אותה; הוא מתבונן בחברה ורואה כיצד היא יוצרת בכוחות עצמה מוסדות ומנגנונים מרשימים, באופן ספונטני ובלתי-מתוכנן, דוגמת התא המשפחתי, המדע והמוסר; והוא מתבונן בהתנהלותם של שווקים החופשיים ממעורבות ממשלתית, ורואה כיצד הם פורחים, משגשגים ומניעים את העולם קדימה.

הוא רואה את כל אלו ומבין: אין צורך בממשלה כדי להסדיר את כלל מרחבי החיים. אין צורך בעזרתו הנדיבה של המחוקק, ביוזמתו של השר או בתושייתו של הפקיד כדי שהחברה תתפקד באופן מיטבי. התרבות תפרח, הכלכלה תשגשג, הסולידריות תתחזק והחברה תתפתח הרבה יותר טוב בלעדיהם.

ניסוי וטעייה בלתי פוסקים

מה מניע את התהליכים הטבעיים הללו, שמעצבים את עולמנו בלי הרף? ניסוי וטעייה תמידיים, סטיות, תיקונים ואיזונים עדינים. אט-אט, הודות לכל אלו, מצטברים הניסיון והידע האנושי ומתגבשים לכדי המסורות והמוסדות החברתיים שאנו נשענים עליהם. בלשונו של הכלכלן והפילוסוף פרידריך האייק:

ביחסים בין הבריות, עשויים היו לצמוח מוסדות מורכבים ומסודרים … שלא נבעו כמעט בכלל מתכנון מוקדם, שלא הומצאו אלא קמו מתוך פעולותיהם הנפרדות של אנשים רבים … ערכו של החופש מתבטא בעיקר בהזדמנות שהוא מזמן לצמיחתו של הלא-מתוכנן, והתפקוד המבורך של חברה חופשית נשען במידה רבה על קיומם של מוסדות כאלה שצמחו באין מפריע.

הישג שמסתמך על מסורת ארוכה; נחיתת אפולו 11 על הירח. צילום: נאס"א
הישג שמסתמך על מסורת ארוכה; נחיתת אפולו 11 על הירח. צילום: נאס"א

דוגמה פשוטה לכך היא התקדמות המדע והטכנולוגיה; אנו רואים באופן חד ומוחשי כיצד המדע מגיע להישגים יוצאי-דופן, שאבותינו אפילו לא העזו לחלום עליהם: מצלמות זעירות שמסיירות במוח, גשושיות שמשוטטות על כוכבים רחוקים, משקפיים חכמות, והרשימה אפילו לא התחילה.

מה שמעניין הוא, שכל המצאה כזו היא סינתזה של אינספור תיאוריות, ניסויים, משוואות, נוסחאות ותגליות מדעיות, שמצטברות ומצטברות עד שאפילו מפתח ההמצאה הקונקרטית החדשה, איננו מעלה בדעתו את היקף הידע שעומד מאחוריה. מפתחי אפליקציית Waze, למשל, נשענו על לוויינים מתוחכמים, על רשתות סלולאר ועל רשת האינטרנט, שלא הם המציאו. גם מפתחי הלוויינים, הסלולר והאינטרנט הסתמכו בתורם על אלגורתימים, מחשבים, נוסחאות מתמטיות ותגליות פיזיקליות לאין-מספר, שהיו מונחים לפניהם לשימוש, ירושה מדורות קודמים. וגם אפליקציית Waze בתורה תשמש את ההמצאות החדשות שיבואו על גביה.

כך, בלא כל גורם ריכוזי שמכוון מגבוה, עשרות אלפי מדענים וממציאים מכל רחבי העולם מצעידים את המדע והאנושות קדימה. הם עושים זאת הודות לניסוי וטעייה ארוכים שקדמו להם, אשר התגבשו למסקנות המדעיות שעומדות הכן לרשותם. מדענים אינם צריכים או יכולים להמציא את הגלגל ולפתוח מחדש את כל האמיתות המדעיות שהצטברו עד אליהם. הם יכולים להסתמך על המסורת המדעית המוצקה, על ניסויים ומחקרים קודמים, שמשתרשרים אחורה בזמן עד לראשוני המדענים המודרניים במאה ה-16, ואחורה מהם.

