להפריט את הכשרות

ביולי 2014 אישרה ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק של ח"כ אלעזר שטרן, לפיה בתי אוכל שרוצים לפעול גם בשבת יכולים לקבל תעודת כשרות מיוחדת לימי חול. מיד הזדעקו גורמים ברבנות הראשית: "אלעזר שטרן אינו רב!", מה פתאום ח"כ מתערב במדיניות כשרות הלכתית?

הטענה בדבר סמכותו הרבנית של שטרן נכונה, כמובן, מבחינה עובדתית. אך לא בטוח שהיא רלוונטית. מדוע? כי אם מוסד ממלכתי מעניק תעודת כשרות, הרי בהכרח הממלכה צריכה להגדיר את גבולות סמכותו. אנשי הרבנות הראשית אינם מתלוננים על "חוק איסור הונאה בכשרות", הקובע שלרבנות יש מונופול (תיאורטי) על המילה "כשר". אך גם את החוק הזה חוקקה הכנסת, שמרבית חבריה, בכל רגע נתון, אינם רבנים, ואף אינם נשמעים לרבנים. החוק של שטרן לא היה נבון בעיני מלכתחילה, אבל קשה לומר שאינו לגיטימי. מוסד שנשען על סמכותה של הכנסת, אינו יכול לשלול באופן גורף את זכותה להתערב בענייניו. בינואר 2016 נדחתה הצעתו של שטרן במליאת הכנסת.

למה בכלל נחוצה לנו כשרות ממלכתית? כל הנימוקים התיאורטיים יקרסו לנוכח העובדה הפשוטה, שאין לנו בפועל כשרות ממלכתית. יש גופי כשרות פרטיים רבים, העוקפים בדרכים שונות את המונופול הממלכתי שנקבע בחוק, ומעניקים שירותי כשרות לפי הסטנדרטים המקובלים עליהם. בית-המשפט אסר זה מכבר על הרבנות לשלול את תעודת הכשרות מבית-עסק המארח מופעים שאינם צנועים. אני נאלץ לומר שהתערבותו של בית-המשפט לגיטימית, כל עוד מדובר בגוף ממלכתי, שתחומי סמכותו מוגדרים בחוק, והחוק אף מנסה להעניק לו מונופול. לעומת זאת, גופי הכשרות הפרטיים יכולים לקבוע את הקריטריונים הטובים בעיניהם, ולאיש אין זכות להתערב בכך. אם אדם דתי רוצה לדעת שבית-עסק מסוים פתוח בשבת, או נוהג לארח סדנאות לבישול חזירים – זכותו לקבל את האינפורמציה הזו, וגוף כשרות פרטי יכול לספק אותה.

הכשרות הממלכתית היא היום מערכת מסורבלת, בזבזנית ולא יעילה. מבקר המדינה כבר העיר על כך, בדו"ח ביקורת חריף, בשנת תשס"ט (2009). לא הרבה השתנה מאז לטובה. החרדים אינם מתייחסים כלל למערכת הכשרות הממלכתית (לפחות לא כמקור סמכות; לכל היותר כמקור פרנסה). הדתיים הלאומיים, וכן מסורתיים רבים, נסמכים על מערכת זו, וסובלים מכל תחלואיה השונים והמשונים; התערבותם של חברי-כנסת אינה הגרועה שבהם.

ממלכתיות של מעלה וכשרות של מטה

מדוע בכלל מערכת הכשרות צריכה להיות ממלכתית? התשובה לשאלה הזו נוגעת בשורש הזהות הציונית-דתית. אם אנו מאמינים שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, והיא עתידה לצמוח ולהפוך למדינת הגאולה והתורה, ממילא נצפה שהמדינה תקיף חלקים נרחבים ככל האפשר של חיינו הדתיים. ואם נשאל: למה הכשרות צריכה להיות ממלכתית, בזמן שאת נהלי בית-הכנסת הקהילתי כל קהילה קובעת בעצמה? יהיו שישיבו על כך: אדרבה, בואו נקים גם רשות תפילה ממלכתית. על אורח החשיבה הזה אפשר ונחוץ לערער, משני כיוונים.

