תושבים יהודיים נעו בחופשיות בערים הפלסטיניות, ערכו קניות בשווקי עזה, שכם וחברון וקשרו קשרי חברות אמיצים עם השכנים הערבים. הסכמי אוסלו וכניסתו של אש"ף לשטח שינו זאת מן היסוד
הודעת הסמס שהופיעה על הצג שיקפה היטב את מצוקתו של השולח, תושב עזה: "עזור לי חבר, המצב שלי גרוע, אין עבודה", נכתב באנגלית שבורה ב-16 לאוגוסט, במהלך מבצע 'צוק איתן'. מקבל ההודעה, מראשוני המתיישבים בגוש קטיף, לא התמהמה: "עוד באותו יום דאגתי שישלחו לו 500 שקל" הוא מספר ל'מידה', "וזו לא פעם ראשונה. מדובר בחבר ישן, שאני שומר איתו על קשרים כבר עשרות שנים, עוד מהימים הראשונים בגוש".
התושב, המעדיף בשל קשריו עם ערבים עזתיים לשמור על עילום שם, מספר על קשרים ענפים שהוא פיתח עם תושבי הרצועה במהלך השנים הארוכות בהם נהנו היהודים והערבים מיחסי שכנות טובים ומשגשגים.
"היה לי מפעל, והייתי נוסע על בסיס קבוע לתל-אביב להביא כל מיני ציוד ואריזות", הוא מספר, "יום אחד אני פוגש ערבי בבית מסחר של האריזות, אני שואל מאיפה הוא. ענה לי 'מעזה'. אמרתי לו: 'גם אני עזתי, מגוש קטיף'". השניים החליפו טלפונים, ומפה לשם החלה ידידות עמוקה. "היו חסרות לי אריזות או שהיה חסר לו, היינו עוזרים אחד לשני. כשאני הייתי נוסע לתל-אביב הייתי קונה גם בשבילו ציוד, וכן הלאה, עזרנו אחד לשני ונעשינו חברים של ממש".
למרות שהיום סיפורים מסוג זה נשמעים כפנטזיה של ממש, במהלך שנות ה-70 וה-80 זאת הייתה המציאות הרגילה ביהודה, שומרון וחבל עזה.
ובאמת, היו אלו ימים אחרים: "הסתובבנו חופשי גם בעזה וגם בח'אן-יונס. היינו עושים שם באופן קבוע את הקניות, ובמשך הזמן יצרנו מערכת יחסים טובה מאוד". עד כמה היו אלו יחסים טובים, תעיד העובדה שנשות גוש קטיף היו נוסעות לח'אן יונס כדי ללמוד נהיגה: "בהתחילה המורה היה לוקח שתי נשים עושה סיבוב וחוזר, ולקראת הסוף הוא אפילו לקח את אשתי לבד. רק בתנאי שלא יהיו עוד אנשים נוספים באותו זמן ברכב". בימים אלו, לפני שהיה מורה נהיגה יהודי בגוש קטיף, זו הייתה תופעה נפוצה. למקרה ששאלתם, גם את הטסט הם עשו בח'אן יונס.
חבר אחר נרכש בעקבות טיפול ברכב: "היה לי אוטו פיג'ו 404 סטיישן. יום אחד מופיעים סימני עיבוי במערכת השמן. נכנסתי למוסך בפתח תקווה אמרו לי שצריך אוברול. נסעתי לעוד מוסך, ואמרו לי אותו דבר. נכנסתי לח'אן יונס שאלתי מי מטפל בפיג'ו, ושלחו אותי לבן אדם. החליף לי שמן ופילטר והבעיה נפתרה. מאז נהיינו חברים".
והיו גם שמחות ותנחומי אבלים הדדיים. תושבי גוש קטיף מעידים על נוכחות קבועה של ידידים ערבים בבר מצוות וחתונות, וביקורים הדדיים לניחום אבלים, בהם היו אנשי ח'אן יונס מבשלים במיוחד ביצים קשות עבור האורחים שומרי הכשרות.
