עשר הערות על מוסר מלחמה בעזה

מדינת ישראל חייבת להפנים: חיי אזרחיה וחייליה באים לפני אזרחי האויב, ודמו של ה”חף מפשע” על ראשו של הטרוריסט שמתחבא מאחוריו.

אנשי חמאס מסתתרים בבתי-חולים ובתי-ספר, ומשתמשים באזרחים כ”מגן אנושי” מול הפצצות חיל-האוויר וזה עובד • מדינת ישראל צריכה להפסיק לתרץ תירוצים ולהפנים: חיי אזרחיה וחייליה באים לפני אזרחי האויב, ודמו של ה”חף מפשע” על ראשו של הטרוריסט שמתחבא מאחוריו • הלל גרשוני על “מוסר” מלחמה שעולה לנו בחיי אדם

לירות או לא לירות? חמוש בעזה. צילום: אשרף עמרה, פלאש90
לירות או לא לירות? חמוש בעזה. צילום: אשרף עמרה, פלאש90

א. לא באמת דילמה. ישנה דילמה מוסרית מפורסמת, שכל חייל בצה”ל לומד בשיעורי “טוהר הנשק”: אם מחבל מחזיק תינוק ויורה לכיוונך, האם תירה חזרה כדי לפגוע בו? האמת היא שזו לא באמת דילמה. התשובה הברורה היא שיש לחסל את המחבל, והוא האחראי הבלעדי לחייו של התינוק. אחרת נפתח פתח לכל רוצח לעשות כל עוולה שעולה בראשו, פשוט על-ידי כך שיערב במעשה אנשים נוספים.

ב. חמאס כאן ועכשיו. זו גם אינה דילמה מוסרית ערטילאית. זה קורה כאן ועכשיו. אנשי חמאס מסתתרים בבתי-חולים ובתי-ספר, ומניחים שם את משגרי הרקטות ומצבורי התחמושת שלהם. זהו ארגון השולח את האזרחים התומכים בו להתגודד במקומות העומדים להפצצה כדי שיהוו “מגן אנושי”, או במילים אחרות: בשר תותחים.

ג. נפלנו על הראש. וכיצד פועלת המדינה שלנו לאור זאת? עושה את ההפך הגמור: נמנעת מלפגוע במצבורי תחמושת, במשגרים ובמפקדות הנמצאים ליד אוכלוסייה אזרחית; שולחת הודעות טלפוניות לאנשים להתרחק מבניינים מאוכלסים – ולא זו בלבד, אלא שהיא מתגאה בעולם בפעולות הלכאורה סופר-מוסריות הללו. לשיא – או לשפל – הגיע סרטון של דובר צה”ל שפורסם אתמול (ראו למטה), ובו נראה גג של בניין העומד להפצצה. רקטת אזהרה משוגרת לעברו, ובעקבות זאת אנשים רבים עולים אל הגג כדי להוות מגן אנושי. “הבניין לא הופצץ”, מסכם הסרטון.

אין ספק: מישהו שם למעלה נפל על הראש. איזה מין מסר מעבירים לאויב בסרטון כזה? שאפשר לתחמן אותנו ולהתחבא מאחורי אזרחים ואנחנו לא נעשה כלום? שנכניס לפחד מדינה שלמה, מחיפה ועד אילת ומדימונה ועד תל-אביב, רק כדי לא לפגוע בשטופי מוח שארגון ג’יהאדיסטי מתמרן להתאבד?

איור: רוני גורדון

ד. בריחה מאחריות מוסרית. הפחד הזה מלפגוע חלילה ב”חפים מפשע” הוא שפלות רוח, בריחה מאחריות שהיא-היא העוול המוסרי. כי אם פתרון הדילמה המוסרית ברור – והוא ברור – כי אז הבורח ממנו “הרי זה שופך דמים”, כפי שהתבטא הרמב”ם בעניין אחר.

