אובמה נואם והעולם צוחק

נאום של פעם בחיים התגלה כמופע מביך של חולשה, בלבול וסתירה עצמית • הנאום המדיני של אובמה בווסט-פוינט סימל את כל מה שרע במדיניות החוץ שלו • לנוכח אוסף כה מרשים של מחדלים וכשלונות, אפילו השמאל האמריקני האוהד ביותר כבר לא יכול יותר לשתוק • מחיר החולשה האמריקנית: המזרח-התיכון חווה כעת משבר חדש ומזדעזע מן היסוד • הגיע הזמן לחשבון נפש 

יום רביעי ה-28 במאי אמור היה להיות יום גדול עבור הנשיא האמריקני ברק אובמה. דובריו, עוזריו ותומכיו כבר הכינו את הקרקע לנאום החשוב ביותר לשנת 2014, בו יציג הנשיא את חזונו למדיניות החוץ האמריקנית בשנים הקרובות ויפריך באבחה חדה את כל הביקורות כלפיו, מימין ומשמאל. אך, אבוי – בפועל, הדברים שנישאו באותו יום מעל בימת טקס סיום קורס הצוערים בווסט-פוינט, האקדמיה הצבאית הלאומית של ארצות-הברית, התגלו כלא יותר מאשר מופע נוסף של חולשה, בלבול וסתירה עצמית – המאפיינים המרכזיים של מדיניות החוץ האמריקנית מאז הושבע אובמה לנשיא בתחילת 2009.

קשה לראות את התמונה בצורה אחרת: התמיכה ב'אחים המוסלמים' במצרים, ה"קו האדום" שנחצה בסוריה והתמיכה בגופי טרור "מתונים", הנסיגה חסרת האחריות מעיראק והמגעים עם איראן; כל אלו, יחד עם המשבר האחרון באוקראינה, הובילו לכרסום משמעותי במעמדה הבינלאומי של המעצמה האמריקנית. מעבר לכך, הכישלונות הללו אפשרו לגורמי טרור להתחזק בכל רחבי המזרח-התיכון והגבירו את חוסר היציבות שעורר 'האביב הערבי' בשנת 2011.

כמה אירוני אפוא, שמי שאחראי במידה לא מבוטלת לפריחתם של גורמי טרור במרחב הערבי, ומי שהצהיר בעבר שצריך להתמודד עם הטרור "בחכמה ובצורה פרופורציונלית", הגיע רק עתה, בנאומו בווסט-פוינט, למסקנה כי "בעתיד הנראה לעין, האיום הישיר ביותר על אמריקה, מבית ומחוץ, נשאר הטרור". תובנה זו לא הפריעה לנשיא האמריקני לשחרר לא מזמן, בהחלטה יוצאת דופן ושנויה במחלוקת חריפה (ויתכן שאף לא-חוקית), חמישה ארכי-טרוריסטים של הטליבאן תמורת החייל בו ברגדל, ולהעניק רוח גבית לאותו "איום ישיר".

ההגמוניה האמריקנית מתפוררת

בימים אלו אנו חוזים בשיא חדש של התפוררות ההגמוניה האמריקנית באזורנו. מאות אלפי אנשים כבר נסו ממחוזות צלאח א-דין נינווה ואל-אנבר שבעיראק מפני אימת ארגון 'המדינה האסלאמית של עיראק והלבנט' (דאע"ש), מבית אל-קאעידה. בעודכם קוראים את השורות הללו, הלוחמים הג'יהאדיסטים דוהרים לכיוון בגדאד הבירה, בזמן שהחיילים העיראקים בורחים מפחד הקרב. ארגון זה הוקם למעשה משאריות לוחמי אל-קאעידה שנותרו בעיראק לאחר הנסיגה האמריקנית החפוזה בשנת 2011. מאז ועד היום, כנראה שהרבה בזכות המנהיג המוכשר של הארגון אבו-באכר אל-בגדאדי, הוא התעצם עד כדי חשש אמיתי שהוא יקים מדינת אסלאם רדיקלית חדשה במזרח-התיכון. עתה, אובמה זנח את עיראק לאנחות ואפילו לא מוכן לסייע לראש הממשלה נורי אל-מאלכי במיגור ה"איום הישיר".

כפי שנראה בהמשך, הנאום של אובמה הוכיח כי גם אנשי שלומו של הנשיא כבר אינם יכולים עוד להעלים עין מרצף כישלונותיו בתחום מדיניות החוץ. המפלה האחרונה התפוצצה בפניו של ג'ון קרי לאחר מאמצים אינטנסיביים בניסיון להביא לפריצת דרך בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הייתה זו כרוניקה של כישלון ידוע מראש. קביעת דד-ליין של תשעה חודשים לחתימה על הסכם, קבע או זמני, לסיום סכסוך עקוב מדם הנמשך מזה עשרות בשנים, הייתה לא פחות מאשר איוולת ומעשה יומרני של אנשים חסרי מודעות. בין אם האשמה (או ההצלחה) להכשלת השיחות מוטלת לפתחם של הפלסטינים ובין אם לפתחה של מדינת ישראל, בסופו של יום, בעיני העולם והאמריקנים עצמם זוהי נקודה שחורה נוספת שנרשמה בפנקס של אובמה. לא פלא אפוא שבנאומו המדיני העדיף הנשיא להשמיט את הנושא ולא להתייחס אליו כלל.

