תפוח רקוב

לכידת מחבל חמוש בחגורת נפץ בצומת תפוח ביום שישי האחרון הייתה תזכורת חדה לסיבת קיומם של המחסומים בשטחי יו"ש ועזה • אירוע זה החזיר את אריק גרינשטיין לימי השירות הסדיר, אז הוא גילה לראשונה למה ארגון השמאל 'מחסום WATCH' הוא הגרוע שברדיקלים, מה מלהיב קבוצת פמיניסטיות בגיל הזהב ואיך אפשר לאבד חיים ברגע אם מאבדים רגע בחיים

ביום שישי האחרון התקרב בחור צעיר למחסום בצומת תפוח כשהוא עטור במיטב מחלצות מעבדות הנשק של סניף ארגון חובבי ציון בעיר שכם. למזלנו, החיילים היו ערניים ועינם הייתה חדה כשזיהו כי משהו אינו כשורה. הם עצרו את אותו בחור, ונטרלו את חגורת הנפץ שנשא עליו. האירוע הזה זרק אותי אחורה לתחילת שנת 2007, אז הייתי חייל בסדיר ועמדתי בדיוק באותה צומת. קו תפוח היה קו החי"ר הראשון שלי בפלוגה המבצעית ל' של גדוד השיריון 71, והפעם הראשונה שהרגשתי מה זה להיות "צעיר" בצה"ל.

הייתה זו תקופה של משמרות במחסום על בסיס שמונה שעות פעילות, כשבשמונת השעות שבאמצע "טוחנים" תורניות מטבח וטרטורי רס"פ. המחסור הכבד בשעות שינה נתן את אותותיו על כולם, והפלסטינים במחסום נאלצו לעתים להיתקל בפנים זעופות, אך מעולם לא נגרם להם עוול בשל כך. הפעילות תמיד הייתה מאוד מקצועית, ואפשר לומר שברוב הזמן אף אדיבה ומתחשבת. וכך התנהלה לה שגרת המחסום, עד אותו יום שהופיעה לה קבוצה של נשים מבוגרות וחביבות, שנשאו תגים ועליהם הלוגו "מחסום WATCH". זאת אומרת, חביבות – עד הרגע שבו הן חנו את רכבן.

היגיון לא חודר שיריון

באותו היום היה עומס תנועה כבד מכיוון שכם לכיוון ירושלים, והבידוק נעשה בצורה יעילה, אם כי קצת פחות מדוקדקת, כדי לאפשר תנועה מהירה יותר. בדיוק מסיבה זו התבקשנו לשמור ביתר שאת על ערנות למתרחש סביבנו. אך לא יכולנו לעשות זאת: אותן נשים המבוגרות החלו להסתובב בין טורי המכוניות ולתשאל את הנהגים כיצד מתייחסים אליהם, כמה זמן הם כבר עומדים בתור ומה אכלו הפיות הירוקות באותו הבוקר. טוב, נו, השאלה האחרונה אולי לא באמת נשאלה. אבל אם לשפוט על-פי חוסר המודעות העצמית והניתוק המוחלט מהסביבה והמציאות שהפגינו הצדקניות והחסודות, לא ניתן לשלול זאת על הסף. מדובר, כמובן, על העובדה שדווקא הפעילות שלהן היא-היא מה שעיכב את התקדמות הנהגים ואת התור המשתרך, והסיחה את דעתנו מהעבודה שצריכה להיעשות. אבל כפי שנראה גם בהמשך, היגיון הוא לא ממש הצד החזק שלהן.

בתחילה הצלחנו, החיילים והנשים, להתעלם אחד מהאחרות באלגנטיות משהו, אך לפתע אירע דבר שטרף את הקלפים. בחייכם לא ראיתם נשים כה מבוגרות נעשות כה נלהבות בזמן קצר כל כך, כמו הרגע שבו חברי למחסום עצרו צעיר ערבי, שהיה מבוקש על-ידי כוחות הביטחון. חיש מהר הן עטו אלי טרף – מצלמות נשלפו, עטים שרבבו והטונים עלו. בתחילה כלל לא הבנתי על מה המהומה. בתור מי שטיפל בבחור באופן אישי, אמנם אזקתי אותו, כמקובל, אך נהגתי בו בצורה מכובדת, הושבתי אותו על כיסא ואף דאגתי לו לכוס מים (ראיתם מה זה? אולי אני בעצם שמאלן בארון?).