החברות עם אנשי האזור הביאה לא אחת אף להצלת חיים של ממש. "באחד הימים בשנת 1996, התקשר אליי חבר עזתי ואמר לי 'תעשה טובה אל תצא מחר מהבית'" מספר ל'מידה', ר', תושב הגוש לשעבר "שאלתי למה? אמר לי שמחר יש הפגנה, ולראשונה מתוכנן גם ירי. זה היה כמה חודשים אחרי שהעבירו להם רובים". מכיוון שהוא שימש אז בתפקיד רשמי ביישובים, התקשר ר' למפקד האוגדה יצחק איתן וסיפר לו על ההתראה "הוא אמר לי אל תבלבל ת'מוח, יש לנו מודיעין ואתה לא יודע כלום". למחרת, החלו מהמומות במהלכן נפצע קשה מירי אסף שביט מח"ט הגזרה. "בהמשך האדם הזה סיפר לי עוד סיפורים שהצילו יהודים" מסכם ר'.
הכיבוש הטוב
תקופת הזהר הזו, שנמשכה כ-20 שנה, התאפיינה בפריחה חסרת תקדים אצל שני העמים שבין הים לירדן: היהודים נהנו מארץ רחבת ידיים ומביטחון שלא היה להם מאז התקופה המקראית; ואילו הערבים נהנו מצמיחה כלכלית שלא נרשמה באזור מאז התקופה הביזנטית.
הנתונים מורים כי בין השנים 1967-1994, התמ"ג הפלסטיני ביהודה ושומרון צמח מ-689.3 מיליון ₪ בשנת 1968, עד ל-3.6 מיליארד ₪ בשנת 1993. ובמונחי תמ"ג לנפש: מ-985 ₪ לאדם, עד ל-3,392 ₪. פי שלושה.
התרחבותו של מפעל ההתנחלויות הביאה עמה גם פריסה מסיבית של תשתיות מים, חשמל וביוב בכל רחבי השטח. מנתונים שפרסמה רשות המים, עולה כי בשנת 1967 עמדה אספקת המים לכפרי האזור על כ-65 מלמ"ש (מיליון מטר מעוקב לשנה) בלבד, שנשאבו באמצעות מעט מפעלי שאיבה שהוקמו עוד בימי המנדט הבריטי. פריסת התשתיות של ההתנחלויות הביאה להכפלה בכמות המים באזור: 120 מלמ"ש. במונחי צריכה לנפש, מדובר בעלייה מ-86 מ"ק לנפש בשנה בשנת 1967, ל-110 מ"ק לנפש בשנת 1993, כאשר למעלה מ-90 אחוזים מאספקת המים נעשתה באמצעות צינורות ומשאבות מודרניות עד לבתים עצמם.
ההשלכות של השיפור המהיר בתשתיות היו ברורות: לפי נתוני ארגון זכויות הילדים של האו"ם, UNICEF, בין השנים 1970–1990 נרשמה עלייה של 12 שנה בתוחלת החיים הממוצעת של הפלסטינים מ-56 שנים בתחילת התקופה ועד ל-68 שנים בסופה. וברצועת עזה, התרחשה קפיצה גדולה אף-יותר: מ-48 עד ל-72 שנים. במקביל נרשם קיצוץ חד בשיעורי המוות באוכלוסייה. במקום 13 מקרי מוות על כל 1,000 אזרחים, בשנת 1970, נרשמו 5 מקרים בלבד בראשית שנות ה-90.
שיפור זה הביא לשדרוג משמעותי ברמת החיים ובהשכלה של הערבים תושבי האזור: שיעור הנשים שזכו ל-9 שנות לימוד ומעלה, הכפיל את עצמו פי ארבע: מ-9.3 אחוז בשנת 1970, עד ל-42.4 אחוז בשנת 1994. גם ברצועת עזה, בה רמת ההשכלה הבסיסית הייתה גבוהה יותר, נרשמה הכפלה: מ-18.8 אחוזים בשנת 1970, עד 45.4 אחוזים בשנת 1990.
