צוקים איתנים: הדרום, התקשורת ובני פלד

הסכנה שהדרום ימשיך להיות נער-המלקות של ישראל לא חלפה, ונראה שעדיין צריך לנער כאן כמה מערכות, החל בתקשורת וכלה בממשלה.

צוק איתן הראה גם לתל-אביב את מחיר ההתנתקות. האם עכשיו סוף סוף יפסיק הדרום להיות נער-המלקות של ישראל? ומתי התקשורת תתגייס סוף סוף לצד הנכון? ומה היה לבני פלד, המפקד האגדי, להגיד על כל זה? אראל סג"ל בטור השבועי

.
אשדוד המופגזת, הדרום כנער-מלקות; צילום: פלאש90

בזמנים עברו, אחד מתפקידי החצר בבתי המלוכה של אירופה היה נער המלקות. לא זה שנותן, אלא זה שחוטף (ואין קשר ל'חמישים גוונים של אפור'). כיוון שהמלך נתפס כבעל זכויות אלוהיות רק לו היתה שמורה הזכות להעניש את בנו הנסיך. אולם, כדרכם של מלכים, היה המלך עסוק במלחמות, מזימות ובניסיונות לפלוש אל מתחת לשמלת החדרניות. עקב כך, מצאו עצמם המורים הפרטיים של נסיכי אירופה חסרי-אונים בשעה שהנסיך התרשל בלימודיו או נהג שלא כשורה. עליהם, בשר ודם פלבאי, נאסר להעניש את הנסיכים.

פתרונם של המורים היה ליצור תפקיד של שעיר לעזאזל אנושי. נער צעיר בן-אצולה היה נשלח לחצר המלוכה והתלווה לנסיך בכל אשר הלך ועשה. בכל פעם שהנסיך זלזל בלימודיו או ביצע מעשה קלוקל הראוי לעונש, היה נער המלקות פושט את מכנסיו וחוטף על אחוריו. כיוון שנערי המלקות גדלו עם הנסיכים ולמדו ביחד, מן הסתם נוצר ביניהם לבין הנסיך קשר רגשי. נער המלקות היה בעצם החבר היחידי בן-גילו של הנסיך, חבר לספסל הלימודים, חבר למשחקים וכו'. הקשר ביניהם העצים באופן דרמטי את יעילות ענישת נער המלקות. הרציונל היה פשוט: כשהנסיך יצפה בחברו נענש במלקות בגלל מעשי הנסיך, רגשות האשם ומצפונו המלכותי ימנעו ממנו לחזור על משוגותיו. סוג של ערבות מוסרית מעוותת.

באופן מוזר גם אם לא זהה, בעשור האחרון הפכו שדרות ושאר תושבי עוטף עזה לנערי המלקות של ישראל. בולמי הזעזועים שלנו. נוח היה לנו להתעלם מהם בשגרה, להדחיק. כעת, כשמתנהל מבצע צוק איתן וכולנו חווים את איום הטילים ברמה כזו או אחרת – אם כי הסכנה פחותה בהרבה ולו מהטעם שלנו יש הרבה יותר זמן להסתתר – יש לתהות האם בסוף המערכה נזכור שאנשי הדרום אינם בני-ערובה של השגרה שלנו, שמדינת ישראל אינה יכולה לסבול ירי על שדרות כשם שאינה יכולה לסבול ירי על כיכר המדינה.

