מי אחראי לעניים? או, למה הממשלה תיכשל במקום שהפרט יצליח

את מחיר הבורות והפופוליזם של ראשי ארגוני הצדקה והחסד בישראל ישלמו העניים, ולא רק הם • הדרישה להגביר את המימון הממשלתי לצורך סיוע לנזקקים אינה מביאה בחשבון את ההשלכות הבסיסיות של גביית המסים: האזרח ישלם יותר, והעני יקבל פחות. הרבה פחות • בעז ארד חזר מהסופרמרקט עם כמה תובנות חשובות

לפני קצת פחות מחודש חזרתי מהופעה בתכנית הראיונות של לונדון וקירשנבאום, שם דיברתי על האבסורדים בדו"חות העוני, המתפרסמים ברוב פאר והדר כמדי שנה (ראו בוידאו להלן). בדרך, עברתי במרכול שליד ביתי להשלמת מצרכים, ובכניסה קיבלו את פני שלושה מתנדבי אירגון 'לתת'. הם חילקו לכל מי שנכנס דף, ובו המלצות תרומה של מצרכי מזון, שיתאימו לאכסון, שינוע ודרישות עמידות של חבילות לנזקקים, אותם הוא אמור לרכוש ולמסור להם ביציאה.

עיון מהיר בדף הראה כי המוצרים התכתבו היטב עם מבצעי הרשתות לקראת החג, שהפחיתו את והזילו מחירם של מגוון מוצרים בסיסיים כשמן, אורז ועוד. השילוב הזה הוא שילוב מנצח: הנכונות של רשתות המזון להציע מוצרי ייסוד במחיר מוזל יוצרת מנוף יעיל ביותר בו אירגונים עיסקיים, אירגוני מתנדבים ורצון טוב מניבים תרומות רבות. כפי שמדגימים זאת היטב בארגון 'לתת', מדובר על אירגון יעיל למדי, שמתוך מחזור כספי של כ-49 מיליון ש"ח מצליח לחלק כ-34 מליון ש"ח במזון לנזקקים.

התערבות ממשלתית והנזקים ה"בלתי-נראים"

לכן, צורמת במיוחד הנטייה הסוציאליסטית והבורות הכלכלית שהשתלטו על אירגוני הצדקה והסיוע, והובילו לדרישות להתערבות המדינה. בכנס עמותות המזון שנערך בשנת  2013, עלתה טרוניה מרכזית המשותפת לדוברים מעמותות רבות: "כניסתן של הגזרות הכלכליות לתוקף במהלך חודש אוגוסט, והבטחת הממשלה כי תקצה 200 מיליון שקלים לטובת הטיפול בנושא הביטחון התזונתי". ומהיכן מגיע אותו מימון ממשלתי נכסף? מכספי משלם המסים, כמובן.

אך מהי המשמעות של העברת התקציב שדורשות העמותות, דרך ערוצי גביית המיסים הממשלתיים? ובכן, המשמעות הטראגית היא גרימת עוני בהיקף הגדול פי-כמה מאשר הסכום שיגיע לתרומה. הנזק נאמד במעל למיליארד ש"ח "בלתי-נראים", שיגרעו מתקציבם של כלל אזרחי ישראל היצרניים.

לדוגמה, כאשר אזרח משקיע 10 שקלים בבקבוק שמן ומעבירו למתנדבי עמותת 'לתת' מבחירה, זוהי תרומה צנועה, ובקבוק השמן המלווה ברצון טוב יגיע לנזקק לו. כאשר גובה הממשלה בכפייה 10 שקלים מפרי עמלו של עובד, היא פוגעת בו ומפחיתה את יכולתו להתפרנס. יש להבין כי עבור המיסים נאלצים להשקיע אזרחי ישראל היצרניים ימי עבודה רבים, שעולים משמעותית על ימי העבודה שמייצרים להם הכנסה הנמצאת בשליטתם (נטו). בסופו של דבר, מעט מאוד מכך יגיע באמת לנזקקים.

