חזרה לשקט קטלני

כשהשגרה הישראלית נראית כמו זירת מלחמה קל מאוד להכריז שמטרות "השבת השקט" של מבצע 'צוק איתן' הושגו • בינתיים בעזה, אופיו של ארגון החמאס ודרכי פעולתו מעידים כי קרוב לוודאי שהסיבוב הבא לא רחוק • למרות שהחזון המדיני של השמאל נכשל באופן חרוץ, הימין עדיין מתקשה לגבש אלטרנטיבה קוהרנטית • אבישי עברי על ניצחון, הפסד ומה שבאמצע

כפי שנהוג ומקובל, הגענו לשלב בו החיילים מתחילים לחזור הביתה, לפקוד את קבריהם של חברים שנפלו ולבקר את חבריהם הפצועים ואילו הפוליטיקאים מתחילים להסביר שניצחנו. ניצחון הוא מושג חמקמק. נהוג לצמצם אותו בכל הקשור לעימותים צבאיים לעמידה במטרות שהוכרזו מראש. גם זה לא פשוט, כי יש מטרות צבאיות ויש מטרות מדיניות ואת אלו מקפידים הפוליטיקאים לנסח באופן עמום, מעורפל ומחוכם שיאפשר בבוא העת לטעון כי הושגו.

השקט

מטרת המבצע כפי שהגדיר אותה נתניהו בתחילתו, וחזר עליה בסופו, הייתה "השבת השקט לאזרחי ישראל". משתמע ממנה כי שגרת החיים בישראל לפני היציאה למבצע הייתה "שקטה" והיא המצב האידיאלי אליו אנו שואפים ולשם השבתו אנו יוצאים לקרב.

בששת החודשים הראשונים של 2014 נורו 85 רקטות מרצועת עזה אל ישראל, כלומר בממוצע בערך רקטה אחת כל יומיים. בחודש יוני 2014, החודש שקדם למבצע, ספר שירות הבטחון הכללי מאה פיגועים בגזרת איו"ש וירושלים: חטיפה ורצח שלושת הנערים, 23 מטעני נפץ, 5 תקיפות בנשק חם ו-71 מקרים של השלכת בקבוקי תבערה. זריקות אבנים השב"כ אפילו לא סופר למרות שמדובר בהתקפת טרור אפקטיבית שהביאה פעמים רבות בעבר למוות או פציעה אנושה. הן פשוט מרובות מדי. זהו אם כן השקט אותו הבטיח נתניהו להחזיר. נכון, מדינת ישראל חיה תחת התקפות אלימות מצד שכניה הערבים מאז ומעולם ובתנאים האלה הגיעה לכל הישגיה המרובים, אבל כשזהו "שקט" ברור שכל מנהיג יוכל לטעון תמיד שהמטרות הושגו.

מנהרות

המילה "מחדל" נשחקה משימוש ועכשיו כשצריך אותה היא בלתי-כשירה. בצה"ל לא ידעו על רוב המנהרות ההתקפיות, מה שגרם לבוגי יעלון להבטיח מבצע של "יומיים שלושה" שתפח לשלושה שבועות. בתום הוויכוחים נדע (אולי, יותר סביר שלא נדע) האם ידעו מראש על אחת, על שתיים, או על 15. אין ספק שעל רובן לא ידעו, למרות שחדירות מחבלים מתוך מנהרה לא היו עניין נדיר בגזרת עזה בעשור האחרון. עוד צריך לשקול במאזני הניצחון וההפסד: מה היה חלקן של הבנות מבצעי "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" – בעיקר הגבלת פעילות סיכול המנהרות של צה"ל מצידה העזתי של הגדר – במבוכה הצה"לית לנוכח היקף פרוייקט המנהרות. יתכן שבעקבות מבצע "צוק איתן" יתברר לנו שהפסדנו במבצע "עמוד ענן".

הודעת אלוף פיקוד דרום בסוף המבצע כי צה"ל "פגע בכל המנהרות המוכרות לו" מספקת עידוד חלקי בלבד, בעיקר כשכל שדרוש כדי לחפור מנהרה הוא מימון (קטאר), חשמל (ישראל) וכח אדם זול (עזה). המנהרות, כמו הרקטות, ימשיכו להיות מיוצרות על-ידי חמאס כל עוד צה"ל לא יהיה שם כדי למנוע זאת.

