הכורדים והיאזידים נמחצים בצבת סונית-שיעית, ונבגדים שוב על-ידי המערב. אך יחסיהם עם ישראל מתבלטים לטובה.
לא מזמן טלפן ישראלי אחד למוסך שלו בכפר טירה. המלה כורדי היא חלק משמו של בעל המוסך. בצד השני של הקו ענה מישהו באנגלית. רק כאשר זוהה הדובר התברר שבטעות נלחץ המספר של לשכת מסעוד ברזאני, נשיא כורדיסטאן, באירביל.
הקשר הישראלי-כורדי נשמר. פרשת היחסים האינטימית בין ישראל לבין הכורדים החלה ב-1965, ועד היום היא מעין ספר לימוד להצטלבות האינטרסים והבריתות המתחלפות במכלול המזרח תיכוני בין איראן, עיראק וכל שאר הגורמים הערביים.
האיש שפחות או יותר בנה את הצבא הכורדי והוביל אותו בשתי מלחמות נגד הצבא העיראקי הוא תת-אלוף (מיל') צורי שגיא. היום, מביתו בשיכון הצנחנים ברמת-חן, הוא צופה בזירה שהוא כל כך מכיר כשארגון דאע"ש משתולל שם עם הטנדרים שלו ומבצע רצח עם. בייחוד קשה לו לצפייה המחזה של הכורדים כמעט קורסים לנוכח מתקפת דאע"ש.
"מה שקורה עכשיו הוא מלחמה של שיעים בסונים – כאשר את ציר השיעים מובילים האיראנים ואת הציר הסוני תורכיה, ואני מאחל הצלחה לשני הצדדים", אמר לי צורי כשישבנו ליד שולחן המטבח הישן בביתו. "אבל בתוך כל זה, לכורדים צריך לעזור. תורכיה רוצה את הנפט שבמערב עיראק. אם הכורדים יאבדו את השליטה במקורות הנפט שבשטחם, מצבם יהיה קשה מאוד. הייתי עוזר לכורדים אפילו מהאוויר. זה היה יכול להיות תרגול טוב לחיל האוויר. במקום להשמיד תשתיות טרור בעזה, שאני לא יודע מה זה – לתקוף את המטרות של דאע"ש. אני לא יודע מה זה הדאע"ש הזה; אני יודע שיש בתוכם שרידים של צבא סדאם והם מנותקים מהסונים שבתוך איראן".
החולשה שמפגינים הכורדים מפתיעה. לדעת צורי שגיא, דאע"ש מתנפל על היאזידים משום שזו הקבוצה הכי חלשה וזו דרכם של העמים באזור – להתנפל על החלש. היאזידים דוברי כורדית. "הכורדים כנראה התעשרו והתברגנו ולא הבינו מספיק מהר מול מה הם עומדים", אומר צורי.
אבל כדי להבין את המערכה המתנהלת היום בצפון עיראק על הגבול המערבי של כורדיסטאן וסמוך לגבול סוריה, שם תקועים על ההר אלפי יאזידים ונמקים ברעב ובצמא כמו הארמנים לפני מאה שנה, צורי שגיא רוצה לחזור לשנת 1965-66. שנה גורלית מבחינת הכורדים, אולי כמו השנה שבאה אחריה מבחינת ישראל.
צורי סיים אז תפקיד כמג"ד 890 של הצנחנים, ונשלח לאיראן. "כל דבר גדול עושים אנשים גדולים", אומר צורי. "אם יש אדם מספיק גדול ומספיק משוגע שגם הולך נגד הממסד, אז זה עובד. אני נכנסתי לתוך המשחק הזה כקצין צבא". "המשחק הזה" הוא סוג של סרט. מהלך גיאו-פוליטי עוצר נשימה, עם סגן-אלוף ישראלי עם שפם שמשתלב היטב בסביבה של צפון עיראק ההררית, וחיבורים ויוזמות שחותכים בביורוקרטיה כמו מאצֶ'טה בכורי עכביש.
