התקשורת לא מפסיקה להפתיע

שבוע לאחר החטיפה, ואנשי התקשורת בשמאל לא מפסיקים להפתיע. אחת קוראת להשית את עלויות מבצע החילוץ על הורי החטופים, אחד מודאג מהסבל הפלסטיני שכרוך בפעולות צה"ל, והשלישית דואגת לחסל חשבונות עם שמאלנים שמביעים אמפתיה עם משפחות החטופים • אבישי עברי עושה סדר

עתות חירום הן זמן מצוין לבחינת האינסטינקט הבסיסי של רבים מהכותבים, מגישים ומשדרים באמצעי התקשורת שלנו. עומר דוסטרי הביא כאן מקבץ ראשון מתגובותיהם הרפלקסיביות של אנשי תקשורת לאירוע החטיפה ולמבצע הצבאי שתכף לו. ברשותכם נביא עוד כמה דוגמאות על קצה המזלג.

מיד עם היוודע דבר החטיפה שאלה מגישת חדשות 10 טלי מורנו את כתב השטחים שדיווח לה על המקרה, רועי שרון, אם יש חשש שהידיעות על חטיפה תובלנה לאירועי "תג מחיר" מצד המתנחלים. שרון ההמום ביקש ממנה לחזור על דבריה ומשהתברר לו כי מגישת החדשות אכן התעניינה ברצינות באפשרות שמא פיגוע מיקוח של חמאס עלול להסתבך, להסלים ולהוביל לתוצאות מפלצתיות כמו ריסוס גרפיטי על מסגדים, הוא השיב לה שאין מקום לשאלה בעת כזאת.

אבל זאת הייתה באמת תגובה מיידית ובלתי מחושבת. מהר מאוד התעשתו העיתונאים, התמקדו ומצאו את האשם האמיתי באירוע: הטרמפים.

כפי שכתבנו כאן, התגובה האוטומטית הראשונה של אותם עיתונאים שהרגישו שאירוע החטיפה מאיים על תפיסת העולם שלהם (אני בכוונה לא משתמש כאן במושג "שמאל", הוא לא מדויק לענייננו) הייתה היטפלות לפרט השולי להדהים של נסיעת החטופים בטרמפים (כמו עשרות אלפי אחרים ברחבי הפריפריה בישראל). דוסטרי ציטט כאן את רענן שקד מ'ידיעות אחרונות', אבל היו עוד רבים אחרים שנטפלו לסוגיה כפי שהסברתי בטור הקודם. נזכיר רק את כתב השטחים של 'הארץ' חיים לוינסון, שתהה בפייסבוק שלו אם לנערים התופסים טרמפים בצומת הגוש "אין הורים שיתנו להם כסף לאוטובוס". רון קופמן מ'מעריב' הלך צעד קדימה והאשים את הרבנים שלא פסקו שאסור לתפוס טרמפים. לפני שמישהו במשטרת ישראל יקרא את הטור של קופמן ויעצור רבנים אקראיים באשמת אי-מניעת פשע, נזכיר שרבנים דווקא אסרו על נסיעה בטרמפים חזור ואסור. אבל האינסטינקט העיתונאי חזק יותר מכל בדיקת עובדות.

גם ליאת רון מ'גלובס' הטילה את האחריות לחטיפה על הורי הנערים במאמר "מי אישר להם לנסוע בטרמפים?", בו השוותה שלושה נערים שנחטפו בידי ארגון טרור למטיילים ישראלים שחוצים את גבולות ישראל ומשוטטים בסיני למרות אזהרות המטה ללוחמה בטרור, ואף הציעה כי הורי הנערים ישאו בעלות המבצע הצבאי רחב ההיקף לחילוצם.

העיתונאי הוותיק ירון לונדון הוטרד לא רק מעלות המבצע הצבאי אלא מעצם קיומו. כיצד הפך "פשע שבמדינות אחרות מטריח רק את בלשי משטרת המחוז" ל-"בעיה אסטרטגית", תהה לונדון:

די בשלושה בחורי חמד שהקלו ראש באזהרות מפני חטיפה, כדי לחולל משבר חמור המדיר את שנתנו. הוא מעסיק גייסות אדירים שהופנו ממשימות אחרות וכרוך בהוצאות כספיות כבירות ובמשאבי ניהול שגם להם יש מחיר. הוא מרע את יחסינו המעורערים ממילא עם ההנהגה הפלסטינית המתונה, מסב סבל רב למאות אלפים המנועים מתנועה ומושבתים מעבודה, גורם מאות מעצרי שווא ומעביר רבים שלא פשעו לידיהם של חוקרים שאינם מחוננים בכפות ידיים של פסנתרנים. כל אלה יגבירו את השנאה כלפינו ויביאו לעוד מעשי איבה.

הנה כי כן, אל לנו להגיב על פיגוע מיקוח בו נחטפים (ואולי נרצחים) שלושה אזרחים צעירים במבצע צבאי להשבתם כי הדבר עלול להביא… למעשי איבה! לחיי ההגיון הסיבובי.

נקנח ברוית הכט, עורכת מדור הדעות של 'הארץ', שפרסמה טור הנוזף בחברת הכנסת סתיו שפיר על גילויי חוסר שמאלנות מובהקים, המתבטאים בכך שביקרה את אחת ממשפחות הנערים החטופים ביקור חיזוק והזדהות ואף הודיעה על כך בדף הפייסבוק שלה, בנוסח שלא היה מקורי דיו לטעמה של האחראית על ניסוחים מקוריים בשורות השמאל האמיתי, הלוא היא הגברת הכט:

המשמעות העמוקה של ההודעות האלו (הודעות תמיכה במשפחות שמפרסמים פוליטיקאים בפייסבוק א"ע) היא סירוס פוליטי וחנק שיח ביקורתי. השימוש שעושים ח"כים ושרים מימין בטרגדיות כדי לקדם את עצמם ואת רעיונותיהם הלאומניים הוא נפסד ודוחה, אבל הוא לפחות עובד בשירות האג'נדה שלהם. הצורך של ח"כים משמאל לתפוס מקום תחת שמשיית הקונסנזוס, שמא ידבק בהם חשד אנטי־ציוני או אנטי־פטריוטי, הוא אבן חסרה נוספת בחומת הביטחון העצמי המתמוטטת של השמאל.

(תודה לאח יותם זמרי על העזרה באיסוף ציטוטי העיתונאים)