ה. מעורב שאינו מעורב? הרעיון של אי-פגיעה ב”בלתי-מעורבים” או “חפים מפשע” הוא המצאה אירופאית אנינה, שלמעשה מעולם לא עמדה בשום מבחן מלחמתי ראוי לשמו. כל חייל, לדוגמה, הוא כשלעצמו אדם חף מפשע, מישהו שהתגייס לצבא סתם כי אמרו לו להתגייס. ואף אחד לא יאמר שבמלחמה אסור לפגוע בחייל, גם אם כל תפקידו של החייל הוא לשמש מגן אנושי. דהיינו, מעורב הוא מי שמערבים אותו, לא מי שקורא לעצמו “לא-מעורב”. אתה עולה (או מעלים אותך) על גג של מטרה צבאית? אתה מעורב. אין מה לעשות.

ו. פיקציה של חוק. ככלל יש לעמוד על נקודה מהותית: אין למעשה דבר כזה, “המשפט הבינלאומי”. זו פיקציה לשמה, שמשמשת בעיקר כלי פוליטי בידי מדינות וארגונים, החפצים ביקרו של צד זה או אחר. מה שהתחיל כהסכמים מעין-ג’נטלמניים בין מדינות אירופאיות, שהחשיבו את המלחמה כסוג של ספורט שניתן לקבוע בו כללי משחק, הפך עם הזמן לאיזו מראית עין של “חוק”, המנצלת את תמימותם של אידיוטים שימושיים למיניהם רק כדי להשיג מטרות כוחניות כאלו ואחרות.

ז. מה יגידו הגויים? ומכיוון שאין בזירה הבינלאומית חוק אלא מראית-עין, ומכיוון שישראל איננה חביבת הקהל העולמי, מה שלא תעשה היא תמיד תיחשב “פושעת מלחמה” (אלא אם תכרע על ברכיה; אז ודאי תזכה לתשואות הקהל). ודווקא משום כך הפחד הגדול מוועדות חקירה בינלאומיות אינו יכול להיות רלוונטי, ואסור שיהיה רלוונטי.

עם כלים פוליטיים יש להתמודד אחרי מעשה, באופן פוליטי; אבל אי-אפשר להפקיר את האזרחים רק מתוך חשש “מה יגיד העולם”, “מה תגיד ארה”ב” וכו’. הדבר הראשון שיש לעשות זה להגן על עצמך, אחר כך לשאול מה יגידו אחרים. ומכל מקום חשוב יותר מה יחשבו אויבינו – האם האזרחים התומכים בהם יורתעו מללכת שבי אחרי תעמולת החמאס, והאם החמאס יבין שגם אם ימקם את מפקדתו בלב בית-חולים הוא לא יינצל – מאשר מה תאמר ועדת החקירה התורנית.

ח. אסטרטגיית אל-תעשה. הדברים גם נוגעים לכל אותן “אסטרטגיות יציאה”, בלשון יונית לוי וחבריה. כיוון שאנו מפחדים עד מוות להחליט חד-משמעית ש”בלתי-מעורבים” אינם באמת בלתי-מעורבים, אנו מדמים לנגד עינינו רק שתי אפשרויות: המשך הירי על מבנים ריקים ופעילים, תוך שהירי אל תל-אביב וירושלים נמשך עד שהדבר יתמסמס ויגיע להסדר שיקרוס שוב אחרי שנתיים; או כניסה קרקעית בלא גיבוי אווירי מסיבי, שתגבה את חייהם של חיילים לא מעטים. שתי האופציות הללו למעשה שופכות את דם אזרחינו, וכל זאת רק מפני הפחד מהכרעה ערכית ברורה.

ט. לפעול בכל הכוח: הכרח מוסרי. הפחד הזה הוא-הוא אם כל חטאת. הדרך היחידה לפעול בצורה מוסרית היא זו שבדרך כלל נוטים להציג כ”בלתי-מוסרית”: הפצצת כל מפקדות החמאס, כל בתיו, כל אנשיו, כל מצבורי התחמושת שלו, כל עמדות הנשק ארוך הטווח, מהאוויר (כמובן תוך ניתוק החשמל ושאר אמצעים מעין אלה). רק אחר כך, אם יש צורך בכך, כניסה קרקעית, עם גיבוי מסיבי מכוחות האוויר, הארטילריה והים. ואם ימותו הרבה אזרחים עזתיים – דמם בראש החמאס. גינויים? ועדות חקירה? זה לא חדש. תמיד היו, תמיד יהיו. אנחנו צריכים למצב את עצמנו כמדינה שדואגת קודם כול לחיי אזרחיה.

