הווירוס הפוליטי של צה”ל

סערת גבי אשכנזי היא רק הסימפטום: צמרת צה”ל חולה כבר שנים במחלת הפוליטיקה והדרג המדיני חלש מכדי לטפל בבעיה. את המחיר כולנו משלמים.

פרשת אשכנזי היא רק סימפטום של המחלה בה נגועה המערכת מזה שנים: הפוליטיקה חלחלה לתוך צה”ל • כך מוזזים הצדה מועמדים ראויים לרמטכ”לות לטובת קצינים בינוניים עם יח”צ חזק וגב פוליטי • ההיחלשות המתמדת של ראשי הממשלה והדרג המדיני הביאה להעדפת מפקדים אפורים יותר ובעיקר עצמאיים פחות • עתה, כשהרמטכ”ל גנץ כבר עם פניו לאזרחות, יש להעמיד בראש אדם מסוג שונה • הגיע הזמן לטלטל את המערכת 

עבר את אשכנזי, רצה את גלנט נתקע עם גנץ; רוה"מ נתניהו והרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. צילום: אבי סולטאן, פלאש90
עבר את אשכנזי, רצה את גלנט נתקע עם גנץ; רוה”מ נתניהו והרמטכ”ל לשעבר גבי אשכנזי. צילום: אבי סולטאן, פלאש90

“פרס חזה לאשכנזי עתיד פוליטי מזהיר”, כתב אתמול עמוס הראל לצד פרסום ההקלטות הלוהטות מלשכת הרמטכ”ל לשעבר אשכנזי. הללו מתעדות קשרים ענפים בין אשכנזי לאישים בזירה הפוליטית, ובראשם: הנשיא דאז שמעון פרס. פרס, כפי שהכל יודעים היום, הפך את עצמו לאופוזיציונר הראשי של ההנהגה הנבחרת בנושא הגרעין האיראני ובנושא המשא-ומתן עם אבו מאזן. מי שהיה דובר צה”ל בתקופת אשכנזי, אבי בניהו, פירט כמסיח לפי תומו חלק מהקשרים ומההקשרים הפוליטיים באחת ההקלטות:

שמע, אני נסעתי לעמיר פרץ להתנות את ההסכמה שיהיה רמ”ט לשר הביטחון בזה שיהיה מנכ”ל (למשרד הביטחון) – אתה יודע את זה? הייתה הבטחה של עמיר פרץ לבני גאון שזה יהיה עמי סגיס… חיברתי אותו (את אשכנזי) לשמעון פרס, אני הבאתי לו את עפר עיני למשרד.

רק מהקטע הזה מצטייר הרמטכ”ל לשעבר כמועמד להתברג באמצעות הממסד של מפלגת העבודה לצמרת הפוליטית. בוודאי שהדברים הפכו לאקטואליים מהרגע שאהוד ברק הדיח למעשה את פרץ מתיק הביטחון ובא במקומו. אך כל זה הוא רק סימפטום לתופעה ההרסנית והמזיקה שמלווה את צמרת הצבא מזה שנים רבות: חדירת הפוליטיזציה לצמרת צה”ל והשחתת הליך הבחירה של חלק מהמינויים הבכירים בצה”ל, ובייחוד בחירת הרמטכ”ל.

מי הבוס

זה עתה הסתיים מבצע ‘צוק איתן’. ככל שצה”ל פעל בהצלחה, הדרג המדיני, בראשותם של ראש הממשלה ושר הביטחון, הוביל את המבצע הארוך כשלצדו רמטכ”ל שלא הם בחרו בו. איש לא יכחיש שראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון בוגי יעלון נחשבים כמצביאי המבצע, והם נושאים במלוא האחריות לתוצאותיו, לטוב ולרע, גם אם לא בכל האחריות. יש להם סמכות והם ידעו להפעיל אותה. יש להם אחריות שיכולה לעתים להפוך לסוג של אשמה.

אך בתנאי השלטון והפוליטיקה במדינת ישראל, בכל השנים האחרונות לא היה בכוחו של הדרג הפוליטי – ובייחוד ראש הממשלה – למנות את האיש שרצה בו, לפחות בשני מקרים קריטיים ביותר: ראש הממשלה לא בחר בבני גנץ בעדיפות ראשונה. הוא העדיף אחרים על-פני קרנית פלוג כנגידת בנק ישראל.