אזור ללא גבולות
בימים ההם, לפני שחרור המחבלים ההמוני שהוביל לאינתיפאדה הראשונה, ולפני הגעתם של מחבלי אש"ף לאזור במסגרת הסכמי אוסלו, המציאות בשטח הייתה דומה מאוד לזו השוררת היום בגליל ובנגב: מיעוט ערבי המודע לעצמתה של ישראל, ובוחר לחיות עמה בשלום.
אמנם, היו פה ושם אירועי דקירה או ירי, וסכנת הפגיעה הייתה ידועה ומוכרת, אך מדובר באירועים בודדים ובמספרים זניחים. בשל העובדה שאש"ף ויתר הארגונים פעלו בחוץ לארץ, שטחי יהודה ושומרון היו יחסית נקיים מתשתיות טרור, ולאחר דיכוי הטרור העזתי בראשית שנות ה-70, גם רצועת עזה הייתה בטוחה יחסית.
"בימים האלה לא היה שום סימון בשטח לגבול ואף אחד בכלל לא ידע איפה הוא עובר" מספר חגי הוברמן, עיתונאי וותיק ומחוקרי תולדות מפעל ההתנחלויות. "מכל בבחינה שהיא, הקו הירוק נמחק. בתי-ספר היו מטיילים באופן חופשי בכל רחבי יהודה ושומרון, וכל תנועות הנוער השתתפו בזה". בתי-ספר שדה שהוקמו בגוש עציון, גילה, שומרון ובנימין הדריכו טיולים רגליים רבים שעברו לא אחת במרכז כפרים וערים ערביות. בית הכנסת היהדי העתיק בכפר סמוע היה רק אחד היעדים הפופולריים באותם ימים.
תחושת הביטחון בימים הללו היא זכרון חזק כמעט אצל כל המרואיינים. נסיעה במוניות ערביות דרך הערים, ביקורים בבתים, וקביעת תורים אצל רופאי שיניים ומומחים אחרים היו דבר שבשגרה. "כשהתגוררתי בכפר עציון עבדתי במפעל 'אמגזית'", מספר הוברמן "היה לנו סוכן בבית לחם שהייתי מביא לו סחורה. באחת הפעמים נסעתי אליו עם הנשק וכדי שיהיה לי נוח לפרוק סחורה הנחתי את הנשק בצד. כעבור כמה דקות אחד הילדים ניגש אליי עם הנשק והביא לי אותו כדי שהילדים לא יסתכנו".
גם ילדים היו מסתובבים חופשי, וקושרים קשרים על ילדים בצד השני. "למרות שלא הרשיתי להם, הילדים שלי היו די שובבים והיו מסתובבים חופשי בכל מקום", מספרת פנינה שגידלה את ילדיה בקרית ארבע וממשיכה: "אז הם יצרו יחסים עם הילדים של הערבים שהתגוררו לא רחוק, והיו עושים אתם כל מיני עסקאות חליפין. יום אחד הם באו עם חמור קטן שתמורתו הם נתנו לערבים אופניים. ועשו פה סיבובים לילדי הקריה תמורת 10 אגורות". היא נזכרת.
ילדיה ש"היו עצמאיים ועשו מה שהם רוצים" היו הולכים באופן קבוע לצד הערבי לקנות ממתקים אצל מוכר ערבי. "יום אחד בא ערבי, החזיר לי את הילדים ואמר שזה לא טוב שהם יסתובבו לבד", היא אומרת, "אבל הם בכל זאת היו שובבים ועשו מה שהם רוצים".
גם בשומרון נרקמו קשרים מיוחדים בין ילדי היישובים לכפרי הסביבה. באלון מורה למשל סייעו בהקמת גני הילדים בכפרים שבגבעות שכם, והתקיימו משחקי כדורגל קבועים בין ילדי הכפר הסמוך לבין ילדי היישוב. מתיישבים הוותיקים אף זוכרים ביקורים הדדיים של גני הילדים, ומשחקים משותפים של ילדי היישוב עם הילדים הערביים.
