השר פירון חותר ללא הפסק אל עבר השוויון החינוכי הנכסף, ובדרך דורס כל הנקרה בדרכו.
בשבוע שעבר נערך 'כנס ירושלים לחינוך' ביוזמת עיתון 'דה-מרקר' ובשיתוף עיריית ירושלים. אמנם הכותרת של הכנס הייתה 'כלכלת חינוך', אך הנושא בו עסקו בפועל רוב הדיונים בכנס היה 'תקצוב דיפרנציאלי במערכת החינוך'. טובי המוחות בתחום – מהשר פירון, דרך ראש עיריית ירושלים ברקת ונציגי משרד החינוך, האוצר, והרשויות המקומיות – עסקו בשאלה הבאה: כיצד מצמצמים פערים במשרד החינוך? כדרכו של שיוויון, גם כאן נידונו השיטות המוכרות והטובות – העברה של יותר כסף לאוכלוסיות החלשות והטלת הגבלות על החינוך הפרטי והאליטיסטי.
וכרגיל בחלל האולם ריחפה הנחת יסוד בלתי-מעורערת אחת: מי שאחראי ליישום התכניות הגרנדיוזיות היא המדינה, ואין בלתה. כפי שעלו מממצאי סקר של קמיל פוקס שהוצג בכנס, 91% מקרב ההורים סבורים כי המדינה צריכה לדאוג לצמצום פערים בחינוך. פוקס צחק ואמר שזה קרוב לתוצאת משאל העם בקרים. אותנו זה פחות הצחיק.
למרבה המבוכה, האולם היה ריק ברובו לאורך הכנס. ככה זה: כשהחינוך הוא באחריות המדינה, משום מה זה פחות מעניין את הציבור.
ההורים רוצים חופש
הסקר שבדק את עמדות ההורים ביחס לחינוך ילדיהם תיאר טוב יותר מכל המומחים את המלכוד בו נמצאת מערכת החינוך. כך לדוגמה, אחת השאלות בסקר הייתה: "מיהו הגורם המרכזי הקובע את איכות החינוך בבית הספר – הרשות המקומית או משרד החינוך?". לפני שהציג את השאלה ואת תוצאותיה, סיפר פוקס כי בעודם אוספים את תשובות ההורים לשאלה, הבינו עורכי הסקר שהם שכחו להוסיף עוד תשובה אופציונלית – "לא זה ולא זה", בה בחרו לבסוף כ-40% מהנשאלים.
קוריוז זה הבהיר עד כמה עמוק האטטיזם (אמונה בכוחה של המדינה) בו לוקים אנשי המדיניות והתקשורת בישראל, ובפרט בתחום החינוך. המורים, המנהלים, ההורים, עמותות חינוכיות וקהילות בתי-הספר – כל אלו נשכחו ופינו את מקומן לשני הגורמים היחידים שמשפיעים על החינוך: המדינה והרשות המקומית.
הנקודה השנייה והחשובה יותר שעלתה בסקר היא שאמנם רוב ההורים היו מעוניינים לשלם פחות על חינוך, ושהמדינה תבצע תקצוב דיפרנציאלי (69%), אך מצד שני שיער דומה של ההורים (68%) מוכנים לשלם יותר עבור חינוך ייחודי, או עבור מגמות נוספות ופעילויות מחוץ לכותלי בתי הספר. 59% מההורים אף מוכנים לשלם יותר על מנת לשלוח את ילדיהם לבתי-ספר ייחודיים.
למעשה, מה שההורים הביעו בסקר הוא רצון לסייע לשכבות חלשות, בד בבד עם שאיפה עזה לחופש בבחירת מוסדות החינוך של ילדיהם. רצונות אלו עשויים להיראות תחילה כסותרים, אך לא בהכרח. אחת השיטות היחידות שיכולה לאפשר זאת היא "שיטת הוואוצ'רים" שהציע בזמנו הכלכלן זוכה פרס הנובל מילטון פרידמן, המפרידה בהצלחה בין מימון מדינתי של החינוך לבין ניהול פרטי-תחרותי של בתי-הספר עצמם.