י. נתניהו צריך להפסיק לגמגם. “חמאס מסתתר בכוונת תחילה מאחורי אזרחים פלסטינים”, אמר ראש הממשלה נתניהו, “וכך הוא זה שנושא באחריות כשהם נפגעים בשוגג”. אלו דברים יפים אבל הם רק חצי הדרך ובריחה מאחריות. אם חמאס מסתתר מאחורי אזרחים פלסטינים, יש לקבוע חד-משמעית שהוא זה שנושא באחריות גם כשהם נפגעים בכוונת מכוון. זו הדרך היחידה למלחמה בטרור נפשע שכזה, זו ואין בלתה. אחרת? שוב ניגרר לגמגום והחלפת מהלומות, ולהרג אזרחים וחיילים שלנו, עד לסבב הבא.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. הלל גרשוני רוצה שצה״ל יתנהל כצבא נאצי.
    אין לו את האומץ לכתוב זאת.

    פעם חיים גורי הגיע לגדוד שריון ברמת הגולן, להציג את סרטו ״המכה ה – 81״. יוני נתניהו היה המג״ד. לאחר ההקרנה גורי הלך לאוהל הקצינים לשתות קפה ושם הוא נשאל על ידי אחד מהם מה מוסר ההשכל של הסרט. זו היתה תשובתו :
    ״אל תהיה קורבן ואל תהיה רוצח. כלומר, היה תמיד חזק כדי להגן על עצמך, אבל שמור על צלם האדם, על ‘לא תרצח’.״

    ומה אם כדי לא להיות קורבן עליך להיות רוצח ?
    זה הכאב הגדול של הציונות , זה הפצע הגדול של הישראליות שלעולם לא יגליד.

  2. אם מדובר בתינוק ערבי אז לא רק שצריך לירות אלא צריך לנסות לפגוע גם בו.
    הן כדי למנוע מחבלים עתידיים והן כדי אולי לגרום למשפחה של התינוק בפעם הבאה להתנגד למעשי המחבל ולא לתת לו להסתתר מלכתחילה.

    אם יש סיכוי אפלו קטן שחיים של יהודי אחד ינצלו צריך להרוג גם 10 ערבים.

  3. בפועל כל צבאות העולם מתנהגות כפי התפיסות של הלל במוקדי טרור כמו עיראק ואפגניסטן. זו דמגוגיה בגרוש ובערות שטחית לומר שכל תפיסה שאינך מסכים לה היא נאציזם. יש טווח גדול בין כל מיני תפיסות ברוטליות לבין נאציזם שהוא תופעה יחודית בדברי ימי העמים. אפילו על מלחמת האזרחים המדממת בסוריה לא אומרים שהם נאצים. וקל וחומר שהתנהגות כמו של ארהב, צרפת וגרמניה באפגניסטן יכולה להחשב כלגיטימית בהחלט.

  4. איתמר, אני לא יודע איך לענות לך מבלי להישמע גס רוח אבל אתה או ממש טיפש או שאתה מסית. להזכירך האנגלים והאמריקאים שנלחמו בנאצים לא השאירו אבן על אבן בדרזדן. אז מה גם הם נאצים?
    האם כל מי שיורה על אזרחים הוא נאצי? האים הפת”ח (גדודי אל-אקצא) הוא נאצי? ואם כן אז למה אנחנו מדברים איתו?

  5. איתמר, בוא נניח רגע את הפרופורציות בצד, את העובדות ההסטוריות ואת שאלות המוסר. תספר לנו רק על סמך מה אתה מביא בכזה ביטחון טיעון כלכך מגוחך שכותב המאמר חושב אחרת ממה שכתב? נהל דיון על מה שיצא מתחת ידי הכותב, ולא על מה שהיית רוצה שייכתב על ידו.

