בשבוע שעבר הגיע לסיומו אחד הקמפיינים התקשורתיים המדהימים והאפקטיביים ביותר שנראו אי פעם בארצנו: הקמפיין נגד השר"פ.
בשבוע שעבר הגיע לסיומו אחד הקמפיינים התקשורתיים המדהימים והאפקטיביים ביותר שנראו אי-פעם בארצנו: הקמפיין נגד השר"פ (שירות רפואה פרטית בבתי-חולים ציבוריים) • בכדי לקדם את האג'נדה התגייסה התקשורת הכלכלית כולה, תוך שהיא מפגינה יכולת יוצאת דופן של השתקה, הדרה ורידוד השיח • וכמו תמיד, את המחיר על מדיניות לא מבוקרת, ישלמו בסוף האזרחים
מערכת הבריאות הציבורית במדינת ישראל מצויה במשבר, כמו במדינות מערביות אחרות. הוצאות הציבור על בריאות צמחו בקצב גבוה, במיוחד בעשורים האחרונים, כתוצאה מהגידול בתוחלת החיים ומהתפתחותן של טכנולוגיות רפואיות חדשות. בנוסף, הסדרי המימון שהיו נהוגים בעבר עבור המערכות הציבוריות פשוט אינם מספיקים יותר. הציבור מוכן לשלם יותר מכיסו עבור הטכנולוגיות הטובות ביותר והרופאים הטובים ביותר, אך המערכת הציבורית נועדה להיות שוויונית ולכן היא איננה מוכנה לקבל את הכסף. כתוצאה מכך, בישראל כמו בחו"ל, ישנה צמיחה במערכת הבריאות הפרטית ובתיירות רפואית.
רבים אינם רואים בעין יפה את המגמות החדשות. לשיטתם הפתרון הוא להגדיל את תקציבי המערכת הציבורית ולנסות במקביל לחסום את המערכת הפרטית, בתקווה שכך ייעלמו הביקושים. ישנו היגיון מסוים בגישה הזו, בטענה כי הגדלת ההוצאות הפרטיות על בריאות מגדילה את אי-השוויון בין העשירים לעניים, ועלולה לפגוע בשוויון ההזדמנויות. אך האם הביקושים לרפואה פרטית באמת ייעלמו? לאור הצמיחה העולמית המדשדשת והמשבר שעדיין לא הסתיים, האם ממשלות יוכלו להקצות לבתי החולים הציבוריים את התקציבים הנדרשים על-מנת להתחרות במערכת הפרטית? האם רופאים יסכימו לקבל משכורות נמוכות יותר לאורך זמן?
גישה אחרת תומכת בשילוב בין רפואה פרטית וציבורית: שילוב תיירות רפואית וטיפול במבוטחים עם ביטוחים פרטיים בבתי חולים ציבוריים. כך, בתי החולים הציבוריים מתחרים עם בתי החולים הפרטיים, מגדילים את הכנסותיהם על חשבונם ומצליחים לשמר אצלם את הרופאים הבכירים. זהו אינו רעיון ישראלי; בעולם ישנן דוגמאות ליישומים של גישה זו באוסטרליה, בריטניה, צרפת ואירלנד, ותיירות רפואית בבתי חולים ציבוריים קיימת בכל מדינות המערב.
הדיון בחסרונות ובייתרונות של שתי הגישות, שעליו כתבתי בהרחבה בעבר (ראו כאן וכאן), הוא מורכב למדי. מדובר בסופו של דבר בבחירה קשה בין שני פתרונות "גרועים", שלכל אחד מהם חסרונות רבים. כלכלנים ומומחי בריאות, כגון אלו שישבו בוועדת גרמן, היו חלוקים בקשר אליו. אך למרבה הפלא העיתונות הכלכלית בישראל איננה חושבת שמדובר בנושא מסובך בכלל.
אחד נגד מאה
התקשורת הישראלית התייצבה כולה, מתחילת הדרך, בצד אחד של המפה: נגד. כלכליסט, גלובס, דה-מרקר וכל העיתונים הלא כלכליים התחרו ביניהם מי יתנגד בעוצמה חזקה יותר לשר"פ. שום מגוון של דעות, שום "דיון ציבורי", שום ויכוח ושום פלורליזם לא היה פה. מה שהיה זה קמפיין. כולם גם חזרו אחד אחרי השני על השקר לפיו המשבר בהדסה נובע מהשר"פ, והטוקבקיסטים הדהדו בעקבותיהם בהתאם. לראשונה הרגשתי כפי שהרגיש הציבור הימני בישראל בתקופות שבהן התקשורת כולה התייצבה על-מנת לתמוך בתכנית מדינית הנוטה שמאלה: אתה צועק וצועק ונדמה שאף אחד לא שומע.