וזוהי רק עוד חוליה אחת בשרשרת המחדלים והמפלות שספג אובמה במהלך שנות כהונתו. עד ימים אלו ממש דואגים מתנגדיו מן הימין להזכיר לו את המחדל בלוב ורצח השגריר האמריקני. לאחר שדחף מאחור להפלת שלטונו של מועמר קדאפי בשנת 2011, תרם אובמה להתפרקות המדינה. אחרי שנים רבות של שלטון מרכזי נותרו גופים רבים חסרי כיוון, מה שהוביל למצב של מדינת מיליציות, הנלחמות בינן לבין עצמן. הוואקום השלטוני אפשר לגורמי טרור אסלאמיסטיים רדיקליים להתעצם ולהתחזק, והיו אלו אותם גורמים שהובילו לבסוף למותו של השגריר האמריקני כריסטופר סטיבנס בשנת 2012, בהתנפלות האכזרית על מבנה השגרירות.

שאלות קשות עדיין סובבות את האירוע. הממשל ממשיך לטעון כי הייתה זו חלק מהתפרצות הספונטנית בעקבות פרסום הסרט 'תמימות המוסלמים', שהציג את הנביא מוחמד כפדופיל ורוצח ועורר את הזעם המוסלמי בכל העולם. אך עדויות רבות מצביעות על העובדה שההתקפה הייתה ידועה מראש. יתרה מכך – ישנן ראיות שמצביעות על מעורבות 'האחים המוסלמים' כשחקן מרכזי בארגון ההפגנות האלימות בלוב ובמצרים, ואולי אף לפשיטה הרצחנית על השגרירות.

אלו אותם 'אחים מוסלמים' שממשל אובמה הגן עליהם במשך כל זמן שלטונם בארץ הנילוס; וכפי שניתן היה לראות בנאומו של אובמה – עד רגעים אלו ממש: "אנו יכולים ואנו נמשיך ללחוץ בעקשנות לכיוון הרפורמות שאותן דרש העם המצרי" (קרי, השלטון הנוכחי לא לגיטימי כי הוא עלה בהפיכה). הממשל האמריקני מעביר סיוע וציוד לוגיסטי לארגון 'האחים המוסלמים' גם בסוריה, שבזירה זו הוא מחזיק מהם הגורם ה"מתון" שניתן לסייע לו בהתנגדות לאסד, זה שחצה מזמן את ה"קו האדום" שהציב אובמה ביחס לשימוש בנשק כימי ונעזר באיראנים לצורך דיכוי בני עמו.

סופג אש מכל הכיוונים

"כמועמד לנשיאות, אובמה הבטיח לאחד את כולנו. עתה, באיחור רב, ניכרת התקדמות בנושא באמצעות מדיניות החוץ שלו", כך כתב קליפורד מיי, עיתונאי ותיק ונשיא 'הקרן להגנה על דמוקרטיות', במאמרו ב'וושינגטון פוסט' שהתפרסם בשבוע שעבר. וכשהוא מדבר על איחוד, הוא לא מתכוון לקירוב לבבות. יתכן שהנאום בווסט-פוינט היה קו פרשת המים: כעת, אפילו השמאל האמריקני לא חסך בביקורת. ואיזו ביקורת: אפילו ב"עיתון הבית" של אובמה, ה'ניו-יורק טיימס', שאינו חשוד על תפיסת עולם שמרנית-רפובליקנית, בלשון המעטה, תקפו אותו בחריפות. "הנשיא אובמה ניסה פעם נוספת להבהיר את חזונו באשר לתפקידה של אמריקה בעולם", במילים הללו נפתחה הידיעה שסיקרה את האירוע. שימו לב – אנו מתקרבים למחצית כהונתו השנייה כנשיא, וגם מבחינת השמאל האמריקני אובמה עדיין "מנסה", ולא בפעם הראשונה ("פעם נוספת"), להציג חזון ברור עבור מדיניות החוץ של המעצמה החשובה בעולם.

אובמה בחר להדגיש בפתח דבריו כי הוא דוחה את הביקורות אודות "כרסום במעמדה של ארצות-הברית", לאור ההימנעות מהתערבות במלחמת האזרחים בסוריה ובסוגיית התוקפנות הרוסית באוקראינה. לדידו, הביקורות הללו נובעות מ"קריאה לא נכונה של ההיסטוריה או מעיסוק בפוליטיקה המפלגתית" הפנים-אמריקנית. התגובות לנאום הוכיחו שהוא טועה בשני הסעיפים.