  6. הילל כותב – “מכיוון שישראל איננה חביבת הקהל העולמי, מה שלא תעשה היא תמיד תיחשב “פושעת מלחמה” “, וכמובן נמנע מלהסביר שזה נכון מאז שישראל היא מדינה כובשת. כל עוד הכיבוש נמשך, תמיד נחשב אשמים. ויש לזה רק פיתרון אחד.

  7. מר גרשוני מציע שהצבא הישראלי ינהג באחריות כלפי שולחיו ויגן על אזרחי מדינת ישראל מפני חורשי רעתם. התפקיד של צה”ל הוא להגן על ישראלים. הוא לא יכול לעשות את זה אם הוא עסוק בלהגן על מי שבחרו בחמאס להנהיג אותם ומשתפים פעולה עם השימוש בהם עצמם כמגן אנושי.

    כשצה”ל נמנע מהפציץ בניינים, ועוד אחרי שחזר והזהיר שיעשה כן, בגלל שמישהו בחר לטפס עליהם – הוא פוגע אנושות בביטחון של אזרחי ישראל ובחובה המוסרית שלו להגן עליהם..

  8. אין שום קשר בין “הכיבוש” למעמדה של ישראל בעולם. מעמדנו מעולם לא היה טוב כמו זה בימים שאחרי מלחמת ששת הימים. אוהבים אותנו כשאנחנו חזקים. כשאנחנו מניחים לפלסטינים לקבוע את סדר היום, להציג אותנו כ”כובשים” של שטח שמעולם לא היה שלהם ומשעבדים של עם שלא היה קיים לפני 64 וגם היום מידת לכידותו מוטלת בספק, אז אנחנו מאבדים את אהדת העולם.

    אנחנו נחשבים אשמים כי אנחנו מתנהגים אשמים. כשנתחיל להתנהג כאילו אנחנו מאמינים שמגיע לנו להיות כאן, כשנפסיק להתנצל ולהצדיק את קיומנו, כנתחיל להלחם ברצינות ולא רק לשחק במלחמה – יהיו לנו הרבה פחות בעיות עם דעת הקהל הבינ”ל.

    1. בדיוק. מלחמת ששת הימים. אולי מעט אחרי. ברגע שהבינו שאנחנו שולטים על עם אחר, התמיכה צנחה.

  9. ******* מספיק להתפלפל!!! שאלה פשוטה- מה יותר חשוב: דם יהודי או דם ערבי? בעצם זה שלא מפציצים בית שבו פעילי טרור או רקטות רק מכיוון שיש התקהלות (בכוונה תחילה לטובת *הגנה* על מחבלים) משמע, הדם של אזרחי ישראל פחות חשוב.

    נראה לכם הגיוני ?!?!?! להפציץ בכל מחיר. (עיין ערך מלחמות העולם ואיך שהן הסתיימו) מספיק לקשקש בדיבורים נאורים כביכול.

  10. טוהר הנשק הוא עקרון שמנחה את צה”ל מאז היווסדו וימשיך להנחות אותו למרות התלהמויות של כל מיני זרזירי עט אקראיים.

  11. איתמר: הוא רוצה שצהל יתנהג כצבא יהודי שמגן עלינו מפני הנאציזם הערבי והשמחה לאיד האירופית