"אפשר להגיד שניהלנו אז חיים אוטופיים: יהודים קנו אצל ערבים ולהיפך, חנוכות בית הדדיות. ערבים השתתפו בחנוכות בתים ביישובים ולהיפך" נזכר בערגה בני קצובר, מראשוני המתיישבים בשומרון. "עקרות בית היו מבצעות קניות בשכם ובכפרים הסמוכים, ויהודים הסתובבו שם כמעט חופשי לחלוטין. אנחנו היינו מתארחים אצל המוכתרים של אזור שכם על בסיס קבוע, לפעמים בתדירות של שבוע שבועיים".
במסגרת מפגשים אלו, היו הנכבדים מבקשים לפעמים עזרה בשחרור אסירים או שיפור תנאיהם. "פעם אחת הגיעו אלי מדיר אל חטב כמה אנשים נכבדים, וביקשו שנעזור להם לשחרר נער שנעצר" מספר קצובר. "מכיוון שהוא לא היה בטחוני, פניתי לשלטונות והוא שוחרר". בתור הוקרת תודה רצו אנשי הכפר לערוך לקצובר חאפלה ענקית אך הוא סירב בנימוס. "זו דוגמה ליחסי האמון והשיתוף שהיו בינינו" הוא אומר.
במקביל, היו נכבדי הכפר מזהירים את המתיישבים מפני התעצמות החמאס, שהתבססה באותם ימים על כיסוי בדמות אגודות מורים ומהנדסים ועמותות מקצועיות למיניהן. המתיישבים העבירו את המידע הזה לגורמי הביטחון, שהתעלמו מהסימנים המטרידים והשיבו "זה טוב, שיהיה להם במה להתעסק".
ימי אוסלו: "למה הבאתם עלינו את הערפאת הזה?"
בשיחות עם כל המרואיינים עולה כי קו השבר המרכזי היה בשנת 1985, עם השלמתה של עסקת ג'יבריל, במסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים חברי החזית העממית והוחזרו ליהודה ושומרון. גילוי ראשון זה של חולשה ישראלית, ושל הצלחת מאמצי "ההתנגדות" הפלסטינית, היו הזרז המרכזי למהומות הדם והאש שלימים נודעו בשם האינתיפאדה הראשונה. בגזרת שכם נותקו היחסים כמעט לחלוטין בסמוך למקרה רצח שאירע בחודשים הראשונים למהומות, בשנת 1987. אבל יהודים עוד המשיכו להסתובב בכפרים ובשכם עד לגלי הטרור שהגיעו אחרי הסכמי אוסלו, ולרצח ששת החיילים במתחם קבר יוסף בשנת 1995, שקברו סופית את הדו-קיום באזור.
במבט לאחור, קצובר הרבה יותר מפוכח: "אני לא יודע להגיד אם באמת היינו חברים" הוא מספר היום. "עמוק בלב לא האמנתי באמת בעניין הזה. אבל אמרתי שכדאי לנסות את יחסי השכנות. כל זה נגדע בשלשה מעשי רצח בשנת 1987. ומסתבר שזו לא הפעם הראשונה בה היהודים ניסו לכונן יחסי שכנות עם הערבים ולא הצליחו".
הידידות עם הערבים אפשרה לחשוף גם חלק מהלכי הרוח האותנטיים שרווחו בציבור הערבי במהלך הימים הראשונים של הסכמי אוסלו.
"בשנים הראשונות של אוסלו הם היו בתדהמה. איך אנחנו עושים דבר כזה. הם אמרו לנו ברמזים שאנחנו לא מבינים מה הבאנו עליהם ועלינו" מספר קצובר. "הם אמרו שהכל יהיה מושחת, שלא מעניין את אנשי אש"ף האזרח בכפר ובעיר".
את האכזריות הפלסטינית כלפי בני עמם, מכיר ר', מגוש קטיף היטב. עוד בתחילת שנות ה-80 החלו גולים עזתיים לשוב לרצועה, ואחד מהם, שחי כמה שנים בלבנון סיפר לו מדוע למרות שהתגורר בבית גדול, החליט לחזור לעזה: "לילה אחד נכנסו 4 פלסטינים אליי הביתה והוציאו אותי מחדר השינה. כל הארבעה עלו על אשתי בתורנות, אמרו לי 'תודה שחיממת את המיטה' ויצאו החוצה". כל זאת "בגלל שאני עזתי והם מהגדה", נזכר ר' בסיפור ששמע מפי חבר. "היו שם סיפורי אכזריות נוראיים. סחיטה בכסף ועוד דברים אחרים היו נפוצים שם מאוד. אבל סיפור כזה היה חריג מאוד. זה שבר את ליבי" מספר לנו ר'.
