הכתובת על הקיר: צה"ל מנוון את המילואים

עתיד המזרח-התיכון נתון בחוסר וודאות, אך דבר אחד ברור לחלוטין: בקצב הזה צה"ל לא יהיה מוכן למלחמה הבאה • בשנים האחרונות חל קיצוץ דרסטי בהיקפי האימונים של מערך המילואים, וכשירותם של אנשי המילואים הולכת ומידרדרת • בפעם הבאה שפנטזיית הצבא ה"קטן והחכם" תתפוצץ לנו בפרצוף, היחס המחפיר לחיילי המילואים עלול להתגלות כהרסני

את המאמר הזה התחלתי לחבר עוד לפני שפורסם דו"ח מבקר המדינה על מצבו העגום של מערך המילואים. לא צריך לערוך חקירות מעמיקות כדי להבחין בכך ששוב מפקירים ומנוונים את מערך המילואים. די להיות מילואימניק: בעוד שבשנת 2012 שירתתי ב-41 ימי מילואים, בשנת 2013 ירד המספר ל-9 בלבד. מה יהיה השנה? עוד לא ידוע. מסביבי אנשים זומנו ליום-יומיים, ואימון שתוכנן לאמצע השנה נדחה בינתיים לסופה; וכידוע במילואים – מה שנדחה לסוף השנה בדרך כלל גם מתבטל.

אין זה סוד שמערך המילואים הוא הגוף הראשון שנפגע מקיצוצים בתקציב הביטחון. לצה"ל קל לקצץ בגוף זה, היות ואין בו עובדים בעלי קביעות ושהקיצוץ בו נעשה באבחת גרזן, ללא צורך ברפורמות ארגוניות ותהליכים ארוכי טווח. יתרה מכך, הצבת מערך המילואים בחזית הקיצוצים מעניקה לצבא רצועת ביטחון ציבורית נגד פגיעה בתקציבו, שהרי, כך מאיים הצבא, פגיעה בתקציב כמוהו כפגיעה בביטחון המדינה.

והאיום אכן מומש. אם משווים את כמות ימי המילואים, האימונים, ההכשרות והמוכנות בשנה וחצי האחרונות לעומת שש השנים שאחרי מלחמת לבנון השנייה, התמונה נעשית ברורה עד כאב: צבא המילואים נשחק באופן מסוכן מאוד, בתהליך דומה למדי לשנות הניוון שלפני אותה מלחמה.

על "קטן וחכם" עוד נשלם ביוקר

מאז הסכמי אוסלו ועד למלחמת לבנון השנייה, שלטה בכיפה ההערכה כי צריך צבא "קטן וחכם". מגמה זו התבססה על תורות צבאיות פוסט-מודרניות, הרואות במלחמת התמרון והחזקת השטחים דבר שאין בו צורך. תחת זאת העדיפו קברניטי הצבא לפתח יכולות לפעולות מיוחדות עתירות טכנולוגיה לצד חיל אויר מתקדם, מתוך מחשבה חסרת בסיס בהיסטוריה הצבאית, כי ניתן להכריע אויב באמצעות פעולות "כירוגיות" ממוקדות. מגמה זו התחזקה ביתר שאת תחת הנהגתם של יעלון וגנץ, אז בתפקידי הרמטכ"ל ומפקד זרוע היבשה.

היו לדבר כמובן גם מאפיינים תרבותיים, כחלק מרוח האסקפיזם ואווירת סף-השלום שהרדימו את הציבור. החלשות החברה הישראלית, התרופפות הסולידריות וההתנתקות מן המציאות שהתפוצצה אז ברחובות הערים, הביאו עמהם גם יחס שלילי לחילי המילואים הן בתוככי הצבא והן בעיני החברה כולה. את התוצאה של תהליכים אלו ראינו במלחמת לבנון השנייה.

אך בעוד שבעשור שקדם למלחמה תהליך זה התרחש תחת מעטה של חוסר מודעות ציבורית, הרי שכעת המצב חמור שבעתיים: זיכרון מחדלי מלחמת לבנון השנייה וועדת וינוגרד אינם זיכרון רחוק. כל בר דעת מבין היום מה הן ההשלכות של הפגיעה הנוכחית בכשירות חיילי המילואים, ושאם לא ישובו אנשי המילואים להתאמן כראוי, התוצאות תהינה הרות אסון. צדק מי שטבע את המונח "קשה באימונים קל בקרב", וכשאין כמעט אימונים יהיה קשה מאוד בקרב, וכואב עוד יותר אחריו.

שתיקת הבכירים

יותר מהצניחה הדרסטית בימי המילואים, מטרידה העובדה שהנושא נעדר כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי. גם בשני הדיונים הבאים אודות עתידו של הצבא – הדיון על תקציב הביטחון והדיון על השוויון בנטל  – נפקד מהשיח מקומם של אנשי המילואים. הרמטכ"ל והקצינים הבכירים שיודעים להאבק יפה מאוד בכל הנוגע לזכויות אנשי הקבע, מעדיפים הפעם לשתוק. וכמי שגדלו על הביטוי האלמותי "אין לא יכול, יש לא רוצה", התופעה מדאיגה שבעתיים.

רוח ההתנדבות המפעמת בקרב חיילי צה"ל ובפרט בקרב המילואימניקים, מנוצלת לרעה על ידי הציבור, הפוליטיקאים והצבא. הידיעה הברורה שניתן לסמוך על המילואימניקים שיתגייסו בהמוניהם בעת צרה, מאפשרת לקובעי המדיניות להזניח כליל את כשירותם המבצעית.

אולם לא לעולם חוסן. ישנו חשש סביר כי אם ימשך המצב הקיים ובעקבות מחדלים שעשויים לבוא חלילה במלחמה הבאה, משבר האמון בקרב המילואימניקים יהיה עמוק וקשה. גם כך מתמודדים המילואימניקים בגפם לנוכח הלכי הרוח הציבוריים, האקדמיה וארגוני שמאל, הפועלים ליצור דה-לגיטימציה למשרתי המילואים. כשהפיקוד הבכיר נוסף גם הוא למחנה הורסי המילואים, הפגיעה עשויה להיות אנושה.

אם מדינת ישראל חפצה בצבא מוכן וכשיר, אם אנו רוצים להתכונן באחריות למצבי חירום ביטחוניים הרי שאין מנוס מאימונים ושמירה על כשירות מערך המילואים. לוועדת החקירה שתקום תהיה עבודה קלה, הלקחים והמסקנות כבר ידועים, כל שנותר הוא לבחור את חבריה.