זוהי אפוא דוגמה חיה ומוחשית לסינתזה מתמדת, של מאות שנים ומיליונים של ניסויים מדעיים, המתנקזים לאותם הישגים שאנו רואים לנגד עינינו. והכל – בלא אף גורם מתווך רשמי. ומה שנכון להתגבשותה של המסורת המדעית, נכון גם לכלכלה, לשפה, וליתר המוסדות החברתיים.

צניעות מחשבתית ואנטי-מהפכנות

כפועל יוצא של התפיסה האבולוציוניסטית הזו – לפיה דברים מורכבים ביותר מתפתחים באופן ספונטני ואקראי בלא יד מכוון – השמרן גם נרתע ממהפכנות ומניסיונות היפר-רציונליים של תכנון ממשלתי מרכזי, הנובעים מהערצה עיוורת לתבונתו של האדם.

השמרן נרתע ממהפכנות – כיוון שמהפכות, בהגדרה, הורסות את המסורות ואת הישגי העבר. כשם שמדען אשר יכריז כי הוא מבטל את כל המסורות המדעיות שנצברו עד אליו, ובמקומן הוא בונה מטוס על בסיס תיאוריה חדשנית ומקורית בעליל שהגה, צפוי לכישלון צורב – כך בדיוק צפויים לכישלון, וגם נכשלו בעבר, מהפכנים חברתיים אשר מכריזים על ביטול סדרי החברה הנוהגים.

גם אל אחיה של המהפכנות, הלוא הוא ההיבריס התבוני של עידן הנאורות, מתייחס השמרן בחשדנות רבה. בפרט אל המחשבה הנואלת לפיה תבונתו של האדם היא בלתי-מוגבלת, וביכולתה לתכנן כל דבר – מכלכלה, עוני ועושר, ועד מדע ותרבות.

בדומה למהפכנות, גם בשכרון הכוח מתבונת האדם טמונה הנחת יסוד לפיה ניתן להחליף את הסדר הקיים, המסתמך על מסורות ארוכות שנים, בתחליף מלאכותי. וגם כאן, כמו במהפכנות, הדבר בלתי-אפשרי על-פי רוב. המהפכה הצרפתית, הקומוניזם, הסוציאליזם, הפרוגרסיביזם החדש – כולם ניסיונות להחליף את המציאות החברתית הנתונה, תוך הפניית עורף לחכמה הצבורה במוסדותיה. כלשונו של מייסד השמרנות המודרנית, אדמונד ברק:

בסבלנות נשיג יותר מאשר בכוח … הודות להתקדמות איטית, אך מתמשכת, מתבוננים ברישומו של כל שלב. הצלחתו או כשלונו של השלב הראשון מאירים את עינינו בשלב השני …

אנשי הספר שלכם, והפוליטיקאים שלכם, כמוהם ככל שבט הנאורים … אין הם הוגים כבוד לחכמתם של אחרים, אך יש להם, לעומת זאת, אמון מלא בחכמתם שלהם. כדי להרוס מערכת ישנה של דברים, די להם בעצם היותה ישנה. אשר לחדשה – אין הם חוששים כלל לאריכות ימיו של בניין שהוקם בחופזה.

עידן המהפכות הרציונליות; כיבוש הבסטיליה במהפכה הצרפתית
עידן המהפכות הרציונליות; כיבוש הבסטיליה במהפכה הצרפתית

שמרנות אנגלו-אמריקנית

אגב אדמונד ברק, אין זה פלא שבאי הבריטי השמרני – מסקוטלנד ועד אנגליה – קמו רוב ההוגים הליברלים-שמרנים הגדולים. ג'ון לוק, דייויד יום, אדם סמית', אדמנד ברק, ובעקבותיהם ההוגים הגדולים של ארצות-הברית מעבר לאוקיינוס האטלנטי.

בהשוואה לקונטיננט האירופי, בריטניה התנהלה לפי כל "כללי הספר" של השמרנות. מספיק להסתכל בשיטות המשפט השונות משני עברי תעלת לה-מאנש, כדי להבין את הסיפור כולו: צרפת שטופת הרציונליזם, ניסתה בעידן המהפכות של המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 לכונן שיטת משפט חדשה, רציונלית וקוהרנטית לחלוטין, המהנדסת ומתכננת את חוקי המדינה בתבונה מוחלטת. כך יצא לדרך הפרויקט השאפתני של 'קודקס נפוליאון', ובעקבותיו הקודקס הגרמני.