מפעולות התגמול להרי חוזיסטאן
קודם כול, הרקע של המשחק העיראקי-מזרח תיכוני הגדול: "הדי-אן-איי של הרבה סכסוכים הוא העובדה שהנפט האיראני נמצא באזור מיושב על ידי מוסלמים סונים – אזור שנקרא חוזיסטאן. נאצר הכריז בזמנו שצריך לשחרר את חוזיסטאן מעול הפרסים. זה פתח לנו אפשרות לניסיון לקשר עם האיראנים. היו אז, באמצע שנות ה-60, מדינאים טובים, והקשר נוצר. המטרה הייתה לפעול נגד העולם הערבי הלאומני של אז. הרוסים הקימו פה מאחורי ברית סנט"ו (הברית המרכז אסיאנית שהקימו האמריקנים), בעזרת נאצר, את הברית הערבית של מצרים סוריה ועיראק. שלוש הארצות התמלאו בטנקים רוסיים. ברקע, אמברגו אמריקני על ישראל. וכתוצאה נוצרה ברית בינינו לבין האיראנים ושיתוף פעולה עם התורכים.
"במסגרת הדי-אן-איי של סכסוכי האזור לנו היה עניין במרד הכורדים. נוסף על כך, היה לנו חשבון עם הצבא העיראקי". צורי מתכוון לאחד המחדלים של מלחמת העצמאות, שבגללו הגיעו יחידות עיראקיות בסוף המלחמה לאזור כפר-קאסם ואום אל-פחם. בישראל לא שכחו את מעלליה של חטיבה 4 העיראקית שישבה בשכם וגרמה לחטיבת כרמלי ברוֹך גדול בקרב ג'נין ב-1948.
כתוצאה ממערכת הבריתות, אומר צורי, רצינו לעזור לאיראנים ולכורדים. "גם לאיראנים היה חשבון עם העיראקים. היה להם עניין שהצבא העיראקי יהיה עסוק רחוק מחוזיסטאן. אני תכננתי לאיראנים את תוכניות ההגנה לחוזיסטאן. לשם כך, הכנתי קורס לכוחות המיוחדים, כדי שהם יעברו את הגבול לעיראק ויפעלו שם. זה דבר שנודע לי רק מאוחר יותר. אחרי כן הייתי צריך להדריך את המפקדים של המרד הכורדי. אז אמרתי למפקדים האיראנים: למה לכם כל הטרחה. הם היו צריכים לפעול בעצמם עם הכורדים. תביאו את המפקדים הכורדים אליי. הייתי בוגר פעולות התגמול, פעולות מיוחדות. זה היה הרקע שלי והיו איתי מדריכים טובים: י"ב, נחיק, נתן רהב – ששלח את החבילות למדענים הגרמנים.
"אמרתי, אם המפקדים הכורדים פה אצלי, נלמד מהם מה קורה". והתמונה הייתה שחורה. כאילו לגלות ביום אחד שבקעת הירדן שורצת שתי דיוויזיות של דאע"ש שהגיעו משום מקום אליך הביתה. "היה חורף. הסתבר לי שהצבא העיראקי מרכז שש חטיבות חי"ר באזור גאלי עלי בק. זה ערוץ, מעין בקעה, בתוך הגוש ההררי. הם מחכים שיפשירו השלגים כדי לגרש את מולה מוסטפא ברזאני ואנשיו מהאזור. כשראיתי את זה אמרתי, מחכות פה שש חטיבות במרכז אזור הגוש ההררי ואני מתעסק עם פעולות מיוחדות וקומנדו. צריך להיכנס לקרב הגנה קונוונציונלי. הביאו לי מפות, עשיתי הערכת מצב, ובניתי תוכנית הגנה שמתאימה לכורדים. עם שיטת לוחמה שמתאימה לאופי שלהם וליכולת הלחימה. בעצם לא היה צבא כורדי שיכול לקבל פקודה ולפעול לפי התוכנית".