מה הוא ידע שהם לא? אבי בניהו. צילום: משה שי, פלאש90
מה הוא ידע שהם לא? אבי בניהו. צילום: משה שי, פלאש90

חולשת הדרג המדיני התגלתה עוד קודם למבחן גלנט ב-2010. נצא מנקודת הנחה שמה שאבי בניהו ידע, על-פי מעט התמלילים שפורסמו, ידע גם שר הביטחון ברק וידע ראש הממשלה נתניהו. הם ידעו על המערך הפוליטי שאשכנזי הוא החוד שלו, ואשר מטרתו הייתה נטרול הדרג המדיני. שני הנושאים העיקריים שבהם נדרשה בלימת נתניהו וברק היו איראן ומינוי הרמטכ”ל; בהמשך לא יכול להיות ספק ששמעון פרס וזרועות התמנון הפוליטיות והתקשורתיות שלו אכן תכננו להפוך את אשכנזי למועמד המושלם שישים קץ לשלטון נתניהו. עוד בזמן אמיתי היו לכך סימנים מעידים שנקלטו, ואף כתבתי עליהם בעבר בטור שלי במקור ראשון.

כיוון שברור שהדרג המדיני ידע פחות או יותר בפני מה הוא עומד, וצריך לזכור שבאותו זמן בערך התקרבה לסיומה הקדנציה של מאיר דגן במוסד ושל יובל דיסקין בשב”כ, אפשר לשער שלא היה להם אמון ברמטכ”ל. אם כך, מדוע לא כינסו את הממשלה נאמר בראשית 2010 כדי להחליט על סיום כהונתו של אשכנזי בתום שלוש שנים. ואם נקצין קצת: קיץ 2010, התקופה של מסמך הרפז. מדוע לא החליטו להדיח אותו?

הכישרון של שרון

הסיבה היא שלראש הממשלה בישראל, אם איננו נחשב לאוטוריטה ביטחוניסטית מהמעלה הראשונה, אין כמעט יכולת לגעת ברמטכ”ל מכהן. אם אהוד ברק היה עומד בראש מפלגה בת 40 מנדטים והיה מחזיק את שני התפקידים בידו, רה”מ ושר הביטחון, הוא היה מסוגל להדיח רמטכ”ל. אבל רמטכ”ל שעשה תנועות חתירה במים הפוליטיים היה מחוסן.

לאריק שרון כראש ממשלה חזק ובעל גיבוי ממסדי מלא ורוח גבית תקשורתית חזקה ביותר, הייתה יכולת כזו. הוא גרם למי שמכהן היום כשר הביטחון, רא”ל (מיל’) משה “בוגי” יעלון, להתפטר בגלל ההיערכות לקראת ההתנתקות באוגוסט 2005. בממשלת נתניהו-ברק נחשב יעלון למי שנותן גיבוי לאשכנזי, שכיהן כסגנו בהיותו רמטכ”ל, וכמי שהתנגד בכל הכוח ליואב גלנט. עכשיו יעלון הוא שר הביטחון, בגלל הסמכות שצבר כרמטכ”ל וכמי שהתנגד למהלך ההתנתקות הכושל. אבל הוא סוחב איתו את הרעה החולה של חלחול הפוליטיקה מלמעלה למטה אל תוך הצבא ואחר כך מלמטה למעלה – מהחשבונות הפנימיים במטכ”ל אל תוך הממשלה כאשר בכירי הצבא הופכים לפוליטיקאים.

לא קיים בישראל מצב נקי ובהיר כמו בארצות הברית, שם יכול הנשיא אובמה לזמן אליו את מפקד הכוחות באפגניסטן הגנרל מקריסטל, בעקבות ראיון שהעניק ל’רולינג סטון’, ולהדיח אותו בתום פגישה קצרה. לממשלה כגוף יש סמכות, כמו שיש לנשיא ארצות הברית. אלא שלקראת החלטת הדחה לזה יש דעה כזאת, השני שואל מה כבר עשה הרמטכ”ל ולשלישי יש דעה אחרת. התוצאה היא, שהצמד ברק ונתניהו מבינים שהדרך הקלה ביותר היא לשרוף את הזמן עד הליכתו הביתה של אשכנזי בפברואר 2011:  כשנגיע לשם, חשבו לעצמם, יהיה לנו בקנה את הרמטכ”ל שאנחנו רוצים – יואב גלנט.

כאן מתחילה בחישה של גורמים נוספים שהופכים את התהליך לבלתי-נסבל ובלתי-אפשרי. תחקיר עיתונאי, חלקת זיתים, חקירה חפוזה של מבקר המדינה, הססנות של היועץ המשפטי לממשלה – וכבר החלטת ממשלה מתנדנדת. גלנט לא עבר את משוכת התקשורת. התקשורת, שנכשלה שוב ושוב בכל נושא חשוב – שפרשניה מעוותים את השיח הציבורי וכתוצאה מזה את מערכת קבלת ההחלטות; התקשורת שאין לה שום עניין באינטרס הלאומי – היא זו שמסוגלת להפיל החלטת ממשלה על מינוי רמטכ”ל. פתאום האיום בבג”ץ הופך את בית המשפט העליון במשתמע לזירה שבה המינוי הקריטי הזה יוכרע.