ראשית, לדעתי צריך להבדיל בין מדינת ישראל הממשית לבין מדינת הגאולה האוטופית. למדינת ישראל יש ערך דתי עמוק ומשמעותי גם אם אינה בהכרח המסד למדינת הגאולה. כשיבוא המשיח, הוא יבנה מחדש את מוסדות מדינתו, ברוח ה' אשר תתנוסס בקרבו. בינתיים יש לנו מדינה שרוב אזרחיה היהודים אינם שומרי תורה ומצוות, ובכל זאת היא משמעותית מאוד לעולמנו הדתי. מדינת ישראל מונעת התבוללות, היא מגינה עלינו מפני שונאינו, היא משמרת את שפתנו הייחודית ואת זהותנו הלאומית המשותפת, היא מאפשרת לנו לנהל שיח סביב ערכים יהודיים ולנסות לעצב סביבם את רשות הרבים, מתוך שותפות ודיאלוג. לולא המדינה, רע ומר היה היום גורלו של עם ישראל. התבוננו במה שקורה בתפוצות.

למדינת ישראל יש ערך, גם אם נפטור אותה לעת עתה מחלומנו שתהיה המסד למדינת המשיח. במקרה של מדיניות הכּשרות, החלום האוטופי הזה פוגע ברמת הכשרות של האוכל שאנחנו אוכלים. תחרות חופשית מלאה בין גופי כשרות פרטיים תביא כנראה להשגחה טובה יותר. אני מעדיף את התועלת הדתית הממשית והפשוטה – אוכל כשר – על פני התרחיש המטאפיזי העתידי (שלפיו עלינו להתחיל לבנות את מוסדותיה של מדינת המשיח האוטופית).

שנית, גם אם נניח שמדינת ישראל הריאלית צריכה להיות מסד למדינת הגאולה, מי אמר שבמדינה המושלמת הזו תהיה מערכת כשרות ממלכתית? האם בימי דוד ושלמה התקיימה מערכת מוסדית כזו? האם אי-פעם בכל שנות קיומנו התקיימה מערכת פיקוח ריכוזית על כשרות המזון? אני הייתי אומר להפך: במדינת המשיח לא יהיה צורך בשום מערכת פיקוח בענייני כשרות, כי בימים ההם תהיה הארץ מלאה דעה את ה', ואז נוכל לסמוך על בעל החנות או המפעל, בדיוק כמו שאנו סומכים היום בענייני כשרות על אחינו או על חברינו שומרי המצוות.

כיצד יכולה הממשלה להועיל?

פיקוח על כשרות המזון אינו ערך דתי, אלא אילוץ דתי. קיומה של ביורוקרטיה דתית ממשלתית אינו אפילו אילוץ דתי, אלא בחירה (גרועה). השידוך בין השגחה על הכשרות לבין הממסד הממשלתי הוא לא מוצלח ואף מזיק. למזלנו, המערכת הזו כל כך לא יעילה, עד שהיא אפילו לא מצליחה לחסום את המתחרים שלה ביעילות. ומשום כך מערכת הכשרות הממלכתית נאלצת בכל זאת לשנס מותניים ולהוכיח את נחיצותה, ואינה מתנוונת כליל.

מה בכל זאת צריכה הממשלה לעשות בתחום הכשרות? לפעול כרגולטור ולפקח על סַפּקי ההשגחה. אני רואה בעיני רוחי גופי כשרות רבים המתחרים זה בזה בהגינות. הם מתחרים מול היצרנים, על שירות יעיל ומחיר הגון, ובעיקר מתחרים מול הצרכנים, על השגחה קפדנית ומידע מהימן. כל גוף כשרות יפרסם באופן שקוף את הקריטריונים שלו. אחד ירצה לתת כשרות גם לעסקים הפתוחים בשבת – ויפרסם זאת, והשני ישלול זאת בתוקף – וגם הוא יפרסם זאת. אחד יודיע שהוא מאשר להשתמש בג'לטין, והשני יודיע שאינו מאשר זאת. כל יהודי שומר כשרות יוכל לבחור איזו כשרות הוא רוצה לשמור.

מחלקת הכשרות הממלכתית תבדוק רק דבר אחד: שכל גוף כשרות אכן משגיח בקפדנות ובמהימנות על מה שהוא מבטיח להשגיח. הרווח העיקרי מהמהלך הזה: האוכל שלנו יהיה כשר יותר. ויש גם רווח מִשני: חברי-הכנסת יתפנו לעסוק בנושאים שהם מבינים בהם.