לעומת נסיונות הקודיפיקציה הקונטיננטליים, התנהל המשפט הבריטי על מי מנוחות. במקום קודקס-על המסדיר את כל בעיות הקיום האנושיות, המשפטנים הבריטיים העדיפו את השיטה השמרנית הצנועה יותר של ניסוי וטעייה תמידיים, אשר בתרגומה לשדה המשפטי ידועה כעקרון ה'תקדים המחייב'. כלומר: העקרונות המשפטיים מצטברים מתקדים לתקדים, והשינויים מתבצעים לאורך זמן ומתוך מגע מתמיד עם המציאות. ממשפט למשפט, השופטים לומדים לאזן ולתקן את הפסיקות הקודמות, ולקלוע יותר אל הצדק והתועלת.

עוד היבט מעניין בהבדלים שבין הקונטיננט לבריטניה בנוגע לשיטת המשפט, הוא אופיו של ההליך המשפטי גופא: באירופה שיטת המשפט מכונה "אינקוויזיטורית", כלומר: השופט הוא הדמות המרכזית במהלך המשפט, ועליו לזמן עדים, לחקור את הצדדים, להשיג את הראיות ולשאול בעצתם של מומחים. ריכוזיות משפטית.

במשפט הבריטי לעומת זאת, השיטה היא "אדוורסרית", ואצלה השופט הוא דמות שולית במהלך המשפט. הסמכות נתונה דווקא לעורכי-הדין של הצדדים, שמתוך האינטרס שלהם להכריע את הצד השני הם מספקים את הראיות הטובות ביותר, וחוקרים את העדים באופן הממצה ביותר. במקום שופט ריכוזי, העדיפו הבריטים לבזר את הכוח בין "כוחות השוק" המתעמתים זה עם זה, מתוך הבנה שכך יתברר הדין באופן המעמיק ביותר.

שני צדדים של אותו מטבע: הליברל והשמרן

אם כן, הליברל והשמרן חיים היטב זה לצד זה. הליברל רוצה את הממשל שלו מצומצם ומוכוון ענייני ביטחון ומוצרים ציבוריים, ותו לא. זאת, מתוך הבנה שמרנית שמוטב להותיר את כל השאר בידיה של החברה, אשר תכונן בעצמה את מוסדותיה הרבה יותר טוב מכל פקיד נמרץ, מחוקק נלהב או שר הלהוט לשינוי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

10 תגובות למאמר

  1. מישהו מוכן להסביר לי מה האובססיה של הימין הישראלי הצעיר עם חבר פרלמנט וויגי מהמאה ה-18? מאוד מוזר שהסו-קולד שמרנים הישראלים מאמצים באופן נלהב כל כך את הקאנון האנגלוסכסי ומתעלמים באופן בוטה מההוגים הקונטיננטלים, הסלאבים, הלטינים וכו'. ישראל קרובה הרבה יותר בחברה, בכלכלה, במסורת ובמנטליות שלה לאירופה "הישנה" מאשר לאמריקה, למרות הנסיונות האובססיבים להתאנגלזות. באופן כללי אני סבור שלדה-מסטרה ודונוסו, או ממשיכיהם המודרנים אלכסנדר דוגין ואלן דה-בנואה יש הרבה יותר מה לומר על איך צריך הימין הישראלי לעבוד מאשר לאנשים שפעלו בתוך חברה שונה לחלוטין שגם אותה לא הבינו בצורה מדויקת כל כך. (באופן כללי אני סבור שיש אינפלציה בכל מה שקשור לפילוסופיה פוליטית בזמן האחרון אבל זה סיפור אחר).

    1. ווא איזה סלט!
      לקחת הוגים שנעים על הסקאלה הצרה בין ריאקציוניזם מלוכני/דתי ופאישזם מיסטי/רומנטי והמלצת עליהם לשמרנות הליברלית הימנית בישראל אותה מייצג הכותב.
      מה השלב הבא? תמליץ למצביעי מרצ על ספריו של כהנא? למצביעי פייגלין על הקפיטל של מרקס? חחח

  2. יש מה ללמוד גם מהוגים קונטיננטלים ונכון שאנחנו יותר דומים לעמים קונטיננטליים מאשר לאנגלוסכסים, אבל הפוסט אומר מה אידיאלי יותר בעיני הכותב וגם אני חושב שיש לא מעט – נכון שלא הכל- מה ללמוד מהאחרונים .