אין כאן אינטרסים נסתרים; עשרות הכתבים, המגישים ואנשי התקשורת, האמונים על הנגשת מידע כלכלי לציבור הרחב, פשוט חושבים בדיוק אותו דבר בעניין זה. הם הגיעו מראש עם דעה מוכנה ולא היה שום סיכוי לשכנע אותם בכיוון אחר, ועל כן כולם כתבו בדיוק את אותם הדברים במילים שונות. בחודשים האחרונים הטונים הפכו להיסטריים, כאשר כלי התקשורת ניסו לצייר מצב לפיו היה סיכוי כלשהו לסיום אחר לעבודתה של הוועדה. בפועל, לאור זהותו של ראש מפלגתה של שרת הבריאות יעל גרמן שהוא גם שר האוצר, ולאור שאיפותיו הבלתי-נלאות לצבור פופולאריות בכל מחיר, התוצאה הייתה ידועה מראש. מדיניותה הכלכלית של מדינת ישראל כיום נקבעת בכלי התקשורת ובתגובות לסטאטוסים בפייסבוק, ולא בוועדות המומחים. וזו בעיה, מכיוון שהתקשורת רחוקה מלהיות מאוזנת בנושאים כלכליים.
התקשורת הכלכלית הישראלית נראית כמו מחצית מהתקשורת הכלכלית של ארצות אחרות: קחו את כל הכתבים, העיתונאים והמגישים והשמיטו מתוכם את המחצית הימנית – את תומכי השוק החופשי, את אלו שחושבים שיש בעיות חמורות יותר מאי-שוויון, את התומכים בהפחתת מיסים, את החוששים ממעורבות ממשלתית מוגזמת בכלכלה וממלכודות עוני, את הסולדים מתיאוריות קונספירציה ואת אלו שלא לוקים בהלם קרב בכל פעם שהם מגלים שחברות מסחריות ממקסמות את רווחי הבעלים ולא את רווחת תושבי כדור הארץ.
מלבד נחמיה שטרלסר, המחצית הימנית איננה קיימת בתקשורת הכלכלית מדינת ישראל. יש לנו את דה-מרקר כעיתון בעל אג'נדת שמאל-מרכז סטנדרטית פחות או יותר, ואת כלכליסט וגלובס המסתובבים להם לרוב בין השמאל הסוציאליסטי ההולך ונכחד באירופה לבין אנרכיזם פופוליסטי מהסוג הנפוץ בדרום אמריקה, ועוסקים יותר ב"ביקורת הכלכלה" בסגנון של חוגים רדיקליים באוניברסיטאות מאשר בכלכלה. יש יוצאי דופן פה ושם, אבל בגדול זו התמונה. הימין איננו קיים.
מדוע זה המצב? נסיבות היסטוריות, אני מניח. מכיוון שרוב האנשים ממילא התעניינו עד מחאת קיץ 2011 בעיקר בתהליך השלום המקרטע, חוסר האיזון של העיתונות הכלכלית לא השפיע במידה רבה על פעילותם של הפוליטיקאים והפקידים הבכירים. בתקופות מסוימות אלו בהחלט נקטו במדיניות כלכלית "ימנית" למהדרין, כגון יצחק רבין בתקופת ההפרטות של שנות התשעים או בנימין נתניהו בתקופת המשבר של תחילת שנות האלפיים.
איפה הביקורת הציבורית?
אתם כמובן יכולים לחשוב שזה דבר טוב, שאני ושותפי לדעה טועים לדעתכם ולכן אין שום צורך לייצג אותנו בעיתונות הכלכלית. האם זו גישה סבירה? אני לא מדבר כאן על ימין קיצוני – אני מדבר על גישה שהיא מיינסטרים מוחלט בפקולטות לכלכלה, בפקידות הבכירה, בקרב הפוליטיקאים וגם בקרב העיתונאים במדינות אחרות. ישנן התבטאויות של שר האוצר השבדי שהיו מתויגות בתור "ניאו-ליברליזם הזוי" בשניים מתוך שלושת העיתונים הכלכליים שהזכרתי. גם אם הגישה הימנית לכלכלה מוטעית לחלוטין לדעתכם, לא הייתם רוצים לפחות לראות את תומכי הגישה המועדפת עליכם מתמודדים עם ביקורת אמיתית, רצינית, ולא רק כנגד אנשי קש פרי דמיונם?