המומחים מנותקים

.
כיפת ברזל מעל תל-אביב; צילום: מתניה טאוסיג, פלאש90

וזה הזמן לעבור להתנתקות. בזמן אמת כמעט התפרקתי מזעם קדוש. אני יודע שצדקנו. בגרון ניחר צווחנו אז שנשלם בריבית קצוצה על התבוסה הרעיונית שתכליתה הפיכת התיישבות חלוצית למעשה חסר-משמעות וסיזיפי ומתן ניצחון ללא קרב לטרור. אלא שכעת, באופן אמיתי, אחרי כל כך הרבה סיבובי אגרוף, התשוקה לצעוק "אמרנו לכם" התפוגגה לגרפס חלוש. חכמת בדיעבד של חדר-מדרגות. כל ההתרעות והאזהרות שנאמרו הן חלב שנשפך ונחמץ. חסרות-חשיבות, משמעות ותועלת, כמו אסיר התולה וילונות בעיצוב דולצ'ה וגבאנה למיטת הקומתיים בתא-הכלא. המומחים, הפרשנים, אצטגניני המודיעין וחרטומי האקדמיה לא מסוגלים להודות בטעות.

בשנת 2005 פרסם בהוצאת פרינסטון הפרופסור לפסיכולוגיה פיליפ טטלוק את הספר: מומחים במדע המדינה: עד כמה הם טובים? איך אפשר לדעת? הספר הוא תיעוד מחקר בן 20 שנה שבו טטלוק עקב אחר 284 עיתונאים בכירים, פוליטיקאים ואקדמאים (בעלי דעות פוליטיות מגוונות), אסף מהם מעל ל-80 אלף תחזיות, ועקב אחר שיעור התממשות התחזיות כמו גם אחר השינויים בעמדות המומחים. התוצאה הייתה מדהימה אם כי צפויה: הערכות המומחים נתגלו כחסרות-ערך. שיעור ההתממשות שלהן היה קרוב לשיעור ההתממשות של ניחוש אקראי בהטלת מטבע, לא יותר טובות משל אנשים רגילים.

יתר-על-כן, הסתבר לטטלוק כי הדיוק של המומחה פוחת ככל שהביטחון העצמי שלו גדול יותר, ככל שהוא מפורסם יותר וככל שידיעותיו מקיפות יותר. בניסוי עלתה עוד עובדה מעניינת: רק לעיתים נדירות מומחים לוקחים אחריות על תחזיות שהתבדו. כשהמומחים התבקשו להתייחס לתחזיותיהם הישנות, הם נטו לזכור אותן באופן משובש. הם זכרו את הערכותיהם המקוריות כקרובות הרבה יותר למה שהתרחש במציאות ולעמדתם בהווה. הם שכתבו בדיעבד את הערכותיהם הראשונות. טטלוק סיכם, "מומחים אינם שונים מהאדם הממוצע כשזה מגיע ללמידה מטעויות".

את המחקר החביב הזה ראוי לבחון דרך עיניו של הפילוסוף ארתור שופנהאור. הגרמני הפסימי נתן בהם סימנים. לטעמו זוהי "שפלות הבסיסית החקוקה בטבע האדם". דהיינו, אם אכן האמת הייתה עקרון-העל, הרי שבכל דיון או פולמוס, המטרה היחידה הייתה גילוי האמת בלי שום קשר לדעתנו המוקדמת. לא היה לנו אכפת אם האמת המוכחת תומכת בדעה שלנו או בדעת היריב. אולם במציאות האנושית, מה שבאמת מעניין את כולנו זה להיות צודקים. היוהרה הטבעית שלנו לא מאפשרת לנו להודות שעמדתנו המקורית שגויה בעוד זו של יריבנו צודקת. אצל מרביתנו, קבע שופנהאור, היוהרה המולדת קשורה גם בחוסר-הגינות מולד ופטפטנות-יתר. בהרבה מקרים, הדיבור מקדים את המחשבה, וגם לאחר שאנשים מבינים שהם טעו ושדיברו לפני שחשבו, גאוותם אינה מניחה להם להודות בטעות. הם אונסים את המציאות. האמת הופכת לשקר, והשקר לאמת.