כרוניקה של בזבזנות ידועה מראש

לצורך ההסבר, נתאר מסלול דימיוני (שכן המספרים אנם מייצגים חישוב מדוייק)  לאותו בקבוק השמן שלנו, המגיע למשפחה נזקקת בעזרת התערבות של המדינה.

השלב הראשון בהחלצות המדינה לסיוע הוא הפעלת מערך הגבייה לגביית 10 השקלים. מערך זה עולה כסף רב, ויש להוריד מ-10 השקלים שאותם גבתה המדינה במיסים לפחות 3 שקלים, על-מנת לממן את מנגנוני הגבייה והאכיפה (שרותים הצפויים להתייקר בקרוב, עקב העיצומים ברשות המיסים). מתוך 7 השקלים שנותרו, חלק ישמש למימון החובות, שיגדיל מאוד את עלויות הפעילות הממשלתית.

המדינה, כידוע, אינה יכולה להיכנס למרכול ולרכוש שמן עבור העניים. היא צריכה לפרסם מכרז, שעולה כסף רב להכינו ולנהלו, וכלל לא בטוח שהמחיר שתקבל עבור בקבוק השמן יהיה יותר זול מאשר המבצעים המיוחדים של הרשתות לחגים. כך או כך, לאחר שירכשו המוצרים, ידרשו אגפים שלמים לטפל בזיהוי וסיווג המשפחות הנזקקות, לפי קריטריונים מאושרים בחקיקה ורגולציה, פקידים ומנהלים, ואנשי שטח לרוב, על מנת לתאם את הגעת המוצר ליעדו. כל אלו עולים כסף – ועלינו להפחית, בהערכה מצומצמת מאוד, 2 שקלים על-מנת לממן את המנגנון שינהל את הרכישה וההפצה ויפגיש בין השמן לנזקק.

לאחר שהפעלנו את המנגנון הממשלתי העצום, יוותר בידינו, במקרה הטוב, שקל אחד. עבור אותם 10 שקלים שגבתה המדינה, היא תספק כוסית שמן קטנה של 100 מ"ל לנזקקים.

הפופוליזם מנצח, העניים סובלים

בתהליך זה יצרנו מנגנון עצום, שאינו תורם מאומה לכלכלה ואף גורע מהתועלת שמפיקים האזרחים היצרניים בישראל מפרי עמלם, תוך הגדלת העוני הכללי במדינת ישראל. בסיפור דלעיל הצלחתי,לטובת הסיום האופטימי, לחלץ מעט שמן עבור העניים, אולם סביר להניח שלא מעט פרוייקטים ממשלתיים אף מסתיימים בהפסדים, וגורעים משירותים חיוניים שהמדינה מחוייבת לספק ואין להם תחליף אזרחי (כגון ביטחון).

בשנת 2009, בעקבות ראיונות בהם דחק מנכ"ל אירגון 'לתת' ערן וינטרוב בממשלת ישראל "לקחת אחריות" ולפעול בתחום הפעילות בה עוסק אירגונו, כתבתי טור עבור 'מקור ראשון', ובו התרעתי מפני המגמה ההרסנית. השנה, בעקבות דו"ח מבקר המדינה, עליו כתבתי בטור הקודם ב'מידה', חזר מר וינטרוב על אותו המסר: "דו"ח המבקר משמש גושפנקא נוספת לתפיסת האחריות של המדינה את תפקידה, בקובעו כי יש לקדם את הביטחון התזונתי של הנזקקים, ולצורך כך מוטלת אחריות עליונה בנושא לפתחה של המדינה".

את בעית הקידום והעדפת פרוייקטים לאומיים מתוקשרים על-פני הימנעות מנזקים "בלתי-נראים" כבדים בהרבה היטיב לתאר ההוגה והכלכלן פרדריק בסטייה (1850-1801) בחיבורו "מה שנראה ומה שאין רואים". בישראל שנת 2014 נראה כי טרם בשלה התובנה שהלאמה והעברת יוזמות אזרחיות ופרטיות לידי המדינה מחוללת יותר נזק מאשר תועלת.