פירון מלאים את הילדים
את הכנס פתח השר פירון, שהכריז כי עוד השנה יוחל תקצוב דיפרנציאלי שילך ויגבר עם השנים. פירון הוסיף כי הוא סבור שלפני מהפכת התקצוב נדרשה מהפכה ערכית במערכת, ועל כן הוא ביצע את רפורמת ה"למידה המשמעותית", שבדרכה המיסטית תוביל גם לצמצום פערים. אחד מהעקרונות עליהם הכריז היה "מחנכים מסביב לשעון", שנועד להרחיב את אחריות המחנכים גם לזמן שמעבר לשעות הלימודים. פירון נימק זאת בטענה כי הפערים האמתיים בחינוך לא נובעים מהמתרחש בשעות הלימודים אלא לאחריהן, ועל כן אחריות מערכת החינוך על ילדי הפריפריה צריכה לחול בכל שעות היממה ובכל ימות השבוע.
אחריות הורית? חיזוק המשפחה? הצחקתם את פירון. עבורו, משפחות המצוקה אינן אלא מכשול בפני השיוויון וכנראה שאין מנוס אלא להלאים את ילדיהן ולמסור אותם לידיה הנאמנות של המדינה.
כדי להמחיש את חשיבותה של הגדלת השקעות המדינה בחינוך, הוצגה בכנס חוברת מפורטת שהפיק מכון טאוב "מצב המדינה בתמונות". אי-אפשר לזלזל בכמות הגרפים המובאים בדו"ח ובחשיבותם, ובכלל – אין חלופה כיום לדו"חות השנתיים של מכון טאוב בהצגת נתונים אודות מצבה של ישראל בתחומים רבים ובהשוואות בינלאומיות. אך בכל הנוגע לסיפור שמספר המכון בנוגע למצבו של החינוך בארץ, יש כשלים לוגיים חמורים.
יושב ראש מכון טאוב, פרופ' דן בן-דוד, תיאר את שמתרחש להערכתו במשק הישראלי. לדבריו, בשל מהפכת ההיי-טק שוק העבודה דורש יותר התמחות אקדמית מאשר בעבר, ומכיוון ששיעורם של מגזרים בחברה הישראלית שאינם שותפים בחינוך הממלכתי (חרדים וערבים) גדל, הרי שהחינוך הממלכתי מצטמק, ואיתו הפריון במשק. כך, יוצא שהתלמידים בעלי האמצעים ("ישראל הראשונה") מגיעים לתעשיות היוקרתיות והרווחיות, ואילו היתר ("ישראל השניה") מוצאים את מקומם בענפי תעסוקה המתאפיינים בפריון נמוך.
מכיוון שכך, סבור בן-דוד, הדרך היחידה לשנות את המצב היא באמצעות הגדלת תקציבי החינוך הממלכתי, מתוך תקווה להחזיר את הגלגל לאחור. מהלך כזה אמור לאפשר השכלה אקדמית לתלמידים רבים יותר, דבר שיעביר אותם מקבוצה אחת אל השניה.
הבעיה הגדולה של בן-דוד היא התעלמותו האלגנטית מפיל גדול שנמצא בחדר (עליו כבר כתבתי בעבר) המסביר את ההבדל האמיתי בין ישראל הראשונה לשנייה: שוק תחרותי. תחומי המחקר וההיי-טק נמצאים תמיד בתחרות גלובלית, ואילו מגזרים אחרים – כולל המגזר הממשלתי המנופח שמונה שליש מכוח העבודה – סובלים מהעדר תחרות וכתוצאה מכך מאופיינים בפריון נמוך.
הפתרון: תחרות במקום שיוויון
במקום לקרוא למדינה להזרים תקציבים נוספים למערכת החינוך הכושלת, בן-דוד היה צריך לקרוא למדינה לשחרר את המשק מהחסמים הכלכליים והרגולציות הרבות שהיא מטילה עליו. שחרור המשק היה מוביל לזינוק בפריון העבודה גם בתעשיות המסורתיות, ולהטבה משמעותית ברמת החיים של כלל האזרחים, גם אלו שלא רכשו השכלה אקדמית.
יתרה מכך, שווקים תחרותיים היו יכולים להשפיע בתורם גם על מערכת החינוך. דרישות חדשות מהשטח, יכולות ליזום תהליכי שיפור ועדכון של מערכות החינוך והאקדמיה בישראל, שגם הן – באמצעות שחרור מעולו של הרגולטור – יוכלו להתאים את עצמן למצב החדש.
מה שמסרבים להבין במסדרונות החינוך, ומסתבר שגם במכון טאוב, הוא שבדיוק כמו בכלכלה, כך גם בשדה החינוך: ללא חופש, יוזמה ותחרותיות לא יחול שיפור ונמשיך לשקוע במדמנה הנוכחית בשינוי אחד בלבד: כולם ישקעו בה באופן שוויוני.