התקשורת כצוק איתן (של הצד הלא-נכון)

כצפוי בעת זו של צוק איתן, הרשת גועשת. נאמר כך, אידיוטים שימושיים הם חומר נצחי בטבע, חומר שאף פעם לא מתכלה. חור שחור של טמטום צדקני מתנשא. כן, כן, יש כבר עצומה, הייתה גם הפגנה בה קראו לשר-הביטחון רוצח ואני גם מניח שאי-שם בדירה קטנה בתל-אביב טורחת מישהי עם שפם על מיצג אוונגרדי הקורא להפסקת הטיהור האתני הישראלי.

אבל בואו נודה על האמת, מדובר בחצ'קון, לא יותר. פעם, בעבר הרחוק, כשברה"מ הייתה אימפריה, האידיוטים השימושיים במערב היוו איום מסוים. אנשי רוח מערביים ביקרו בברית-המועצות כאורחי המפלגה ושבו למערב כשבפיהם שבחים וקילוסים להישגי המהפכה שעה שעשרות-מיליונים נטבחו בצו המפלגה ומיליונים אחרים נשלחו למחנות בסיביר. כן, פעם היה טעם להתקומם מול הרשעה ותומכיה. אבל היום מדובר במיעוט זניח, כת דוגמטית אכולת שנאה-עצמית שנזקה זניח. מחאתם הציבורית רק מוכיחה עד כמה ישראל, דמוקרטיה מתגוננת על אמת, היא מדינה סובלנית וסבלנית.

בעיניי, הסיפור האמיתי איננו אותם קיצונים, אלא דווקא התקשורת הישראלית, ערוץ 2 וערוץ 10 למשל. בעוד חלק הארי של הציבור הישראלי תומך במבצע ומוכיח איפוק, נחישות וסבלנות, באולפנים – אולי בשל שפעת מזגנים – מקבלים תשפוכת מלל היסטרית. המגישים מדווחים על אזעקות כאילו מדובר בהרוגים והפרשנים והמומחים דנים בכניסה קרקעית כאילו היה מדובר מהתאבדות מרצון. הם קוצבים זמן בינלאומי למבצע ומאיימים בלחץ דיפלומטי.

כבר ביומו הראשון של המבצע שאלו כתבים נמהרים: "מתי המבצע יגמר?" ראבאק, עוד לא התחיל וכבר הם מבקשים לסכם את המבצע כעוד כישלון ישראלי לנצח את הטרור. המומחים מספרים לנו על הסיבות של החמאס להפצצת ישראל: ליצור ניצחון פסיכולוגי, לייצר תמונת ניצחון, לקבל תשומת-לב, ללחוץ על קטאר ומצרים, לשחרר את הכסף. רק סיבה אחת לא עולה על דעתם, סיבת הסיבות: החמאס רוצה להרוג יהודים.

ב-2002, לפני חומת מגן, אותם מומחים הסבירו לנו שלנצח את הטרור זה כמו לייבש את הים עם כפית. אלא שאז באו צה"ל והשב"כ, קיבלו קצת חופש פעולה, והפלא ופלא: ישראל ניצחה את הטרור. זוכרים את נערי המלקות מתחילת הטור? דומה שחלק מעמיתיי בתקשורת חושבים שמדובר בגזרת גורל, כוח טבע, ולא במשוואה מעוותת יצירת בן אנוש. שלא יובן אחרת, זכותם לפקפק, להטיל ספק, להרגיש חתרנים ומתנשאים עילאיים. וזכותנו אנו למחות ואפילו לכבות.

