שוק חופשי פרוע? הכלכלה הישראלית נחנקת מביורוקרטיה

למרות התעקשותם של רבים בשמאל הישראלי על כך שבמדינת ישראל משתולל קפיטליזם חזירי ומשטר "ניאו-ליברלי" דורסני, דו"ח חדש של ה-OECD מצביע על נתונים שונים בתכלית – ועגומים מאוד • הרגולציה הכבדה, חסמי השוק, הביורוקרטיה האינסופית והגילדות המקצועיות, מציבים את ישראל במקום האחרון של העולם המפותח במידת חופשיותה של הכלכלה • בין לבין, מתפתחת כאן גם כלכלת שוק שחור בהיקפים אדירים

כשמעיינים במחקר האחרון של ה-OECD, קשה שלא להתפלץ. הנתונים על שליטת הממשלה בכלכלה לשנת 2013, שפורסמו באחרונה על־ידי הארגון, מציגים תמונה שונה מאוד מזו שדמיינו לעצמנו. על־אף זעקות השבר והקינה אודות הניאו-ליברליזם המשתולל לכאורה בישראל, מסתבר שישראל היא המדינה הסוציאליסטית ביותר במערב: המכשולים לתחרותיות בה רבים, והשליטה הממשלתית עמוקה וחונקת. שלי יחימוביץ' יכולה לחייך, כל השאר מוזמנים להוציא את הממחטות.

ובמקום האחרון

אפשר להתחיל בשורה התחתונה. השוואות הרגולציה של הכלכלה שערך ה-OECD מצביעות על מסקנה ברורה: מבין 29 המדינות החברות בארגון שנתוניהן הופיעו בהשוואה, ישראל היא המדינה שבה המכשולים לתחרותיות וליזמות הם הגבוהים ביותר. אם לא די בכך, מיקומה בתחתית הטבלה מצוי גם בפער גדול מיתר המדינות שמעליה: שיעור הרגולציה בישראל גבוה ב-53 אחוזים מממוצע המדינות המפותחות. אפילו הדיווחים המדכדכים, לפיהם ישראל היא המדינה השלישית מן הסוף ברגולציית השוק בין מדינות ה-OECD היו אופטימיים מדי: הם כללו ברשימה את דרום-אפריקה ואת בולגריה, שאינן חברות ב-OECD.

השוואת הרגולציה שערך ארגון ה-OECD אומדת את מידת התחרותיות בשוק, ואת הגורמים התורמים או פוגעים בצמיחה כלכלית. כך, לדוגמה, נבחן היקף המעורבות של הממשלה בשוק, גובה החסמים לכניסה של מתחרים חדשים לשוק, מידת התמיכה וההגנה על מונופולים וקרטלים, היקף התקנות הפוגעות בתחרות, וכדומה.

הישגה המפוקפק של ישראל נרשם בזכות שיטתיות והתמדה. במישור הכלכלה בכללה ניצבת ישראל במקום הראשון (מהסוף) בסיכום כולל, והיא מצטיינת גם במדדי המשנה שתחת סעיף זה: בתחום שליטת המדינה בשוק היא ניצבת במקום האחרון, גם בתחום החסמים ליזמות היא במקום האחרון, ורק בתחום החסמים לסחר ולהשקעה היא מצליחה להידחק למקום הלפני אחרון (בסעיף זה קוריאה היא שסוגרת את הרשימה).

תחום שני של מדידות עוסק בתחרותיות בתחום התשתיות. כאן נבחנים החסמים לכניסת מתחרים, היקף הבעלות הציבורית, השליטה בייצור, בהובלה ובחלוקה, והיקף השליטה של הגורם הגדול ביותר בשוק. כאן ישראל מצליחה להתמקם שוב במקום הלפני אחרון, כשאחריה מדורגת סלובניה. הדירוג המדכדך של ישראל נובע מדירוג נמוך מאוד בתחום החשמל והרכבות, אך גם מחסמים בולטים לכניסה לשוק בתחום התקשורת והתעופה (מקום אחרון בשניהם).

תחום שלישי של מדידה שערך ה-OECD עוסק במכירות הקמעונאיות. כאן נבחנות הגבלות הרישוי והרישום, ההגנה על חברות קיימות, רגולציה של שעות פתיחה, הגבלות מחירים וקידום מכירות והנחות. גם כאן ניצבת ישראל במקום הלפני אחרון, מעט לפני בלגיה. הישגה של הביורוקרטיה הישראלית כאן, נובע שוב מהצטיינות לכל אורך הדרך. מחוץ לתחום ההנחות, בו ההגבלות בישראל דומות לאלו שבשאר המדינות המפותחות, היא מתעלה בתחום בקרת המחירים (שלישית מהסוף), רגולציה של שעות פתיחה של חנויות (שישית מהסוף), הגנה על חברות קיימות (מקום אחרון משותף), רגולציה של רשתות גדולות (לפני אחרונה), וכמות הרישיונות הנדרשים לעסוק במסחר (שמינית מהסוף). ישראל הידרדרה בתחום זה מהמקום השביעי מהסוף למקום הלפני אחרון. לאור השיפור שביצעה בלגיה בתחום איסור ההנחות והשליטה במחירים, חשש סביר הוא שישראל תנשור בבדיקה הבאה למקום האחרון.

כיף להיות בגילדה!