  12. יש פתרון הרבה פחות “נאצי” כביכול ממה שמציע הלל.
    אבל הוא דורש הנחות יסוד נוספות:
    יא. עזה הם חלק מארץ ישראל, שממילא אנחנו רוצים לכבוש לעצמנו. מדובר בחוף יפהפה, אדמה מצוינת, שטח מגורים גדול וחשוב, ובכלל חלק חיוני מההגנה הדרומית שלנו. ככזה, מדינת ישראל צריכה לשאוף לכבשו – גם אחרי הטמטום של ההתנתקות – בלי קשר להתנהגות התושבים שם. אלא שלא מנומס לפתוח במלחמה נגד שבדים שוחרי שלום. אם אנשי עזה כבר פחות שוחרי שלום – זו הזדמנות.
    יב. האויב איננו החמאס. כשם שאיננו הקסאם. ובדיוק כשם שהאויב של החמאס איננו צה”ל. האויב של ישראל, בהקשר הזה, הוא העם העזתי – איך שלא נקרא לו (פלסטינאים, ערבים, עזתים, תומכי חמאס, whatever). אין טעם לכבוש שטח עוין באמת ולהשאיר את תושביו תחת שלטונינו. שם היינו כבר לפני ההתנתקות.
    יג. לפיכך, כבוש – במקרה שלנו – משמעותו פנוי השטח הכבוש מהאוכלוסיה העוינת. גם לזה אפשר לקרא בכל מיני שמות: העתקה, טרנספר מרצון, טרנספר בששון, הנעת אוכלוסיה, טהור אתני, נאציזם, ישוב מחדש, התנתקות. במקום החפים מפשע האלה, שרק בחרו בחמאס ותומכים בו ומגבים אותו ומשסים אותו בנו אחת לשנתיים, ישמחו לשבת יהודים רבים שאני מכיר.
    יד. הכבוש הזה לא חייב להיות בכל רצועת עזה בבת אחת. הוא גם לא חייב להתחיל דוקא מהמרכז. כל עוד אנחנו מבטיחים שהלחץ ימשך בעקביות, מספיק לכבוש תא של כמה קמ”ר באזור כלשהו לפני בחירתנו, לנקותו מאויב ולישבו מחדש ביהודים, והכי חשוב: להשאירו בידינו גם אחרי סיום המבצע. לא באנו בשביל לעשות סדר חדש בעזה – את זה נסינו כבר בלבנון ושוב באוסלו. באנו כדי לפתור את הבעיה ולנצל הזדמנות. נמאס מהקולוניאליזם.
    יש להניח שמדיניות כזו תפתיע לראשונה את החמאס, ותגרום להם לחשוב מחדש על יעדי התקיפה הבאים. אבל כל תקיפה כזו תחשב מצדנו התגרות חדשה, ותביא מיד למבצע כבוש קטן חדש. כמה לכבוש? לא יודע. נקבע תעריף – אולי קמ”ר לכל רקטה ששוגרה ועוד 3 קמ”ר לכל אחת שנפלה בשטח בנוי. איפה לכבוש? גם זה לא חשוב – העיקר שהשטח שבידם ילך ויצטמצם.
    לאוכלוסיה המפונה צריך לספק אמצעי הגעה לחו”ל, ואולי גם פצוי כספי קטן כנגד חתימה על ותור זכויותיהם בקרקע. צריך גם לכון את משרד החוץ ליצוג המדיניות השפויה בעולם, וכדאי גם לודא שצה”ל עוד זוכר איך נראית משימה שאינה משטרתית. אבל כל אלה בעיות טקטיות – קדם כל יש להחליט על מדיניות שפויה ואז להתחיל לתכנן את בצועה בפעל.
    נגד שכנים בלתי מנומסים יש לנקט באמצעים בלתי מנומסים. ושוב – כאמור: האויב איננו החמאס, ואין לנו שום ענין לשלוט בעם זר.

  13. “אם מחבל מחזיק תינוק ויורה לכיוונך, האם תירה חזרה כדי לפגוע בו? האמת היא
    שזו לא באמת דילמה. התשובה הברורה היא שיש לחסל את המחבל, והוא האחראי
    הבלעדי לחייו של התינוק.”

    ואם התינוק הזה הוא הבן שלך, שהמחבל חטף? האם גם אז יהיה לך ברור שצריך לחסל את המחבל עם התינוק ולהטיל את האחריות על המחבל? או שתנסה למצוא פתרון יצירתי שיאפשר לך לחסל את המחבל בלי לפגוע בתינוק?

    ואם זה לא הבן שלך אלא הבן של אחיך? בן דודך? בן עירך? בן ישראל כלשהו? בן אברהם?

    איפה הגבול?