"אם אתה רוצה לנצח, העז"

בשנת 2000 ראיין חיים טל את בני פלד ז"ל. פלד, טייס מדור הנפילים, מפקד חיל-האוויר במלחמת יום-כיפור ועברי גאה, אמר אז דברים שנכונים תמיד:

מפקד חיל-האוויר בני פלד, 1975; צילום: סער יעקב לע"מ

צריך לקום ולהחליט מה אתה רוצה, ולהגיד לו "זה מה שאני רוצה. מה אתה רוצה? אם לא נגיע להסכם, תהיה מלחמה". שמעת פעם את היהודים אומרים את המשפט הזה: "אם לא תסכים איתי על משהו ולא תתפשר איתי תהיה מלחמה"? הצד השני כל הזמן אומר שהוא במלחמה מאז 49', אתה אומר "לא, זה בטחון שוטף, זו אינתיפאדה". נא באוזן … אתה יכול להראות לי איזה שהוא הסכם מדיני בעולם במאה השנים האחרונות שנחתם ללא שהייתה איזושהי הכרעה צבאית לפני זה? תראה לי אחד. למה אתה אומר שאין פתרון צבאי? תגיד שהפתרון הצבאי הוא לרעתך, אתה תובס אז כדאי לך לוותר. אם תובס – תיכנע. אם אתה רוצה לנצח, העז. אז הצד השני יתפשר איתך. ככה עושות מדינות ריבוניות.

הלחימה על עצמאות וריבונות נמשכת כל זמן שאתה בעל-הבית. יש לך שכנים שרוצים לחתוך לך את הגרון ולא מסכימים לקיומך. אז אתה כל הזמן נלחם. מה יש פה להתפלא? … היהודים רוצים גבולות בטוחים של הגטו שלהם. זה שווה משהו? אפשר לבטח קהילה יהודית בלוידס? ראינו כמה עזרו הערבויות האלה ערב ששת-הימים כשהאמריקנים שלחו את אבא אבן לקיבינימט ואמרו לו: "בחור צעיר, מגיע הזמן בחייה של כל אומה שהיא צריכה לקבל החלטות בעצמה. אנחנו לא יכולים לממש את הערבויות שנתנו, תבין". והוא הבין. חזר עם הזנב בין הרגליים. אין אף מדינה בעולם שיש לה ערבות של מדינות אחרות. לפולניה הייתה ערבות של אנגליה. מה זה עזר לה? לצ'כיה הייתה ערבות של אנגליה, לצרפת, מה זה עזר להן? מה אתכם? אתם לא חיים בעולם הזה בכלל.

ב-2002 מילותיו האחרונות של בני פלד לילדיו היו:

צאו החוצה וצלצלו בפעמון שנתן לי מפקד חיל-הים. כשישאלו אתכם למה אתם מצלצלים, ענו שכאן מת יהודי משוגע, שחשב שהיהודים מסוגלים להקים מדינה – וטעה"

ר"ל, אם מדינת ישראל תחזור למשוואה בה היא מפקירה את אזרחיה בדרום, היא אינה ראויה להיקרא מדינה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. כשהפגיזו את עוטף עזה, הייתי אדיש כי אני שונא מתנחלים.
    כשהפגיזו את ישובי הדרום הייתי אדיש כי אני… ?

    וברצינות, למקרא דבריו של בני פלד, אני מבין כמה התודעה הישראלית התרחקה מההגיון הקיומי הבסיסי הזה, הודות לשנים של שטיפת מח מאסיבית.

  2. בני פלד וחבריו לדור הפוסט טראומה של השואה ייחודיים בדבר אחד:
    לרגע אחד קצר ה השתמשו בכוח, גם אם לא ביעילות מקסימלית, לשם השגת מטרה מדינית.
    להלן ריבונות.

    מאז ועד היום ממשלות ישראל ממאנות ללמוד על השימוש בכוח פיסי. כל מדינה אחרת המייצגת בעקיפין כל עם ריבוני אחר רואה באינטרס שלה כתכלית חשובה של הממשל המדיני.
    רק בישראל הממשלה יו/שבת באו"ם, האידיוטים השימושיים עסוקים בפולחן אנכרוניסטי לאידיאלים שעבר זמנם ואזרחי השטייטל סופגים רקטות.

  3. סגל התגעגעתי לבהירות הדברים ולכתיבה מלאת הידע ההיסטורי אולי תבקש לכתוב במקור ראשון??