חמאס

הגדרות הניצחון של חמאס שונות מאוד מהגדרותיה של ישראל. ישראל היא מדינה דמוקרטית עם חברה חופשית וכלכלה מודרנית. מבצע צבאי הנמשך יותר משבוע מסב לה נזק גדול. פינויים הלא רשמי של תושבי הדרום מיישוביהם, גיוס רבבות אנשי מילואים, הנזק המצטבר לתיירות (עוד לפני השעיית הטיסות הבינ"ל לנתב"ג) ועוד ועוד. חמאס לעומת זאת הוא ארגון טרור המושל בעזה בכח. הכלכלה שלו נשענת על עסקי ההברחות ממנהרות רפיח ועל מימון ממדינות זרות, ביניהן ישראל המעניקה לו חשמל בחינם. את ההברחות מצרים מסכלת בזמן האחרון. זאת לא תוצאה של מבצע צוק איתן אלא אולי הגורם לו. התרומות לא רק שלא יפגעו אלא יתעצמו כעת, כשלחמאס יש קייס רציני של מקרה הומניטרי. גם התמשכות המלחמה איננה הפסד מבחינתו. להיפך, זהו הישג. הוא יוכל להתפאר כי הצליח להעסיק את הצבא האדיר במזרח-התיכון במשך כך וכך ימים והוא עדין עומד על רגליו ויורה בישראל.

קראתי את הודעות הממשלה והצבא כפי שהן משתקפות באתרי החדשות הישראלים על הצלחתו האדירה של המבצע ותבוסתו האדירה של חמאס ולא השתכנעתי. נציגי חמאס יושבים כעת למשא-ומתן עם קהיר, המצרים התעקשו שאבו מאזן ייצג את הפלסטינים אך ברור שזה צעד סמלי בלבד וחמאס הוא היחיד שמדבר בשם עזה, כך שגם "פגיעה במעמדו המדיני של חמאס" שיש מי שמנסה לשווק כהישג, איננה הישג אמיתי. חמאס יכול להיות מושמד על-ידי ישראל או על-ידי כח חזק (וקיצוני) ממנו בתוך עזה. כל תסריט אחר מבחינתו קרוב יותר להיות ניצחון מהפסד.

הרתעה

ראשי ממשלות ישראלים ממשיכים להשתמש במילה הזאת. אני לא בטוח שהיא אומרת מה שהם חושבים שהיא אומרת.

אסטרטגיה מדינית

כפי שהרחבתי בטור הקודם, הפרדיגמה המדינית השלטת בישראל בשני העשורים האחרונים היא פרדיגמת הסכסוך הפתיר והשאיפות הפלסטיניות הצודקות. כעת, כשההוכחות לשקריותה של הפרדיגמה הזו מתפוצצות בפני כולנו בצורה שאי אפשר יותר להתכחש לה, הולכת וגוברת המצוקה הנובעת מכך שאין בישראל פרדיגמה חלופית. נדמה לי שלמעט חבר הכנסת פייגלין אין מי שמציע דרך מדינית לישראל שאינה כרוכה בהישענות על הרשות הפלסטינית, כלומר על המשך תדלוק הסכסוך דרך אנשי קש, דוגמת אבו מאזן. זה מצב קשה לשוק הדעות במדינת ישראל ומסוכן לאסטרטגיה המדינית שלה, שמתנהלת היום כסוס חסום עיניים, שבחירתו מוגבלת לבחירה לנוע לאט או מהר בנתיב היחיד שקבע לו הסייס.

היו שניסו להציג את הציר החדש שהתרקם בין ישראל למצרים וסעודיה כהישג של המבצע או של הדיפלומטיה הישראלית וחמור יותר: כבסיס לברית אסטרטגית עתידית. יש למצרים ולסעודים אינטרס חזק בהחלשתם של 'האחים המוסלמים', זה לא חדש ולא היה צורך במבצע צבאי בו אנו משמשים קבלני משנה של מצרים לחיסול חמאס כדי לדעת זאת או לנצל זאת. אם ההישג המדיני היחיד של המבצע הוא הפיכתה של סעודיה למדינה "מתונה" כפי שקרא לה השר יעקב פרי באחד הראיונות, אז אוי למבצע ולהישגיו.