צורי שגיא נכנס להיסטוריה כמי שבנה למעשה את הצבא הכורדי. "בניתי שולחן חול והטלתי על המפקדים משימות, ותוך כדי הקורס לימדתי אותם את תוכנית ההגנה. זו הייתה למעשה קבוצת פקודות שארכה שלושה חודשים. אבל לאחר שהם למדו את המשימה באו אליי מפקדים ואמרו: אבל אין לי גדוד. אמרתי: תלך, תגייס גדוד. התוכנית הייתה מבוססת על מערך קדמי לאורך המדרונות. כל אחד ידע את תפקידו, אבל ללא כוחות". השחקן העיקרי אצל הכורדים היה רובה מאוזר ארוך, 7.92 מ"מ, שהיה השותף הבכיר בטבח המיליונים במלחמת העולם הראשונה. האבא של הצ'כי המוכר והטוב מצה"ל הענתיקה.
מודל נעליים באוהל
הייתה בעיה להתאים שיטות לחימה למה שמקובל אצל הכורדים. "הכורדים מטבעם לא היו מסתערים, אבל כושר הקליעה שלהם היה בלתי רגיל. הם היו מורידים מטרה מ-800 מטר. והם סבלניים. יש להם סבלנות. והם אמיצים. אם כך, אבנה מחלקות ואמקם אותם עם חיפוי הדדי לאורך המדרונות כדי לאלץ את הצבא העיראקי לעזוב את השטח העָביר לשריון, ולהביא אותו להילחם במדרונות חי"ר מול חי"ר. אם הכורדים ינהגו במשמעת ולא יפתחו באש כשלא צריך – זה יכול לעבוד. בכל שיטת הגנה צריך שיהיה גם כוח התקפי שאפשר להפעילו ולשנות בעזרתו את מרכז הכובד.
"רציתי לעשות לכורדים תרגיל אש בתוך איראן. השאה לא אישר. מה שעשיתי, הזמנתי שני סטרטורקרוזרים (מטוסי תובלה של פעם) והבאתי אותם לישראל. אלוף הראבן, מתאם הקשר עם הכורדים מטעם המוסד, ארגן לנו מלון קטן בכרמל, ובשטח האש שליד דלית אל-כרמל בניתי כעין מודל של המערך העיראקי. קיבלתי לתרגיל חיילי צה"ל, ועשיתי תרגיל אש. הפעלנו לא רק קלעים. היו גם מרגמות 81 מ"מ ו-120 מ"מ. הן הוצבו בקו הקדמי כדי לירות בכינון ישיר על האויב. ירי בכינון ישיר – חסך תרגולי אש. שני גדודים היו מוכנים לפעול מאחור להתקפת נגד.
"כשגמרנו אמרתי תלכו, תארגנו צבא, וכשיפשירו השלגים תצאו להילחם. שאלו אותי מהמוסד אם אני מוכן לצאת לכורדיסטאן כדי לעזור להם במימוש התוכנית שבניתי". מולה מוסטפא ברזני אמר לצורי: "אתה משוגע?! יצאת מדעתך? אני עם הפש-מרגה שלי יכול לעמוד מול צבא סדיר עם שריון, עם ארטילריה, עם חיל אוויר? איך אעמוד? המפקדים הכורדים, כשהיו נכנסים אליי לאוהל היו מורידים את הנעליים. אז סידרתי את הנעליים כמו ההרים שבמרכזם הכוחות העיראקיים. הסברתי על הנעליים איך הצבא ערוך.