אחרי יישום הסכמי אוסלו, סיפורים מסוג זה נעשו נפוצים יותר ויותר. אנשי המנגנונים של ערפאת (אנשי ה"גדה") היו מתארחים במלונות ואוכלים במסעדות תחת איומי רובה, ושלטו בכל עסק שהתנהל ברצועה. מקרה אפייני אחד ר' לעולם לא ישכח: "הכרתי בזמנו עזתי אחד שהיה בעל מפעל מוצלח לחממות, שהיה לו מעמד מכובד והיה מוכר ציוד גם ליהודים. יום אחד, לאחר שערפאת הגיע, לקחו אותו אנשי המנגנון החשאי הפלסטיני ודרשו ממנו לצרף אותם כשותפים לעסק". מאחר שהוא סירב, הוא נכלא ועונה קשות, אך תמורת תשלום כופר כספי הוא שוחרר לביתו, כשהוא צולע וסובל משטף דם בראש. בפעם השנייה אנשיו של ערפאת לא היו כה רחמנים: "הוא סירב לשלם כסף, ומאז הוא לא חזר".
תקוות הדו-קיום
האם יש סיכוי להחזיר את הגלגל לאחור? כששואלים זאת, מרבית המרואיינים מגיבים בגיחוך מריר. סבלנו כבר דיינו הם אומרים, ומונים את שנות הטרור וההסתה שהיו מנת חלקנו מאז ימי אוסלו ועד היום.
ובכל זאת אולי יש זיק של תקווה: "אם לערבים יהיה ברור שאין יותר סימני שאלה, שהחלום של המדינה הפלסטינית ירוסק על בסיס אחיזה ברורה שלנו בשטח" אומר בני קצובר "אז ההליכה לכיוון של הקמת מדינה פלסטינית תיגמר, וממילא הערבים תושבי הארץ עשויים להפנים שאין ברירה אלא למצוא נוסח כזה או אחר של חיים משותפים".
עקיבא, איפה העקביות?
"בימים ההם, לפני שחרור המחבלים ההמוני שהוביל לאינתיפאדה הראשונה ולפני הגעתם של מחבלי אש"ף לאזור במסגרת הסכמי אוסלו, המציאות בשטח הייתה דומה מאוד לזו השוררת היום בגליל ובנגב: מיעוט ערבי המודע לעצמתה של ישראל, ובוחר לחיות עמה בשלום."
איך זה מסתדר עם פרוייקט אובדן הריבונות בנגב שאתה מוביל בשבועות האחרונים?
בנגב עדיין אין שלטון של ארגון טרור חמוש. בנגב אני מתאר תהליך שנמצא בעיצומו. ואנחנו בהחלט מאבדים שם אט אט את הריבונות
מסתדר גם מסתדר,
פרוייקט אובדן הריבונות הינו אזהרה. מה שקרה ביהודה שומרון ועזה יכול לקרות גם בגליל, בנגב ובירושלים אם לא נשים לב
האינתיפאדה הראשונה לא מוזכרת בהדגשה המספקת. אמנם אתה מציין אותה מספר פעמים בכתבה, אך הכותרת מטעה – "לפני פרוץ השלום" מתייחס כמובן לאוסלו, וכן "כל זאת נגדע באחת עם החתימה על הסכמי אוסלו" היה ראוי לציין כבר בכותרת שהשקט נפגע באינתיפאדה הראשונה, ופסק לחלוטין אחרי אוסלו.
