הסיפור המפתיע על הנאשמים הנעלמים בפרשת פיגוע החטיפה

עיתונאים רבים ממהרים להאשים את צה"ל, השב"כ ומשטרת ישראל בחטיפה. אך האמת היא שאחראי לה בעיקר הדרג המדיני • מההצהרות הלוחמניות של נתניהו כנגד החמאס, נותרה רק עסקת שליט שמשוחרריה בנו את תשתית הטרור החדשה ביו"ש • הטור השבועי של אבישי עברי

כפי שראינו, הזרם המרכזי בתקשורת הישראלית מתקשה, למעשה לא יכול, לסמן "אשמים" בחטיפת הנערים מגוש עציון – מכיוון שהכרה באשמים האמיתיים תשמוט את הקרקע תחת המחנה הפוליטי הרלוונטי (מחנה השמאל, מחנה השלום, קראו לו איך שתרצו). לאחר הגל הראשון, המתלהם והאימפולסיבי של האשמת המתנחלים, ניתן למצוא במעוזים האידאולוגיים של המחנה הזה גם את האשמת צה"ל, המשטרה והשב"כ.

משטרת "תג מחיר"

על המשטרה אין מה להרחיב. המוקד המשטרתי כשל בזיהוי שיחתו של אחד החטופים, אך נדמה כי איש לא מצפה עוד ממשטרת ישראל להצליח במשימה מורכבת יותר משפיכת בקבוקי בירה של הרוחצים בימה של תל-אביב אחרי 23:00 בלילה. עם זאת, ביקורת על משטרת מחוז ש"י בהקשר של מניעת אירוע החטיפה או הטיפול בו תחמיץ את הסיפור. "מי שמכיר מקרוב את מחוז ש"י של המשטרה לא הופתע כלל מהרשלנות", נכתב במאמר של כתב השטחים של 'הארץ' חיים לוינסון –

"הבעיה המרכזית היא שבניגוד לנעשה בתחומי הקו הירוק, המחוז הוא לא הסמכות הבלעדית על השטח … (הוא) עובד במקביל מול הצבא, המינהל האזרחי, שב"כ, מג"ב ואנשי הביטחון האזרחיים. מצד אחד, גופים אלו מעמידים למשטרה כוח אדם. מצד שני, המנטליות במחוז היא של תיאום ועבודת מטה, לא של עבודת משטרה".

זה חצי נכון. למשטרה אין מנטליות של משטרה כי האזור נמצא בשליטת הצבא ולא בשליטתה. באזור שבו כל מרדף אחרי גנבי צאן הוא למעשה חיכוך עם אויב לאומי, ובהיעדר גיבוי צבאי למשימות משטרתיות (יש לצבא מספיק משימות משלו), אין בעצם למשטרה הרבה עבודת משטרה לעשות. לא כי היא לא יכולה, אלא כי היא יכולה שלא. הזרמת תקציבים למשטרה או שינוי נהלי העבודה שלה לא ישנו את המצב. האחראים לו הם מפכ"לי המשטרה, הצבא וראשי הממשלה לדורותיהם שהחליטו כי אכיפת החוק בשטחי יו"ש תנוהל על-פי גחמות של רגע, כלומר על-פי לחץ פוליטי ותקשורתי ולא על-פי דרישות המציאות.

אזרחי ישראל באזורים הללו נואשו מזמן מקבלת טיפול משטרתי רגיל (שגם אזרחי שאר המדינה הולכים ומאבדים בו אמון). לאכיפת עבירות "תג מחיר", למשל, הקצה מחוז יו"ש 80 תקנים. לפחות 30 מהם כבר אוישו. כח אדם איכותי הוסב ממשימות של חקירת פשעים חמורים לרדיפה סיזיפית אחר נערים בגיל תיכון עם מצית ומיכלי ספריי, שערוץ 2 החליט לקרוא להם טרוריסטים. זה הביא להתקדמות מועטה יחסית בפתרון פרשיות "תג מחיר", שמספרן עלה מאז הקמת היחידה, לא להיפך, אבל זה הבהיר למשטרה היטב למה מצפים ממנה למעלה: לאו דווקא לעבודת מוקד יעילה במיוחד.