"אבל מוסטפא ברזני לא האמין בקרב גלוי. הוא היה רגיל לשיטות של להתקרב לבסיסי העיראקים. לירות פנימה, להרוג כמה, ולסגת". בעזרת הבנים מסעוד (היום הנשיא) ואידריס ערך צורי את הכוחות, ומוסטפא, שלא האמין בכל זה, חיכה לראות מה ייצא מזה. אחרי שלושה ימים של הנחתות ארטילריות ועוד שלושה ימים כאלה, "בגִזרה הצפונית התחילו ליפול מוצבים שלי. דיברתי עם האיראנים: איפה התחמושת?! המצב נראה רע מאוד. דיווחתי על מה שקורה לארץ. נתנו לי הוראה: תפעיל את תוכנית המילוט. תברח מהשטח. למעשה, מלכתחילה אף אחד לא חשב שאני באמת אחזיק מעמד. עניתי שאני בשום אופן לא נוטש. שאלתי את מקי עבר (איש המוסד ששימש איש המודיעין של צורי שגיא) מי החטיבה הכי נחשבת בצבא העיראקי. הוא אמר: חטיבה 4".
הוחלט להכין לחטיבה מלכודת. היא הייתה אמורה לעלות במדרון של הר האנדוראן. היא תיכנס פנימה ואז כוחותיו של צורי שגיא יתקפו משני צדי הערוץ בהתקפת סנדוויץ'. "בתוך שעה חטיבה 4 הייתה כלא הייתה. שלחתי מברק לארץ, וראש אמ"ן אהרל'ה יריב אמר שזה לא יכול להיות".
צורי בישר למולה מוסטפא על הניצחון במערה בגלאלה. אבל מוסטפא ברזני התחיל לקטר. "ירדפו אחריי". זה היה גדול עליו. צורי לא ויתר וניסה לדחוף את ברזני למהלך נוסף שישלים את הכנעת הצבא העיראקי. "נכבוש את הר הכוראק וכל הצבא העיראקי יהיה לכוד", אמר למולה מוסטפא. "ואז, או שנחכה לשלגים או שנאכל אותם חתיכות חתיכות. אמר: בסדר. עשינו את האיגוף הזה, וכשהגענו לפסגת הכוראק הגיעו על הכביש ג'יפים של הצבא העיראקי עם דגלים לבנים. רוצים לדבר עם מולה מוסטפא.
"העיראקים אמרו לו: תקבל כל מה שביקשת. אבל עכשיו הוא הרי יכול לדרוש פי מאה. אז הוא שאל אותי: מה דעתך? שאני אכריז על עצמאות? אמרתי לו: אני לא מוסמך לתת עצות מדיניות. אמרתי, אני אשלח מברק למאיר עמית, לאלוף הראבן ולאשכול (ראש הממשלה). שהם יחליטו. כעבור שלושה ימים הגיעה משלחת מישראל שכללה את דוד קרון, חיימק'ה לבקוב, אלישע רועי ואריק רגב כיועץ צבאי. התחילו לצעוק עליי: מה אתה מציע להם עצמאות? מי אתה, אתה בן-גוריון? ירדו עליי רצח".
החבר שלך בצרות גדולות
מעלליו של צורי שגיא, שהיה אז בסך הכול סגן-אלוף בן 31, הסתיימו בסצנות בעלות ניחוח מגוחך. הגיעה משלחת נוספת שרצתה לתפוס את הרגע הגדול של מימוש הברית עד תומה. היא כללה את גנדי ומאיר עמית, והם העניקו למולה מוסטפא ברזני דרגת אלוף. "ואז גנדי אמר לי: אתה רוצה עכשיו לצאת לקורס של המארינס באמריקה?"
