ריבלין התחיל ברגל שמאל

שבע שנים חיכה הימין ששמעון פרס יסיים את כהונתו כנשיא הפוליטי והחתרן ביותר שידעה ישראל. שבע שנים בהן לא מצא האיש לנכון להניח בצד את דעותיו, לאחר עשורים של עשייה פוליטית, כדי לנסות להיות הנשיא של כולם. כפי שהתבטא בימים האחרונים של כהונתו, פרס ראה את תפקיד הנשיא כעוד בלם ה'מאזן' את מדיניות ראש הממשלה. כאילו שאין לנו די והותר בלמים כאלה, וכאילו שיש איזשהו מקור חוקי לרעיון העוועים הזה. בכל אופן, פרס לא רק דיבר אלא גם עשה:

רק לפני שלושה חודשים חשף הנשיא היוצא כי תוך כדי כהונתו ניהל משא-ומתן עם אבו-מאזן, שלטענתו לא התבשל לכדי הסכם רק בגלל היסוסו של נתניהו: "הגעתי עם אבו-מאזן להסכמה כמעט בכל הנקודות והיינו כבר אמורים לעשות סיכום, אך נתניהו ביקש ממני לחכות כמה ימים, מכיוון שחשב שטוני בלייר יצליח להשיג הסכם יותר טוב". פרס גם לא התבייש לרמוז שהוא התנגד לפעולה צבאית באיראן. כשנשאל האם מנע תקיפה באיראן, ענה את אחת מהתשובות העצובות והמצחיקות כאחד: "עובדה שאין תקיפה, אבל אני לא רוצה לקחת קרדיט על זה. לא עשיתי את זה בשביל קרדיט".

לכן, בצדק בא הימין בטענות על תפקוד בית הנשיא, ורבים מהאנשים אף דרשו לבטל כליל את המוסד שכבר מזמן חדל לתפקד כגורם סמלי ומאחד המוערך על רוב החברה.

ריבלין לא מתאפק

לפחות על-פי נאום הניצחון של ריבלין, נדמה היה שהוא הבין את המסר באומרו: "אני נאלץ החל מרגע זה להשיל את גלימת הפוליטיקאי ולעזוב את ביתי, הליכוד. האמון שנתתם בי היום מחייב אותי לא להיות איש של מפלגה. אני מהיום איש של כולם, איש העם".

אלא שלא עברו שבועיים מבחירתו, וריבלין נפל בדיוק לאותו בור שגרם לחלקים גדולים מהעם לאבד אמון במוסד הנשיאות. במפגש עם חברי פרלמנט צרפתים שטח ריבלין את חזונו על מדינה אחת בין הירדן לים, שבתוכה יחיו יהודים, מוסלמים ונוצרים, מדינה שלדבריו תמשיך להיות יהודית ודמוקרטית. אמנם ריבלין ציין כי "בזמן הנוכחי אני יודע שראש ממשלת ישראל הכריז כי הוא מקבל את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים" ו-"עלינו לכבד כל החלטה של הממשלה הישראלית", אך זה לא מנע ממנו לייחל לפתרון אחר, אזרוח של כל הפלסטינים בשטחים, שמוסכם רק על חלק קטן מהעם. נשיא של כולם או לא?

אגב, לפני שנתיים מתח ריבלין, כיו"ר הכנסת, ביקורת חריפה על פרס כאשר זה הכריז על התנאים שבהם ניתן יהיה לשאת ולתת עם החמאס. ואלו היו דבריו:

הנשיא לא יכול להתריס כלפי ממשלה נבחרת במדינת ישראל. כשפרס מתייחס לנושא הפלסטיני בשעה שהם [הפלסטינים] מנסים להימנע ממשא ומתן ישיר, מחפשים קיצורי דרך ומבקשים ללכת לאו"ם להשיג הישגים ללא משא ומתן איתנו, כשהוא מחזיק בעמדתו של אבו-מאזן – עמדתו יכולה להיחשב כהתרסה כלפי הממשלה. עם כל הכבוד לאישיותו, למנהיגותו ולהנהגתו של פרס, הוא כנשיא לא יכול להתערב כשבעוד כמה שבועות הוא יצטרך להחליט על מי להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה.

איך אומרים? קשוט עצמך מר ריבלין.

מאבק על הדמוקרטיה

כעת, דווקא מחנה הימין עומד למבחן בסוגיה זו. האם התנגדותו לפועלו ולהתבטאויותיו של פרס מקורה באינטרס פוליטי צר, או שמדובר במאבק עקרוני על צביונה של הדמוקרטיה בישראל? האם רק כאשר הנשיא הוא שמאלני הימין דורש "נשיא של כולם", או שבאופן עקבי הוא דורש זאת גם מנשיא ימני? לשאלה זו משמעות רבה, שכן המאבק על אופיו של מוסד הנשיאות הוא חלק מהמערכה הגדולה המתחוללת בעשורים האחרונים בין ימין ושמאל אודות שאלת מהות הדמוקרטיה: האם הדמוקרטיה מבטאת את שלטון העם באמצעות נציגיו, או שמא את שלטון הערכים המיוצגים על-ידי האליטות המקצועיות – המשפטנים והפקידים הבכירים, וכאמור – גם הנשיא.

ככל שהשמאל נכשל בבחירות לכנסת, כך הוא מחפש עוד ועוד שחקנים שיוכלו לעקוף את הרשויות הנבחרות ולקדם את הערכים והאינטרסים שלו, תחת הכסות של "ערכי הדמוקרטיה". כך היה עם בג"ץ, כך עם המשפטנים והיועצים למיניהם, וכך היה גם עם הנשיא פרס ששימש למעשה מעין שר חוץ עצמאי בתוספת עוד כמה תקנים. בבחירות האחרונות אף קיוו שם שפרס יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מחנה השמאל, בשל שיוכו האידאולוגי.

לכן, על אף שמחנה הימין יכול לכאורה לרוות נחת מהתנגדותו של ריבלין לפתרון שתי המדינות, ומאמירות ימניות נוספות הצפויות בהמשך, מדובר בניצחון פירוס. אם הימין לא ימחה על כך וישמש מופת למאבק על שלטון העם, המערכה הגדולה על מהות הדמוקרטיה תצא חבולה. אדם, כמו גם מחנה אידיאולוגי, נבחן על עקרונותיו דווקא כאשר הפרתם נוחה לו. אם הוא מוחה רק בעת שיריבו עובר על הכללים, הוא מאבד כל לגיטימציה עתידית למתוח ביקורת.

טוב יעשה הימין הישראלי אם יבהיר לריבלין באופן נחרץ לא לפתוח מפות ולא לפרוס חזונות המשותפים רק לחלק מהעם. כך גם מצופה ממנו לנהוג במידה שימונו שופטים "משלו" לבית המשפט העליון. עקרונות הדמוקרטיה חשובים הרבה יותר מעוד כמה נקודות שמשחקות לטובתנו.