השב"כ לא אשם

באותו עיתון תהה עמוס הראל, הפרשן הצבאי, על הדימוי המצוין שדבק בשב"כ למרות כשלונות קודמים ולמרות הפרשה הנוכחית.

"יידרש תחקיר מדוקדק: הן על הנסיבות שבהן פעלה החוליה בטרם מעשה מתחת לאפו של השב"כ והן על ההשתהות באיתור החוליה לאחר הפיגוע", כתב. העובדה ששני החוטפים הם פעילי טרור מוכרים, הוסיף, "רק מחדדת את כישלון השב"כ. זה בדיוק הגרעין הקשה שאמור להיות תחת פיקוח רצוף של השירות".

זה, שוב, חצי נכון. ודאי שעל השב"כ לתת דין וחשבון על כל חוליית טרור שנעלמה מעיניו הבוחנות, אך ביקורת על השב"כ בלי הכרה במציאות הבלתי אפשרית בה כופה עליו הממשלה לפעול מספקת תמונה מעוותת של המציאות. שב"כ מנע עשרות פיגועים בשנה האחרונה, אבל כשהממשלה נותנת לתשתיות הטרור לפרוח כמעט באין מפריע, ברור שבסופו של דבר אחד הפיגועים יצא לפועל.

ממשלה שנשבעה להילחם בטרור היהודי והקימה כבר שתי יחידות משטרתיות מיוחדות למטרה זו, ממשלה שלפחות שניים מבכיריה, השר לבטחון פנים ושרת המשפטים, מקפידים להדביק בכל הזדמנות את המילה "טרור" לעבירות חסרות חשיבות של נוער יהודי – כמה משאבים היא מקדישה למאבק בטרור האמיתי? זה המופנה כלפי אזרחיה? באילו צעדים חדשים נקטה ממשלתו של מי שקרא לעצמו פעם "חזק מול החמאס" על מנת לגדוע באיבן התארגנויות טרור של חמאס ביו"ש? קשה להיזכר. התקשורת לא מרבה לדבר על טרור מהסוג הזה, ודאי לא בפתח המהדורות, לכן הוא פחות מעניין את הממשלה. יחידה משטרתית חדשה ומרובת תקנים ותקציב לטיפול בטרור האבנים הממרר את חייהם של תושביו יו"ש היהודים – לא הוקמה. בוודאות.

אילו כלים – צבאיים, משפטיים, מדיניים, כלכליים – העניקה הממשלה לכוחות הביטחון שמתמודדים עם הטרוריסטים יום-יום? שום דבר חדש. מעצר מנהלי. כלי מוגבל ובעייתי. גם אחד החוטפים היה עצור מנהלית בעבר, אז מה? אם לא קורה שום דבר מיוחד (שביתת רעב עד מוות למשל, תסריט דמיוני למדי שהצליח כבר להעמיד את ממשלת ישראל על רגליה האחוריות ולהביס אותה, שוב, במישור התודעתי והתקשורתי) המעצר מסתיים והעציר משתחרר ומחליק בחזרה אל תא הטרור החמים המחכה לו בבית. כך, באופן גס, סובב המעגל: התקשורת מבהילה את הממשלה, זו ממהרת לעצור את תופעת "תג מחיר" ושתיהן ממצמצות בתדהמה כשאת הפיגוע האסטרטגי שעלול להצית מלחמה נוספת מבצע בסוף דווקא חמאס חברון ולא חמאס יצהר.