אך כל זה, לדברי צורי, היה משחק ילדים לעומת המלחמה של 1974. ראש המוסד היה עכשיו צבי זמיר, וההתשה של אחרי יום הכיפורים זה עתה הסתיימה. "החבר שלך מולה מוסטפא בצרות גדולות, סע מהר לכורדיסטאן ותראה במה אתה יכול לעזור לו", אמר זמיר לצורי, שהיה עכשיו אלוף-משנה ומח"ט צנחנים פוסט-מלחמתי. מוטה גור ניסה להניא אותו מגיחה נוספת אל הכורדים: "אין לך מה לעשות? בשביל מה אתה צריך את זה?" צורי הסביר שיש לו מחויבות עמוקה לכורדים "ואני לא עוזב חברים בעת צרה", הוא כתב במסמך מסכם של אותה מלחמת 74'.
סדר הכוחות העיראקי הפעם היה אדיר: שתי דיוויזיות שריון ו-12 חטיבות חי"ר. הכורדים לא האמינו שנותר להם משהו לעשות. הם היו בטוחים שהם מכותרים. אבל הם עצמם היו עכשיו חזקים יותר ומצוידים טוב יותר עם נשק נ"ט, והבעיה העיקרית הייתה פסיכולוגית: איך לגרום ללוחמים הכורדים להתגבר על הפחד מפני הטנקים ולהמתין להם במארבי נ"ט.
בתקופת ההמתנה וההכנות "אספו את המפקדים הבכירים ונתתי להם הרצאה על מלחמת יום כיפור ברמת הגולן", כתב צורי במסמך על מלחמת 74'. "היו תגובות שונות כמו 'היו לכם כל כך הרבה טנקים, לנו אין אפילו טנק אחד'". אבל התופעה המדהימה, שצריכה לגרום לישראלים לחשוב מחדש על כל ההכללות המקובלות, הייתה התגובות של כמה מהקצינים הכורדים הבכירים: "היו קצינים שסיפרו שהיו בצבא העיראקי בחיל המשלוח ברמת הגולן, וכאשר חזרו לעיראק ערקו והצטרפו למרד הכורדי. הם היו גאים שהפעם הם בצד הנכון".
המערכה האדירה הזאת הסתיימה בניצחון כורדי שהתחיל מתחושת חידלון וחוסר אונים. כעבור שנה הגיעו איראן ועיראק להסכם בחסות האמריקנים על גבול חדש מוסכם במימי שאט אל-ערב. את המחיר שילמו הכורדים וישראל, שנדרשה לנתק את קשריה עם הכורדים. "ברזאני הרגיש חוסר ביטחון משווע", אומר צורי. "הוא נסוג לתוך איראן עם צבאו. זה היה בעיניי מזעזע. במקום להישאר ולהמשיך להילחם מלחמת גרילה".
היום צורי שגיא אומר על סמך ידע אישי, שהכורדים שוב מודאגים מאוד, ולא רק מדאע"ש. הם מודאגים מההתקרבות בין איראן לארצות הברית. "הישראלים הם היחידים שיש להם אמון בהם", אומר שגיא.
מרתק
ואף מילה על כך שהמוסד חטף והסגיר את עבדוללה אג'לאן לטורקים?
הכורדים כבר מזמן אינם סומכים על ישראל
מה אתה ערבי או בצלם? זה שמועה שהמציאו כדי לחבל ביחסים בין ישראל לכורדים!! זה ממש ממש ממש לא נכון!!!
אני חושב שוקי צודק וזה נכון שגם ישראל פשעה וחטאה בליקוק ישבנה של טורקיה,גם לא מדברים על רצח העם הארמני שהטורקים עשו,אני חושב שמדינה שרוצה שיכירו בשואה שלה,צריכה להכיר בשואה של עמים אחרים,,אבל שוב ישראל ליקקה לטורקיה לעכשיו הכלנזרק לנו בפנים הנשק שנמכר להם ישתמשו בועוד נגדנו,במקום לסייע לכורדים עזרנו לטורקים,לחבל!
וואו איזה כתבה מרתקת…..
אני הרצל לוי יור ארגון יהודי כורדיסטאן ישראל אף פעם לא. פגעה בכורדים יש יחסים טובים וקשר חברתי ולצור אתה ענק אוהבים אותך ותודה