הנאום של אובמה התאפיין בחוסר קוהרנטיות, במסרים סותרים והקרין חולשה ואבדן דרך. כך למשל, בנאומו אמר אובמה לצוערים כי "האומה שאותה אתם מבקשים לשרת תימנע מהרפתקאות כושלות מחוץ לארץ, למרות העובדה שהיא מתמודדת עם מערכה חדשה של איומי טרור במזרח-התיכון ובאפריקה". באותה נשימה הוסיף הנשיא – זה שהבטיח לשים קץ למעורבות האמריקנית הבלתי-פוסקת במלחמה בארצות זרות – ואמר לקצינים הצעירים כי חלקם ישלחו למשימות קשות בחו"ל, במטרה לסייע למדינות הנתונות בסכנה להתמודד עם קבוצות טרוריסטים מבית. הבלבול גובר עוד יותר, נוכח העובדה שרק יום לפני הנאום הכריז האיש כי החייל האמריקני האחרון ייסוג מאפגניסטאן עד שנת 2016. "הגיע הזמן להפוך את הדף של עשור בו מדיניות החוץ שלנו הייתה ממוקדת בעיראק ובאפגניסטאן", אמר.

החידוש שהציג אובמה ב'ווסט-פוינט' בא לידי ביטוי בקריאה לקונגרס לממן "קרן שותפות נגד טרור" בסך של 5 מיליארד דולר, כדי לאפשר תכנית אימונים לפעולות ממוקדות בארצות "רגישות" בכל רחבי המזרח התיכון, ביניהן עיראק, לבנון ותורכיה – כולן שכנות של סוריה. למה דווקא שם? כי אמנם אי-ההתערבות בסוריה זוהי "ההחלטה הנכונה", אמר הנשיא, "אבל זה לא אומר שלא נעזור לעם הסורי לעמוד נגד דיקטטור שמפציץ ומרעיב את בני עמו".

באשר לגרעין האיראני, גם כאן ניכר הבלבול. כלי התקשורת מיהרו לצטט את דברי אובמה ש"כל האופציות עדיין על השולחן", אך פספסו את הסתירה בדבריו: באותו משפט הוא אמר מחד גיסא כי "הסיכויים (Odds) להצלחה עדיין רחוקים", ומאידך גיסא כי "יש סיכוי (Chance) ממשי מאוד לפריצת דרך בהשגת הסכם". אם כן, ההסכם רחוק או קרוב? כדי להבין את הבעייתיות כאן לא צריך להיות מומחה ללוגיקה. אגב איראן, כאן המקום לציין שאפילו המנהיג העליון ח'אמינהאי לעג לאובמה על הנאום בדרשתו, כשמאחוריו מוצב שלט האומר: "אמריקה לא יכולה לעשות שום דבר!".

שיא השיאים: הניו-יורק טיימס

במקרה הזה, הימין האמריקני יכול היה להסתפק בישיבה על הספסל, ולצפות כיצד אובמה חוטף מאוהדיו שלו. כבר ביום הנאום פורסם ב'ניו-יורק טיימס' מאמר מערכת חריף ויוצא דופן, בו הוטחה בנשיא ביקורת קשה. "חסר השראה" ו"חסר תנופה אסטרטגית" היו רק חלק מהביטויים שנעשה בהם שימוש ביחס ל"מה שהיה רחוק מלהיות הרגע הגדול של מר אובמה". עוד נטען במאמר כי אובמה "סיפק מעט מאוד תובנות בנוגע לצורה שבה הוא מתכנן להנהיג בשנתיים הקרובות", וששימוש בסופרלטיבים עמומים כמו "אמריקה היא אומה שאי-אפשר בלעדיה" אינם מהווים תחליף לתכנית ברורה.

אך ה'ניו-יורק טיימס' לא היו היחידים. ג'ים סקיוטו, הכתב הראשי לענייני ביטחון של ה-CNN, טען גם הוא שהנאום "החמיץ את המטרה"; ריצ'ארד האס, נשיא מכון המחקר 'המועצה ליחסי חוץ' ומי שהיה בעברו מנהל תכנון המדיניות של מחלקת המדינה ויועץ קרוב של קולין פאוול, אמר שאובמה נכשל "לבטא את הרציונל של מה שאנו אמורים לעשות". תחת הכותרת "מדיניות החוץ הרכרוכית (Mushy) של אובמה", טענו גם העורכים של האתר הכלכלי המוביל 'בלומברג' כי הנאום לא היה משכנע ו"ספק אם הוא ישתיק את הביקורות על מדיניות החוץ החלשה, הלא-החלטית והלא-משכנעת" של הנשיא האמריקני.

אך האמת היא שהם לא קנו חתול בשק. "לאנשים הללו, שמאוכזבים מברק אובמה, אין שום זכות להיות מאוכזבים. לאחרים יש זכות להיות מאוכזבים מהם. במקום לקחת ברצינות את חובתם האזרחית הם בחרו להצביע על בסיס של סמליות גזעית, רטוריקה חלקלקה ומשאלות לב", סיכם זאת יפה הכלכלן המבריק תומס סואל. אובמה אולי ירש כמה בעיות ונפל על תקופה קשה, אך אין זה תירוץ להתנהלות הרסנית וחסרת אחריות כלפי עמים ומדינות החסרות את הזכות להשפיע בבחירות לנשיאות האמריקנית.