פוליטית

באין רעיונות חדשים כאמור, עולה כוחם של משמרי הסדר הקיים. השמאל, האחראי על הזרמת פתרונות יצירתיים (והרסניים) לזירה הפוליטית בעשורים האחרונים – שותק. כל וריאציה אפשרית של התכנית ההזויה מראש שלו נוסתה ונכשלה. הימין, שכל תחזיותיו המרות לא רק שהתגשמו אלא אף התגלו כמתונות בהרבה מהמציאות – שותק גם הוא. אפילו קמצוץ מהאנרגיה האדירה שהושקעה בניסיון למנוע את הריסת גוש קטיף לא מופנה כיום, לאחר שהתברר כי כל ההישגים שהמהלך היה אמור להביא לנו לא הושגו וכל האיומים שהיו גלומים בו התגשמו אחד לאחד, לתביעה להקים אותם מחדש. גם הטוענים לכתר הנהגת מחנה הימין בליכוד ומחוצה לו, בנט, ליברמן, סער וארדן, לא מתווים דרך פוליטית חדשה לימין ומסתפקים בהערות שוליים למדיניות שמוביל נתניהו (לא לשחרור אסירים וכדומה). באופן מעט פרדוקסלי יוצא נתניהו כמנצח מהמלחמה המוזרה הזאת. כמו בבחירות הקודמות ואולי אף יותר – אין לו יורש ומתחרה רציני באופק.

הערת אגב היסטורית על ההתנתקות

אני שמח על הכרזות ידידיי משמאל המושכים ידיהם מ"ההתנתקות", טוענים שלשמאל לא היה שום קשר להתנתקות ומאשימים בכך את "הימין" ואת הליכוד. הדבר משמח כי חשוב שרעיון הנסיגה החד צדדית יוקע ככישלון הקולוסלי שהוא, ולא נשמע עוד משמאל תביעות לנסיגות. אבל לשם הדיוק ההיסטורי: השמאל לא רק תמך אלא יזם את ההתנתקות. חיזרו אחורה לבחירות 2003: המצע המדיני של העבודה בראשות מצנע היה התנתקות. יציאה חד צדדית מרצועת עזה ומחברון ("בשלבים", מצנע דיבר קודם כל על שלושה ישובים: מורג, נצרים וכפר דרום) והמצע המדיני של הליכוד בראשות שרון היה "דין נצרים כדין תל אביב". בליכוד הייתה התנגדות עזה לתכנית ובמשאל פנימי הצביעו נגדה ברוב גדול. השמאל והתקשורת תמכו בה בחום, זאת הרי הייתה התכנית שלהם והעובדה ששרון בוגד במפלגתו ובבוחריו לא הפריעה לאיש מהם ובסופו של דבר, לאחר ביצועה הכושל והאומלל שאת פירותיו אנו טועמים היום, נאלץ שרון לעזוב את הליכוד, לעזוב את הימין ולהקים מפלגה חדשה יחד עם שמעון פרס ודליה איציק.

ומה בתקשורת

הרבה יותר מדי זמן מסך וגיליונות פיקסל הוקדשו במבצע הזה לתקשורת. זה אמנם נושא הטור הזה בימים כתיקונם אבל בזמן המבצע, יפה הייתה עושה התקשורת לו הייתה מתעסקת מעט פחות בעצמה. הדיון הגדול בתקשורת עד כמה היא פטריוטית או בוגדת, נאמנה או אמיצה, מקצועית או מתחנפת, הוא בדרך כלל רק לבוש לוויכוח המתמיד והמעט משמים של שמאלנים וימנים על מקומם בתקשורת הכללית. אפשר מבחינתי למצות אותו במשפט אחד מתוך ראיון שערך עופר מתן ב"טיים אאוט" עם עורך וואלה ינון מגל. מגל הסביר למתן כי הפסיק לפרסם טור של כתב פרילנס בשם עופר קניספל על הטלויזיה בזמן המבצע בגלל דעותיו השמאלניות של אותו קניספל. "זה כמו שאתן לאיתמר בן גביר לכתוב פרשנות על פעולות צה"ל בשטחים", הסביר מגל, מה שגרם לעופר מתן להנפיק את האבחנה המשגעת הבאה: "אבל לקניספל יש ניסיון ככותב. הוא עיתונאי, בן גביר סתם פרחח עם תואר בעריכת דין". ואידך פירושא הוא זיל גמור.