הבדואים וארגוני השמאל הופכים את אל-ערקיב למקרה מבחן. האם מדינת ישראל תוכל לעמוד בו?
הם גרים בבתי-פאר, נוסעים במכוניות יוקרה ומפעילים עסקים נרחבים המפרנסים בכבוד את בעליהם. ובכל זאת, בני שבט אל-טורי חוזרים שוב ושוב ל"כפר" הלא-חוקי שלהם במטרה להתריס נגד המדינה ולערער את ריבונותה • שלמה ציזר, לשעבר ראש אגף שמירת קרקעות של מנהל מקרקעי ישראל במחוז דרום, במאמר בלעדי ל'מידה': על מה כל המאבק (נגד הציונות), מי עומד מאחוריו (ארגוני זכויות האדם והתנועה האסלאמית) ולמה כל כך חשוב שבפעם הזאת המדינה לא תוותר
היום תשמעו בתקשורת על "נישול" ועל "גזל קרקעות" שמבצעת כביכול המדינה בבדואים של אל-ערקיב. בתור מי שמלווה את הסאגה של אל-ערקיב למעלה מ-10 שנים, אני מכיר את המציאות בשטח היטב, ויכול לומר בוודאות: בניגוד למה שמספרים לכם, לא מדובר בקבוצת מוכי גורל עניים הנאבקים על פיסת אדמה ואמצעי קיום מינימליים. לצערי, ההפך הוא הנכון – מדובר באנשים בעלי אמצעים וקשרים, שמטרתם היא אחת: לערער על ריבונותה של המדינה ולבזות את חוקיה.
הראייה לכך ברורה: כל מובילי המאבק, מקטן ועד גדול, מחזיקים בבתים נאים בעיר רהט ובכפר קאסם. בחלק מהמקרים מדובר בבתי מידות נאים, שמרבית אזרחי ישראל יכולים רק לחלום עליהם, ולרובם יש מגרשים נוספים שהוקצו על-ידי המדינה עבור ילדיהם ובני שבטיהם, בשכונות החדשות בהרחבה של רהט.
לא רק זאת, חלקם, כמו עבדאללה אבו-מדיגם, המנהל עסק גדול של הפצת מוצרי מזון, חומרי ניקוי וכלי בית, מתפרנסים בכבוד מעיסוקים רבים, שכלל לא נוגעים לרעיית צאן או עניינים אחרים, הנחשבים כפרנסה ה"מסורתית" של הבדואים. כך שהמאבק שלהם על אזור נחל דודאים, שהם בתעמולתם מכנים אותו אל-ערקיב, אינו מאבק על פרנסה או מסורת. זהו מאבק על עקרון שלטון החוק וריבונות המדינה על אדמותיה.
חשוב בהקשר הזה להזכיר מעט את העובדות. עד לשנת 1999 בני שבט אל-טורי בכלל לא היו בשטח. הם התגוררו בבתים שהם רכשו בהסכמה מלאה בעיר רהט ועסקו בעיסוקיהם. בזמן הזה השתמשו בשטחי המריבה בדואים אחרים, שקיבלו את השטח באישור המדינה לחכירה לצורך גידול צאן או חקלאות עונתית. למדינה יש מנגנון מסודר של הקצאת שטחים חקלאיים ובמשך כל השנים בדואים רבים נהנו מזיכיונות והרשאות לכך.
האקטיביסטים מעוררים את השד
משום מה, בשנת 1999, אנשי אל-טורי החליטו לצאת מהעיר ולחפש את השלווה שבחיי הכפר. הם הגיעו לשטח וסילקו באלימות את הבדואים האחרים שהיו במקום. אני לא יודע אם פעילי זכויות האדם שמגיעים היום להפגין ולמחות נגד הפינוי יודעים שהם מגינים על אנשים אלימים, שבעצמם פינו בכוח רב ובאופן בלתי-חוקי חקלאים ורועים תמימים שבאמת היו תלויים בשטח לפרנסתם.