עיתונות חד-צדדית היא כמו פוליטיקה חד-צדדית. אין ביקורתיות, אין החלפת רעיונות, אין פלורליזם ואין דינאמיות. כל מה שיש זה המון הדים שחוזרים על אותם הדברים, כל פעם במילים אחרות. זו עיתונות משעממת, יבשה וחסרת מעוף, המבוססת על מספר "גורואים" מובילים המחלקים מדי שנה פרסים לשכפולים של עצמם, ומשאירה חלק משמעותי מהציבור מחוץ למגרש המשחקים. זו חצי-עיתונות המנהלת חצי-ויכוח בין השמאל המתון לשמאל הקיצוני. חצי-העיתונות הזו הגיעה מאוד מהר למסקנה "הנכונה" לגבי השר"פ, והקונצנזוס התקשורתי בנושא השפיע באופן מכריע על החלטותיהם של הפוליטיקאים.
בסופו של דבר מערכת הבריאות הציבורית עדיין זקוקה לכסף, והציבור עדיין מעדיף לשלם תמורת בחירת רופא במערכת הפרטית. לא ברור עד כמה המלצותיה של ועדת גרמן יצליחו להפוך את המגמה הזו, ולא ברור האם האוצר יוכל להעביר למערכת הציבורית את הסכומים הנדרשים, לאחר ששר האוצר כבר התחייב שלא להעלות מיסים והתקציב לשנה הבאה אינו מספיק על מנת לממן את כל הבטחותיו.
סביר מאוד שהידרדרות בתי החולים הציבוריים תימשך ושבעוד מספר שנים תוקם ועדה נוספת, באותו הנושא. נקווה שכאשר זה יקרה למקבלי ההחלטות יהיה את האומץ להתעלם מהקמפיין התקשורתי שמן הסתם יחזור על עצמו ולעשות את הדבר הנכון: לאפשר לבתי החולים הציבוריים בישראל, בדומה לבתי החולים הציבוריים במדינות מפותחות אחרות, להשיג לעצמם הכנסות על-ידי שילוב של רפואה פרטית ותיירות רפואית (תחת פיקוח הדוק) ביחד עם הרפואה הציבורית.
פוסט מצוין. הבעיה היחידה שלי איתו היא שהוא מצביע על קפיטליזם ככלכלת ימין ולא ברור למה צריך לחשוב על זה כך כשרוב מוחלט מהפוליטיקאים הימנים, אפילו בארצות הרבה פחות סוציאליסטיות משלנו, אינם קפיטליסטים. התקשורת הכלכלית בארץ דומה לפרלמנט בארץ, ימין ושמאל רק גוונים שונים של סוציאליזם. מידה, במובן הזה, זה המשה פייגלין של התקשורת הכלכלית.
כי ימין כלכלי נקרא קפיטליזם. זה מושג ידוע. בן אדם יכול להיות ימני מדינית ושמאלני כלכלית ולהיפך.
אורי,
היית צריך להפריד את המאמר לשני מאמרים נפרדים: אחד שעוסק בשר"פ ואחד שעוסק בביקורת העיתונות הכלכלית.
בענין ביקורת העיתונות הכלכלית, אני נוטה להסכים איתך אם כי דה-מרקר הרבה פחות "אדום" משכניו גלובס וכלכליסט. בסה"כ יש שם עיתונאים טובים שבהחלט מוסיפים ומעשירים את השיח הכלכלי, גם אם לא תמיד אני מסכים עם עמדותיהם.
בעניין השר"פ, צריך לומר את זה חזק וברור: מה שלפרטי לפרטי ומה שלציבורי לציבורי.
אני גם לא מסכים שהשר"פ גרם למשבר בהדסה. אבל השר"פ – ומשום מה זה נכון נגיד לעשור האחרון, לפני כן הרבה פחות – **** השחית את הרפואה הציבורית. ***** כתוצאה ישירה מכך, רמת השירות הידרדרה.