מי שיישא באחריות יהיו ראש הממשלה ושריו. לא מבקר המדינה לינדנשטראוס שהיה אז; לא שופטי בג”ץ; לא היועץ המשפטי לממשלה וגם לא התחקירנים שחשפו את ביתו של גלנט ואת השביל אל הזיתים.

ליקוי מובנה במערכת

למעשה מאז בן גוריון יש היחלשות מתמדת של הדרג הפוליטי ביחס לצמרת הדרג הצבאי. ככל שהדרג הפוליטי יהיה חזק יותר כך ירגיש נוח ובטוח יותר למנות תחתיו רמטכ”לים ומפקדים בכירים תוקפניים וכריזמטיים יותר. ההיחלשות המתמדת של ראשי הממשלה – בין אם מסיבות מערכתיות ובין אם מסיבות אישיותיות – הביאה בהדרגה להעדפת מפקדים אפורים יותר ובעיקר פחות עצמאיים.

המעקב אחר התפתחותו של אבי בניהו הוא שביל קליפות התפוזים של הפוליטיזציה בצמרת צה”ל. הוא התחיל כאשר היה יועץ תקשורת בחצרו של יצחק רבין. הוא היה בסביבתם הקרובה של הרמטכ”ל אמנון ליפקין שחק וכן שימש כיועץ תקשורת של שר הביטחון איציק מרדכי בימי נתניהו א’. הוא חולל פלאות בדימויו של מרדכי ורבים התייחסו אליו כאל “שר הביטחון”. הוא היה מפקד גלי צה”ל משך כמה שנים. כשנבחר גבי אשכנזי הוא נקרא לדגל כדובר צה”ל, ולמעשה שימש כיועץ תקשורת ועוזר פוליטי לרמטכ”ל. בתוך כ-15 שנים בניהו מעורב בהפיכתם של לפחות שלושה קצינים בכירים, ביניהם שני רמטכ”לים, למועמדים לראשות הממשלה. מועמד אחר לראשות הממשלה שאף הגיע לפסגה היה אהוד ברק, שנעזר ביצחק רבין.

כך כשבדור האחרון, ראשי הממשלה היו צריכים להיות ערים לכך שכאשר הם ממנים אלוף לרמטכ”ל ומניחים על כתפיו דרגת רב-אלוף הם הופכים אותו כמעט באופן אוטומטי למועמד לראשות הממשלה ולמתחרה נגדם. בייחוד אם אבי בניהו בסביבה. בתור דוגמא, היום קצת קשה להיזכר, אבל אפילו שאול מופז הפך למשך כמה שנים למועמד לראשות הממשלה. הקומבינציה של הקצין הבכיר ביותר בצה”ל הפכה לשלילית: מבחינת כישורים צבאיים היה דרוש מפקד בעל יכולות, אבל צייתן, וכזה שלעת מלחמה לא יתפרע ולא יזעזע את המערכת המדינית.

וכאן התפתחה הדוקטרינה היעילה במבחינה פוליטית: תורת העימות-המוגבל ושיטת ההוגעה נגד הטרור במסגרת המלחמה הא-סימטרית. ובסעיף הכריזמה והמנהיגות היה דרוש מפקד שעם שחרורו לא יהפוך מיד למתחרה רציני. כך הוכח שלמעשה כל מפקד בכיר עם רוח גבית תקשורתית וקשרים פוליטיים ממסדיים ניתן לשיווק כמועמד לראשות ממשלה. שהרי איש לא העלה בדעתו לאורך הקריירה של אשכנזי שאדם כמוהו יהיה רמטכ”ל, קל וחומר ראש ממשלה.

היחיד מכל הגלריה הזאת שאכן יועד לכורסת עור הצבי בראש שולחן הממשלה עוד בהיותו אלוף-משנה היה אהוד ברק. זו תסמונת שלילית מסוג אחר, שליוותה את צה”ל שנים רבות. היא כנראה לא קיימת יותר. משמעותה: קצין מתקדם לצמרת בלי קשר לביצועים הקרביים שלו בשטח לאורך הקריירה.