האצבע המאשימה את רבין ופרס ואוסלו בכל אינה הוגנת – השקט הופר באינתיפאדה הראשונה בתקופתו של שמיר, שרוב הגורמים תולים אותה בעסקת ג'יבריל – שאותה ביצעה ממשלת האחדות של פרס בהסכמתם של שרי ליכוד. אחרי אוסלו, כמובן, המצב הידרדר עוד יותר, אך האש כבר בערה כמה שנים לפני כן.
נכון, גם לי צרמה הכותרת.
חשוב להדגיש.
אם כי הטעות האחת לא מצדיקה את האחרת.
אתה כותב:
…אבל יהודים עוד המשיכו להסתובב בכפרים ובשכם עד לגלי הטרור שהגיעו אחרי הסכמי אוסלו, ולרצח ששת החיילים במתחם קבר יוסף בשנת 1995, שקברו סופית את הדו-קיום באזור.
להזכידך – שנת 1994, 25 בפברואר – ברוך גולדשטיין רצח 29 ערבים ופצע עוד 125.
מעשה זה לא קבר את הדו קיום?
אם היה קורה הפוך לא היית מגיב?
חבל שאתה מסלף עובדות ב"מאמר" שלך.
הבנת את זה, ברוך
הדו קיום התרסק באינתיפדה הראשונה שהחלה לאחר שממשלת רבין שיחררה כ- 1,200 טרוריסטים ואחרי שממשלת רבין ניהלה באופן כושל ומחפיר את האינתיפדה (רבין: "תשברו להם את העצמות" – ראיתי ושמעתי במו אוזני!).
הארוע בקבר יוסף רק פקח את העיניים של המסוממים שעוד חלמו על שיתוף פעולה עם השוטרים הפלסטינים… (והיה נידמה להם שזה אכן קיים…).
השמאל כהרגלו מהפך סיבה ומסובב.
פיגועי הטרור התחילו לפני ברוך גולדשטיין.
מה שהוא עשה היה התגובה לא הסיבה.
עד היום בכל פעם שהם עושים פיגוע הם מציינים שזה כנקמה על X ולא משנה מה בדיוק.
המטרה היא הפיגוע לא ה"סיבה" המפוברקת.
ראה "עלית שרון להר הבית" והאינויפאדה השניה, או בגלגולה הקודם "מהומות מנהרות הכותל".
יש בתיאור האידיליה שמלפני הסכם אוסלו הגזמה רבה. כבר באמצע שנות השבעים ישראלים הדירו את רגליהם ממקומות רבים ביש"ע. טיולי תנועות נוער וכו' אומנם נערכו, אך בליווי עם נשק. לא היה מצב שישראלי הלך לטייל להנאתו בעזה או בשכם, למשל. כמובן שזה השתנה מעיר לעיר. בית לחם או יריחו היו יותר מסבירות פנים, ואולי גם קלקיליה.
בכל מקרה, הרעיון המרכזי, ש"אוסלו" רק דירדר את המצב, והגביר מאוד את השנאה ואת שפיכות הדמים – נכון.
"אם לערבים יהיה ברור שאין יותר סימני שאלה, שהחלום של המדינה הפלסטינית ירוסק על בסיס אחיזה ברורה שלנו בשטח"
היום הזה לא יגיע אם לא יכול שינוי באופי ה"עם" הפלשתיני, שינוי שאם היפותטית יחול, יארך עשרות שנים, אם לא מאות!
יחול*
כילד אני זוכר טיול של בית הכנסת בקברי אבות ובחברון בשוק הלכתי לאיבוד מוכר בחנות מלאה בדים לקח אותי לחנותו נתן לי צימוקים ניסה להרגיע אותי בעברית שבורה וקרא לשוטר או חייל (אני לא זוכר בדיוק) והחזירו את האבדה לבעליה אני חזרתי להורים בשלום
אם ההסכם היה כל כך גרוע למה כל ראשי הממשלה מהימין שומרים עליו?
למה נתניהו מת מפחד שאבו מאזן יבטל את ההסכם?