עכשיו, ניתן להתכווח אם דרושה בכלל רפואה ציבורית. אבל כל זמן שיש מערכת ציבורית, על יתרונותיה (ויש כאלה) וחסרונותיה (בודאי יש כאלה), היא צריכה להיות ממומנת מכסף ציבורי. לרפואה הפרטית יש מקום נכבד, מעצם היותה של המדינה דמוקרטית וזכות היסוד של חופש העיסוק. אין שום מניעה לתגמל היטב רופאים בכירים ומנוסים במערכת הציבורית והם גם יכולים חלק מזמנם לעבוד במערכת הפרטית.
אבל שהגבול יהיה ברור.
אם כדי להעמיד את רמת השירותים במערכת הציבורית במקום סביר או מעבר לכך, דרושה העלאה של אחוז עד אחוז וחצי, אפילו שניים, במס הבריאות, אז זה מה שצריך לעשות. אם יש מערכת ציבורית ויש חוק בריאות ממלכתי, אז צריך לגרום לו להיות אפקטיבי. אם לא – לבטלו מייד ולהפריט את כל המערכת.
מערכת אפקטיביית היא כזו שההכנסות ממס הבריאות יכולות לקיים מתן שירותים נרחב, ככל שנדרש. קיומם של "ביטוחים משלימים" וביטוחים בחברות הביטוח שמים ללעג ולקלס את כל העניין.
השר"פ פירושו ניצול המערכת הציבורית על כל משאביה לטובת מי שיכול לשלם ולטובת הרופאים הבכירים יותר. אם זו לא שחיתות, אז מה כן?
הבהרה: כל האמור נכתב ע,י מי שדוגל בקפיטליזם, שוק חופשי, תחרות וכדומה.
אבל כלל היסוד בתחרות ובשוק חופשי הוא לפעול בהגינות. השר"פ הוא מוסד מושחת וככזה בטח לא הגון.
אין זה סותר ביטול החסמים להקמת בתי חולים פרטיים. שם יש את כל הלגיטימציה לתת שירותים פרטיים במחיר כלשהו ולשביעות רצון כולם.
הסיבה שזה ככה היא די פשוטה, השמאל הכלכלי (וגם המדיני) הוא הרבה יותר פוטוגני מאשר הימין הקפיטליסטי ואכזרי משהו, במיוחד אחרי המחאה החברתית של 2011.
אולי גם בתחום הכלכלי, כמו במדיני, יתעוררו רק אחרי שהשמאל יפריח את 'בלוני הניסוי' שלו ויחריב כל חלקה טובה, רק אז יתנו לימין את המנדט לשלוט ולנסות לעשות סדר בבלגן שנוצר.
מסכים עם כל מילה. למרות שאני, כרופא, מעדיף להרויח הרבה יותר מחוץ לבית החולים, היה סיכוי שחלק מהרופאים לא יברחו ב 14:00 לנתח באסותא. בסופו של דבר מאפיית העיתונאים הפחידה את כולם ומדיוני הועדה עם ישראל לא ירויח דבר. כלום בריבוע. פשוט מדהים הכח של העיתונות בישראל. לא פלא שרבים הלכו צעד קדימה ונבחרו לכנסת. ולגבי הבריאות – אם משהוא חושב ברצינות שרופא בכיר יסתפק במשכורת של 5000 שח לחודש הוא פשוט הוזה. כן. זה מה שמרויח רופא בשרות המדינה בחצי משרה ללא תורניות כונניות וכו על 3 ימי עבודה בשבוע. זה בדיוק חצי מהתשלום על ניתוח פרטי אחד. אז תעשו חשבון מה הרופאים יעשו במצב כזה…
בעבר הלא רחוק גלובס היה עיתון מאוזן יותר. במשך שנים הייתי מנויה שלו. ולפתע שמתי לב שהוא יותר ויותר תופס צד בויכוחים כלכליים – ותמיד זה הצד הסוציאליסטי-קומוניסטי. זה התעצם מאוד במחאה החברתית, וכאשר אלי ציפורי התחיל להכתיב שם את הטון.
בקיצור, הודעתי לשירות המנויים שאני מפסיקה את המנוי. שאלו למה עניתי "כי אני נגד שטיפת המוח הסוציאליסטית שאתם עושים לקוראים שלכם." לא חזרו להתעניין ולנסות לשכנע אותי להישאר מנויה.