תחום אחרון שבו נערכו מדידות, בחן את החסמים והקשיים בכניסה לשוק בארבעה מקצועות חופשיים: ראיית־חשבון, אדריכלות, הנדסה ועריכת־דין. חסמים בכניסה לשוק במקצועות חופשיים מביאים לצמצום ההתחרות בין בעלי המקצוע לבין עצמם, להגבלת ההתחרות בגילדות על־ידי יזמים חדשים, ולהעלאת מחירי השירותים הניתנים. במקרים רבים, הגבלת התחרות על־ידי גילדות מכוונת, וגורמת לחלוקת העוסקים בתחום לשני מעמדות: מעמד מתלמדים ושכירים בעלי שכר נמוך; ובעלי שותפויות וחברות הנהנים מהכנסות גדולות מאוד.

בתחום זה מדורגת ישראל במקום הרביעי מהסוף בענף המהנדסים, בשליש התחתון בענף ראיית־החשבון והאדריכלות, ושוב במקום הרביעי מהסוף בענף עריכת־הדין. הדירוג הכולל של ישראל הוא רביעי מהסוף, כשלפניה מפתיעות קנדה, הונגריה וגרמניה. הציון הממוצע של מדינות ה-OECD בתחום הוא 1.82, לעומת ציון גבוה (במובן השלילי) של 2.57 לישראל.

לתחמן את השיטה

ההסבר לדירוגה הנמוך להחריד של ישראל בתחום הרגולציה והתחרותיות טמון בשורשי המשטר החברתי והכלכלי בישראל. הפרופסור המנוח עזרא זוהר, שהיה מן הראשונים שהקים קול נגד שלטון ההסתדרות ו"השיטה", תאר את המשטר בישראל בשנות החמישים כ"בולשביזם מתון". בגנים של הממשל הציבורי בישראל הוטמעה גישה ריכוזית וחשיבה כלכלית, הרואות בהפעלת כוח שלטוני והרחבתו דרך לפתרון כל בעיה.

אל מול הגן השלטוני ניצב "הגן היהודי" אוהב החירות, של מיעוט הניצב מול שלטון זר: מרי כמוס, אי־ציות שקט ועקיפת חוקי המלכות. יאמר השלטון את דברו, אבל צריך להסתדר בחיים וחייבים לתחמן את "השיטה". הגן היהודי, למותר לציין, הוטמע בהצלחה יתרה במיעוט הערבי-ישראלי, היכול לשמש היום דוגמה מופתית לעקיפת חוקי המלכות ולהתחמקות מזרועותיה.

העימות המובנה בין שלטון ריכוזי וחומד כוח לנתינים המתנגדים לו בחשאי, יצר את המשטר הכלכלי הטיפוסי לישראל: מן העבר האחד ניצבת רגולציה ענפה, הגבלה של התחרות, חדירה של השלטון לכל היבט של החיים, ותאווה ניכרת של הממשל להרחיב את כוחו. בתווך יש זירה ציבורית באווירה קולקטיביסטית למופת, כולל מריטת שיערות נואשת נוכח התפשטות הקפיטליזם החזירי (דוגמה לכך נתן, כך מספרים לי, שר התחבורה ישראל כץ, שהכריז בכנס המפלגה הליברלית ש"כולנו בעד עבודה מאורגנת"; על דעתו של השר לא עלתה האפשרות שמולו יושבים אזרחים שאינם חושבים בקולקטיבית). ומן העבר האחר יש ציבור המורגל בכוח השלטון ובכורח המתבקש לתחמן את המלכות.

התוצר הסופי הוא משטר חברתי-כלכלי שבו הרגולציה להלכה ענפה, אך רבים עוקפים ומסרסים אותה. המסים גבוהים, אך אנשים רבים מוצאים דרכים לעבוד בשחור; תקנות הבנייה מחמירות, אך בערערה, כך אני מנחש, בונים את בית המשפחה בכל זאת לפי הכיס ולא לפי תקנות גילדות המהנדסים והאדריכלים; הליכי רישוי העסק סבוכים, אך יש כאלה שמפשטים אותם ופותחים עסק בלי כל הפרוצדורות; ביצוע פעולות רבות נמחץ תחת כובד ביורוקרטי, אך אנשים שוכרים מאכערים; וכן הלאה וכן הלאה. התחומים היחידים שבהם המונופולים והרגולציה מעיקים במלוא כובד משקלם, הם במקום שבו הממשלה שולטת לחלוטין, כמו בשירותי תשתית. לפי הערכות שונות, היקף הכלכלה השחורה בישראל מגיע לכמעט 200 מליארד שקלים, קרוב ל-20% מהתוצר.

חברות ההיי-טק תמיד יכולות להימלט

אולם, נתון המשפיע לטובה על הרגולציה — ובישראל, חשוב לזכור, עדיין ניכרת ירידה בכוח השלטוני — הוא שכדור הארץ נוטה להסתובב. שינויים כלליים והכורח להתחרות כלכלית, כופה גם על היחימוביצ'ים המובהקים לערוך התאמות ושינויים. לא ניתן להטיל רגולציה בנוסח המקובל בתחום עריכת־הדין, לדוגמה, על חברות טכנולוגיה עילית. להן יש פתרון פשוט מאוד: הן הולכות מכאן. הכורח מכתיב השתנות. רגולציה שמצליחה לרדות בענפי שוק שכבולים לגבולות המדינה, אין כוחה יפה לענפים שיכולים להעתיק את מקומם למדינות אחרות.

כך או כך, בניגוד לאינסטינקטים של רבים מנבחרי הציבור והאצולה הביורוקרטית, הדרך להקלת יוקר המחיה ולשגשוג העסקים איננה עוברת דרך עוד מעורבות שלטונית, עוד תקנות ועוד רגולציות. בדיוק להיפך. הללו רק חונקים את העסקים והמשק, ומונעים מהם לפרוח. ביום שישראל תוביל את העולם המפותח בקלות ויעילות הרגולציה שלה, היא גם תחווה צמיחה ושגשוג כלכלי חסרי תקדים.