אך כל זה לא הפריע לאותן הנשים להמשיך להפריע ולהציק, להסתובב לנו בין הרגליים, להתקרב לחשוד ולנסות לתשאלו – והכל בזמן שהמחסום, כך היה בזמני לפחות, מוגדר כשטח צבאי לכל דבר ועניין, מה שאוסר למעשה כניסה של אזרחים. אז משטרה הזמנו, אך כחיילים אסור לנו לעצור אזרחי ישראל עם תעודת זהות כחולה. כאשר שאלתי את אחת הנשים מדוע היא עושה את מה שהיא עושה, ענתה חסידת אומות העולם: "גם לו מגיעות זכויות אדם". "ומה עם זכויות האדם של תושבי תל אביב?", עניתי לה בחוסר סבלנות, "האיש הזה הוא מבוקש. ואם הייתה עליו ברגעים אלה חגורת נפץ? זה אומר שאני הייתי עסוק בלהרחיק אותך מכאן בזמן שהוא מחטט בכיסו ללחוץ על הכפתור האדום!" – כמו שאמרתי קודם, לוגיקה פשוטה. וכמובן, זה לא עבד. כי היגיון, כמו שהיו אומרים אצלנו, לא חודר שיריון, ואת מעטה הקשקשים הקוגנטיבי של אותה קבוצת נשים, מסתבר שגם טיל קורנט לא היה מצליח להבקיע.

לעזרתנו נחלץ באותם רגעים אחד הסיורים שלנו, ונהג ההאמר החליט לקחת את העניינים לידיים. כך, בכל מקום שעמדה הגברת עם המצלמה, לפתע שעט ונעצר מולה גיפ' צבאי ממוצא אמריקני, שהסתיר לה כיצד אנחנו לא מתעללים בערבי ולא עושים דבר לא כשורה. כמובן, שלצוות העריכה המוכשר היושב לו אי-שם במקום בו מחבלים מתאבדים אהבו להתפוצץ לאורך שנות שלטונו של לוחם החופש הדגול יאסר ערפאת, זה לא היה משנה כלל וכלל, ואנחנו היינו יוצאים המפלצות בכל מקרה. והרי עצם קיומנו בשטחים הכבושים הוא חטא ופשע בל יתואר, כזה שמקדש כל אמצעי למאבק.

מחסום קוץ

אך ג'יפ לא יכול לרדוף אחרי בן-אדם לאורך זמן, בטח שלא ברדיוס של שלושה מטרים. התמזל מזלנו ובאותם רגעים היו בטרמפיאדה מספר נערים מתנחלים נחמדים, שראו עד כמה חסרת אונים נותרה קבוצת חיילים קשוחים אל מול מגינות הדמוקרטיה, והללו החליטו להיחלץ לעזרתנו. הם הסירו את כיפותיהם מעל ראשיהם והחלו להסתיר למצלמות את המתרחש מכל זווית שלא ניסו לצלם.

האירוע נגמר כאשר השב"כ הורה לנו לשחרר את הבחור והסיירת הגריאטרית נסוגה, או שהלכה להפריע לחיילים נוספים למלא את עבודתם, איני יודע. אך מה שהבנתי באותם רגעים הוא שהארגון הזה, 'מחסום WATCH' ("קרן נשים למען ז. אדם בע"מ – $20,000 מ'הקרן החדשה לישראל' בשנת 2012), הוא לא סתם עוד ארגון שמאל רדיקלי. והנה ההבדל: "כת הכיבוש", הכוללת ארגונים כמו 'שלום עכשיו', 'בצלם', 'שוברים שתיקה' ו'יש דין', פועלת במישור המשפטי ובמקביל מפיצה את דיבת ישראל רעה ברחבי העולם – זה משהו אחד. גם 'מחסום WATCH' שותף בפעילות זו אך בניגוד לכל השאר, הארגון הזה חוצה את הקו האדום, תרתי משמע. עצם נוכחותן של הפעילוֹת בלב המחסומים באופן בלתי-חוקי ואופי פעילותן, משמעותם הפרעה לחיילים בעת מילוי תפקידם. וזהו תפקיד שוחק ולא קל, שנובע מכורח המציאות.

על האירוע שהתרחש בתפוח אמר מפקד גדוד אלון סנ״צ שלומי יוסף כי "מה שבטוח הוא שערנות הלוחמים ומקצועיותם הובילה למעצר החשוד, תפיסת חגורת הנפץ, מה שככל הנראה מנע אסון כבד״. עכשיו תארו לעצמכם מה היה קורה אם באותם רגעים היו החיילים עסוקים באותו מטרד, שלא רק שאינו תורם דבר לפלסטינים (מעבר לזמן מסך באתר אינטרנט חסר טרפיק), הוא אף מאיים על שלום חיילינו ואזרחינו – יהודים וערבים. בתחילת שנת 2001 הוקם 'מחסום WATCH' מתוך סיור של קבוצת נשים למחסום בבית לחם. כשנתיים לאחר מכן יצא מפגע מטעם חמאס מבית לחם, התפוצץ באוטובוס והרג 11 בני אדם, ביניהם 4 ילדים. מעניין אם הוא עבר באותו מחסום בדרכו לירושלים; מעניין מה היה קורה אם לפני יומיים, ביום שישי, היו מגיעות לצומת תפוח אותה קבוצה של נשים, ומה הן היו אומרות לאחר מכן לאמא שכולה, שרגע של תשומת לב יכול היה להציל את חיי בנה.