ועוד פרט פיקנטי (ומרגיז) – כל התגובות שאני כותבת למאמרים שלהם באתר האינטרנט מצונזרות. כולן בלי יוצא מן הכלל. ואני משתמשת בלשון נקייה, מעלה טיעונים ענייניים. כמובן, הם אינם יכולים לסבול תגובות ימניות על רמה גבוהה…
אחרי כ-30 ניסיונות הפסקתי לנסות להגיב.
אבירי חופש הביטוי של צד אחד בלבד.
כמי שהיה מאושפז תקופות ארוכות גם בהדסה (למעלה מחודשיים) וגם באיכילוב (חודש בערך), אני יכול להעיד מה שראיתי במו עיניי: השר"פ השחית את הדסה לגמרי.
אני עצמי הייתי בשר"פ. אנשים שלא היה להם שר"פ קיבלו טיפול באיכות נמוכה לאין ערוך ממני ומחבריי השרפ"ים. הרופאים שטיפלו בהם היו הסטאז'רים *בלבד*. הבכירים לא הסתכלו עליהם בכלל, ובדרך כלל לא נכחו בביקור הרופאים בבוקר ובערב. לעתים היה מגיע בכיר לכמה דקות להראות נוכחות.
לעומת זאת הטיפול באיכילוב היה מקצועי. כל רופאי המחלקה לרבות הבכירים ביותר היו נוכחים כמעט בכל יום, עברו חולה חולה ונתנו הוראות.
השר"פ משחית. ראיתי.
למשבר הבריאות בישראל 2 סיבות: א. אי עדכון תקציב הבריאות בתקציב המדינה לפי גודל האוכלוסיה והמדד פעולה שנעשית ע"י פקידי אוצר קפיטליסטים שמתנגדים אידאולוגיות למתן שירותי בריאות לעניים. לטענתם רק לעשירים מגיע להתרפא אם הם חולים והעניים צריכים למות ממחלות.. ב. רופאים שדואגים להאט העבודה כדי שיווצר משבר שיצדיק שר"פ. לא עלית מחירי טכנולוגיות ולא שום סיבה ענינית. מזו קונספירציה של ליברטריאנים שתולים כמרגלים במשרד האוצר יחד עם רופאים שתאוות הבצע העבירה אותם על דעתם. עוקף ונוכלות נפשעת.
ראוי להזכיר שהצד הפוליטי-מדיני איננו נפקד גם בדיון על מערכת הבריאות.
לדוגמא, ביה"ח סורוקה, אחד מהבי"ח הגדולים בארץ ובי"ח שמשרת את היקף האוכלוסיה הגדול בארץ. תופעה מוכרת זמן רב היא השימוש בשירותי בית החולים כרפואה ראשונית ע"י תושבי הפזורות הבדואים, שמהווים יותר ממחצית מכלל הפונים למיון וזאת במקום לפנות לשירותי רפואה קהילתית, אם מפאת חוסר זמינות או חוסר מודעות.
ע"פ אנשי האדמניסטרציה של בי"ח, הדרישה לתשלום שאמורה להרתיע אזרחים מלפנות למיון לא עובדת במקרה הזה מפני שבמקרים רבים אין כתובת מדויקת לשליחת דרישת התשלום וגם כשיש – אין עם מי לדבר, ואמצעי האכיפה לא יעילים. נוצר מצב בו חלק משירותי הרפואה בבית החולים נתקעים משמעותית, מצב שגורם גם לבעיה בקבלת החלטות רפואיות (וכמובן, לנטל כלכלי משמעותי, שהוא הסיבה לשמה התכנסנו).
מה שאתה מציע זה רחוק מלהיות הגון. אני בעד בתי חולים פרטיים והסרת החסמים וכולי, אולם ניתוחי שרפ מתבצעים בחדרי ניתוח ובציוד משוכלל שנרכש מכספי הציבור וכך למעשה הרפואה הציבורית הענייה והחולה מסבסדת את הרפואה הפרטית!
מה שציבורי ציבורי ומה שפרטי פרטי, מעירבוב של השניים לעולם לא יצמחו דברים טובים.
אני כל כך לא רגיל לקבל כל כך הרבה מידע בפוסט אחד.
מקצועי בהחלט, תודה.