    1. אבל כמויות הציטוטים וההלל שנשפכים כאן על "המודל הליברלי" של אנגליה מתחילים להדאיג. שלא לדבר על חוסר ההבנה בנושאים המדוברים: "תקדים מחייב" הוא עקרון הנהוג בכל שיטת משפט שהיא באירופה, ולדעתי המקורות שלו הם בכלל רומים. בנוסף, עניין השופט האינקוויזיטורי לא מובן כאן לאשורו: השופט במקרים כאלה לא מחליף את עורכי הדין, אלא מתפקד למעשה כסוג של בלש או חוקר שמנהל חקירה קודם להגשת פסק הדין. אגב, גם בשיטה האנגלוסכסית יש גוף בעל תפקיד אינקוויזטורי, הוא חבר המושבעים. אלה לא הטעויות היחידות במאמר וזאת לא פעם ראשונה שאני רואה כתיבה מרושלת של הכותב על נושאים כאלה. הבעיה, בכל מקרה, היא לא בחולשות האקדמיות של בעז לוי אלא בנטיה להעתיק ולגזור מודל היסטורי-אינטלקטואלי מסוים מההקשר הספציפי שלו ולהלביש אותו בכוח על מציאות שונה לגמרי, נטיה מאוד לא ליברלית-שמרנית.

    2. "תקדים מחייב" הוא עקרון הנהוג בכל שיטת משפט שהיא באירופה – טעות גסה.
      "שופט במקרים כאלה לא מחליף את עורכי הדין, אלא מתפקד למעשה כסוג של בלש או חוקר שמנהל חקירה קודם להגשת פסק הדין" – עוד טעות גסה, הנובעת מיכולות אנליטיות מוטלות בספק. לזה קוראים להחליף עו"ד.

    3. בעז, אין שיטת משפט שלא מכירה בתקדימים. זה לא נובע מאיזה ליברליזם מתוחכם אלא מהצורך בעקביות מינימלית בחוק.

      בקשר לשופט החוקר, הנה ציטוט מהמקור המהימן בעולם ביחס למערכת הצרפתית (שהיא קונטיננטלית לכל הדעות): If the examining judge decides there is a valid case against a suspect, the accused is sent for adversarial trial by jury. The examining judge does not sit on the trial court which tries the case and is in fact prohibited from sitting for future cases involving the same defendant. The case is tried before the court in a manner similar to that of adversarial courts: the prosecution (and on occasion a plaintiff) seeks the conviction of accused criminals, the defense attempts to rebut the prosecution claims, and the judge and jury draw their conclusions from the evidence presented at trial.

      wikipedia(dot)org/wiki/Inquisitorial_system#France

  3. אי אפשר להפריט את החינוך, כי חייבים להשאיר למדינה את היכולת להקנות ערכים משותפים. אי אפשר שכל קבוצה תחליט על ערכים משלה, בלי שיהיה יסוד משותף לכל האזרחים.

  4. וגם במקרים בהם הליברל הוגה רעיון חדשני או חריג בתחום המדע או החברה – כאילו משום מקום או כמעט משום מקום- הרי שמה שעדיין עושה אותו לליברל היא העובדה שבניגוד לטוטליטריסט אינו מנסה לכפות על אחרים את הגיגיו וערכיו ותפיסותיו על האחרים אם באמצעות רגולציות וחוקים שלא נותנים מרחב נשימה ומרחבי ניסוי וטעייה לאזרח ואם באמצעות דיקטטורה שיפוטית ואם באמצעות פיטורי מרצים במוסדות אקדמאיים ציבוריים. חבל רק שמשום מה הליברליזם הפך ברובו לגרורה של השמאל הטוטליטרי .למשל כשמפלגת שינוי של אמנון רובינשטין הפכה לחלק ממרצ ולא שמעתי בימי ממשלת רבין אנשי שינוי שביקשו יחס דמוקרטי וליברלי למתנגדי אוסלו ועוד סיפורים בהמשך על תולדות הליברליזם בישראל. ופורים שמח לכולכם.