מי זוכר את עסקת שליט

אבל רגע, על מה אנחנו מדברים? הרי בראש ממשלת האנטי-טרור-חזק-מול-החמאס הזאת עומד האב המייסד של חמאס יו"ש בגירסת 2014 שלו: בנימין נתניהו, שתמורת שחרורו של חייל כושל אחד מהשבי שיחרר אלף מחבלים לחופשי. התקשורת, כמעט מיותר לומר, תמכה במהלך באופן סוחף ומיעטה לבקר אותו מאז.

מרכז המידע למודיעין וטרור ע"ש מאיר עמית פירסם בשבוע שעבר דו"ח על תרומתם של משוחררי עסקת שליט לתחיית תשתית הטרור ביו"ש. "אין עדיין פרספקטיבה הסטורית", התנסחו שם בזהירות לאחר שציינו כי 76 מחבלים ששוחררו בעסקה וחזרו לטרור, נעצרו על-ידי כוחות הבטחון עוד לפני מבצע "שובו אחים" ולפני מעצרו של זיאד עווד, רוצחו של ברוך מזרחי ז"ל, "אבל יש דוגמאות קונקרטיות". הדוגמאות מפורטות שם, לכו לקרוא: משוחררי העסקה עסקו בהקמת מפקדות חמאס, מימון מחבלים, גיוס, ארגון, פעילות באגף הפוליטי. אי אפשר לטעות בדחיפה שנתנה העיסקה לטרור הפלשתיני בדגש על חמאס. אגב, נזכר שם גם איש פת"ח ששוחרר בעסקה והצטרף לחמאס לאחר השחרור. מסתבר שהמטרה הקדושה של הרג יהודים עדיין מאחדת לבבות בעזה. הנה, שלום בין אויבים מרים במזרח התיכון אכן אפשרי.

"ההנחה שהאסירים 'הכבדים' ישובו לבצע פיגועי טרור רחוקה מלהיות ודאית", הסביר מאמר המערכת של 'הארץ', שהוקדש לעסקת שליט המדוברת, ברביעי בפברואר 2010. באותו מאמר נכתב כי "הטלת האחריות לשחרור שליט לפתחו של החמאס תמוהה ומקוממת". על מי צריך היה להטיל אותה על-פי 'הארץ'? על נתניהו, שנמנע ממנה, לפי הכתוב, "משיקולי יוקרה". "נתניהו שבוי בעמדותיו בעבר", ניתח 'הארץ', "ובחשש שייראה כאחראי לפיגועים בעתיד".

לבסוף, כידוע, הצליח נתניהו להשתחרר משיקולי היוקרה ולהתנער מחששותיו התמוהים ולעשות את המעשה הנכון בעיני 'הארץ' ושאר העיתונים. אולי בגלל זה לא ממהרים היום העיתונים להטיח בו את האשמה בחטיפה. גם פטפוטי ה"אופק מדיני" שהיעדרו "גורם לפיגועים" הופיעו הפעם במינון נמוך יחסית תודה לאל. אלא שכרגיל, את האשמים המרכזיים בפיגוע כשלו כל כלי התקשורת שלנו לאתר: הראשון הוא השנאה הפתולוגית, העקבית, הממוסדת והלוהטת ליהודים ולישראל בקרב ערביי יש"ע, בצירוף הנטייה של עממי האזור לאלימות על רקע שבטי – שכבות הבסיס של הסכסוך שהתקשורת עיוורת לקיומן. השני הוא בחירתה של הממשלה להתעלם מתופעות היסוד האלה ולהתחבא מאחורי מאמצי הסיכול של כיפת הברזל השב"כית. כל עוד אין נפגעים, כביכול אין פיגועים. כל עוד אין הרוגים מרקטות, כאילו לא יורים עלינו. כמובן שהתקשורת העיוורת לגורמי היסוד של הסכסוך, לא מסוגלת למלא את תפקידה ולבקר את הממשלה על טיפולה הדל והלא מספק באותם גורמים עצמם.