כך או כך, בני השבט פלשו למקום והתחילו פעולות נרחבות של בניה לא-חוקית, לראשונה בתולדות המקום, כפי שמוכיחים באופן חד-משמעי צילומי האוויר שנאספו במשך קרוב ל-100 השנים האחרונות. חלק מהבתים שהם בנו נבנו בתוך שטח של בית קברות, דבר שאין לו תקדים במסורות הבדואיות ובחוקי האסלאם, כאשר לאחרונה הם אפילו הקימו במקום מסגד וצריח, בניגוד להוראות מפורשות של בית המשפט.
במשך למעלה מעשור, תחת חסותו של צו ביניים שנתן בית המשפט העליון, תנופת הבניה הלא-חוקית גברה. עשרות מבנים נפרסו בשטח, חלקם גדולים ביותר, וידיהם של רשוית האכיפה היו כבולות. כל הניסיונות למנוע זאת באמצעות פעולות ייעור ותפיסת קרקעות נעצרו, לעיתים בשל אלימות בני השבט; ובהעדר צו בית משפט לפינוי, החגיגה נמשכה.
עשר שנים, במהלכם ניתנו לא פחות מ-11 צוי עיכוב ביצוע, המתינו רשויות האכיפה בחוסר אונים, עד שבשנת 2010 ניתן סוף סוף פסק הדין הסופי והחלוט. על רקע סרבנות סדרתית לכל הפשרות שהצענו להם, נדחו כל טענות הבדואים אחת לאחת, וניתן צו-הפינוי.
מאז החלו פעולות האכיפה במקום במהלכן פונה המתחם למעלה מ-60 פעמים, והם ממשיכים שוב ושוב לבנות במקום ולהתריס מול הרשויות.
כאשר לוקחים בחשבון את מי שמדרבן את המאבק ניתן להבין מה סוד ההתמדה שלו: ארגונים קיצוניים כמו 'עדאלה' והתנועה האסלאמית מממנים את המאבק, ופעילי זכויות אדם מגיעים באופן קבוע לשטח לתמוך ולתת גיבוי למאבק נגד המדינה וריבונותה בשטח.
אלו לא סודות. כל מי שמכיר את העובדות בשטח יודע שהשייח' סייח' אבו מדיגם, שמוביל את המאבק במקום קיבל עשרות אלפי שקלים מארגונים השמאל הקיצוני, ושמר את הכסף אצלו. בעקבות כך הוא נקלע לסכסוכך עם הבדואים האחרים, במאבק שהגיע לפסים מכוערים. בסופו של דבר, סייח' סילק בכוח את כל השאר מהחלק מהרכזי של השטח, והיום הוא ובניו הם היחידים שמתגוררים במתחם. אבל לכו תספרו את זה לפעילי זכויות האדם, שמשננים מנטרות רדודות על "צדק", "נישול" ו"מסורת". המסורת היחידה שתושבי המקום מכירים היא מסורת של אלימות והתרסה, שבעידוד אנשי הרוח היהודים ובתמיכת כספי ממשלות זרות הופכים היום לאחד האתגרים המרכזיים של מימוש הריבונות בישראל.
לא מאמינים? אתם מוזמנים להגיע בכל יום ראשון אחרי הצהרים לצומת להבים, להפגנה אל-ערקיב השבועית, ותעשו בדיקה פשוטה: תראו איזה דגלים מניפים שם. האמינו לי, בהפגנת ברמאללה יש פחות דגלי פלסטין.
כמו אחרי כל פינוי מן הסתם גם אחרי הפינוי הבוקר, הם יחזרו ויבנו שוב (שהרי כסף לא חסר) ומדינת ישראל תצטרך לחזור ולפנות אותם עוד פעם ועוד פעם. במאבקים מסוג זה אין מקום לייאוש. כפי שהם מתעקשים, המדינה צריכה להתעקש ולהשתמש בכל הכלים המשפטיים והמשטרתיים שברשותה. את ראשי העבריינים יש לכלוא, את המבנים יש להרוס ולגורמים הזרים – המתנדבים והדיפלומטים ממדינות אירופה – יש להבהיר באופן חד-משמעי כי הריבונות הישראלית נחושה ואינה ניתנת לערעור.
שלמה ציזר הוא יועץ חברתי למגזר הבדואי והערבי, לשעבר ראש אגף שמירת קרקעות במחוז דרום של מנהל מקרקעי ישראל