יועד לגדולות עוד מקטנותו; הרמטכ"ל אהוד ברק. צילום: משה שי, פלאש90
יועד לגדולות עוד מקטנותו; הרמטכ”ל אהוד ברק. צילום: משה שי, פלאש90

לטלטל את הצמרת

הממסד השלטוני של המערך ושל ותיקי הפלמ”ח בזמנו סימן קצינים מסוימים עוד בצעירותם. ברק סומן תחילה כמי שנועד לרמטכ”לות, ולאחר מכן כאשר גם אנשי רוח כמו חיים גורי התוודעו אליו הוא כבר נארז בצמר גפן כדי שיגיע בשלום להנהגת התנועה בדרכו לראשות הממשלה. הפרשן הפוליטי חנן קריסטל חזה בכתבה מפורסמת עוד ב-1986 כי בשנת 2000 בערך ירוצו נתניהו וברק האחד נגד השני לראשות הממשלה, כשברק בראש מחנה השמאל ונתניהו בראש הימין. לוח הזמנים היה שונה, אבל עובדה שברק כאלוף צעיר, חמש שנים לפני הרמטכ”לות, כבר זוהה כשחקן פוליטי.

ובכל זאת, לצמרת צה”ל הצליחו להגיע בשנים האחרונות שני מפקדים מצטיינים שבלטו עוד בהיותם מח”טים בתקופת מבצע ‘חומת מגן’. הם היו שלושה: אביב כוכבי, יאיר גולן וצ’יקו תמיר. אחד נזרק על-ידי אשכנזי מצה”ל, ורבים היו רוצים לראות אותו לובש שוב את המדים על אף שהוא כבר בן 50. צ’יקו תמיר חסר היום. גולן וכוכבי מיועדים להיאבק על הרמטכ”לות בסבב הבא. גדי אייזנקוט מגלם את הפרופיל של האידיאל הפוליטי לתפקיד. הוא מכיר היטב את הממשק האפור שבין הדרג הפוליטי לצבאי. הוא גם שמע קול מנצחים, לא בתרועות, כאשר הוביל את הכוחות באוגדת איו”ש לחיסול הטרור בשנת 2004-2003 בהמשך למבצע הראשוני של חומת מגן. הוא גם נועז וגם בעל שיקול דעת, ומנהיגותו מקובלת על צה”ל, שם מחכים לו כרמטכ”ל הבא.

אך צה”ל אינו זקוק להמשכיות אלא לטלטלה. ומינויו של אלוף פיקוד צפון יאיר גולן לרמטכ”ל כבר בסבב הקרוב יחולל את הזעזוע החיובי מעצם ההחלטה הבלתי-שגרתית. גולן אדם חף מפוליטיקה; הוא לא התלכלך בפרשיות השנים האחרונות. בהשקפתו הצבאית הוא דוגל בפעולה קרקעית עמוקה ורחבת היקף כדי לשים קץ לירי רקטות וטילים על העורף בישראל. כשמלחמה נגד חיזבאללה עמדה על הפרק, לפני שנתיים הוא נשמע אומר כי “המצב של ירי טילים על העורף משך חמישה שישה שבועות כמו במלחמת לבנון השנייה לא יחזור עצמו”. זה לא אומר שהוא יוכל להגשים משימה כזאת. מבצע ‘צוק איתן’ מראה אחרת. גולן הוא אישיות עצמאית ובעל יכולת אינטלקטואלית גבוהה. הוא משמיע את דעתו הייחודית בלי חשבון וללא מורא. הוא היה כמעט בודד כשצפה שבשאר אסד לא ייפול, ושגבול רמת הגולן יתפתח בהדרגה לגבול חם שבקרבתו ארגוני טרור. נתניהו ויעלון צברו ניסיון רב במערכות הביטחון בתוספת שלושת החודשים האחרונים. הם יכולים להרשות לעצמם מינוי שאיננו מתחשב בדרגת הבכירות והוותק של המועמד.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. בסוף הכתבה נאמר ש”צה”ל זקוק לטלטלה” למה? בגלל הפוליטיזציה המדוברת או מסיבה אחרת?

  2. בדיוק בגלל הפוליטיקה.
    צבא לא צריך להתעניין בפוליטיקה.
    הצבא צריך לדאוג לבטחון המדינה בא הוא קיים.
    במקרה והצמרת של המדינה, בוחרת רמטכ”ל בינוני ולא מצויין, כיוון שהם מפחדים על הכסא שלהם, ישנה בעייה חמורה ביותר.
    לא מדובר על חייל פשוט, או זוטר שאם לא יעשה את תפקידו כהלכה לא ייגרם נזק כבד.
    מדובר על הצמרת עצמה, וכידוע, אם יש ריקבון זה מתחיל מהראש…
    העניין הוא שאת המצב שקיים היום בצבא אפשר לראות במקומות אחרים בארץ בנוסף.
    השאלה היא, האם מתישהו תקום ממשלה אשר באמת תחליט להילחם בשחיטות ?
    סביר להניח שלא.
    מה שכן, יכול להיות שנגיע למצב שבו הממשלה שתקום תהייה האומנם מושחטת, אבל במידה כזאת שלנו, כעם יהייה פחות איכפת.
    בערך כמו המצב של הממשלה בקנדה.
    אבל, נו, מי יודע?