אוי זה רעיון מצויין, וגם אפשר להחזיר לחיים את כל הנרצחים, כי כל דבר בעולם הזה הוא הפיך
סיפורים אמיתיים לחלוטין. גם אני חייתי בעזה שלוש שנים והייתי בין מקימי גוש קטיף. ב אותם ימים התהלכנו חופשי בכל מקום. מתקנים את הרכב בעזה קונים בשווקים ירקות ופירות ללא חשש. הייתה לי עובדת בחממה ממחנה הפליטים בחאן יונס. אשה בודדה ללא משפחה. הייתי מסיעה אותה לביתה העשוי פלסטיק בתוך המחנה ללא חשש. מסיבות שונות עזבנו את הגוש לאחר שלוש שנים. היא התחננה ובכתה שניקח אותה היא תטפל בילדים. תנקה ותבשל. כמובן שזה לא קרה. היו יחסים מצויינם עם העובדים. אכלנו יחד ו פיטפנו יחד. לא היו בעיות פוליטיות בכלל. רמת החיים שלהם עלתה. עד הסכמי אוסלו. אז התחיל הבלגן. מי שחושב אחרת הוא עיוור או משקר לעצמו
ואני הייתי בעזה במנהל האזרחי ב 91….. והיה פחד אלוהים…. והתייחסנו שם לאוכלוסיה כמו כלבים…. וטרטרתי זקנות הלוך ושוב במגלי המתכות עד שזה הפסיק לצפצף…. פה תורידי צמיד…. ופה תורידי שרשרת….. אתה אולי היית אדון הארץ אבל אני אכלתי חרא……שוויץ זה לא היה……אני אגיד לך מי עיוור או משקר לעצמו…. מי שחושב שקומץ של פראיירים מילואימניקים יכול היה לשאת בנטל של חודשיים מילואים בשנה….. של פטרולים בעזה , שכם ורמאללה….. החברים של ליצמן , לא בדיוק עוזרים אתה יודע….. אז לכל דבר יש מחיר….את הלוקשים האלה של "שווקים פתוחים" תמכרו לסבתא יוכבד…. אצלי בעמדה היו קלסתרונים של כל מיני מבוקשים של החמאס…..
אבא שלי מספר כיצד בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, המילואימניקים היו יורדים מהאוטובוס בצומת יריחו וצועדים לבד ברחוב הראשי של העיר עד לבניין הממשל הצבאי. בלי ליווי ובלי חשש מיוחד.
לא רוצה להשוות את זה לכניסה רגלית בלילה לבית ג'אלה הנוצרית והפסטורלית, שאני חוויתי בשירות מילואים השנה.
התיאור בכתבה אולי חוטא בנימה אידילית מדי, אבל בגדול, העובדות נכונות.
תיאור המציאות בגדול, אמין.
באינתיפאדה הראשונה, מילואימניקים ירדו מהאוטובוס בצומת יריחו וצעדו לבד ברגל עד לבניין הממשל הצבאי, ללא חשש, ליווי או פחד. (עדות מכלי ראשון – אבא שלי).
השנה במילואים, כניסה רגלית לבית ג'אלה השלווה והנוצרית הייתה כרוכה באישור דרג גבוה והיערכות סטייל מארב בלבנון (עדות מכלי ראשון, עבדכם הנאמן).
האם אפשר להחזיר את הגלגל אחורה? מה השכנים באמת רוצים?
בסופו של דבר, הם בחרו להיאבק בנו למרות הפסטורליה והשגשוג המתוארים.
מנסיון העבר, כנראה לא יכול לצאת שום דבר טוב מלוותר להם על משהו, אבל האם מנוסטלגיה למצב עדיף אותו החרבנו במו ידינו יצא משהו?
את השירות הצבאי שלי עשיתי בסיני בבלוזה. בשריון. שנת 72. יום אחד יצאתי הביתה בטרמפים. התגלגלתי במשך שעות. אחד הטרמפים היה עם ג'יפ צבאי שמגיע למפקדת החטיבה בעזה. הייתי צריך להמשיך צפונה והחייל נהג הוריד אותי בכיכר פלסטין במרכז עזה. 4-5 אחה"צ, המוני אנשים מסתובבים שם. ואני חייל בודד עומד שם (עם עוזי) יותר מחצי שעה. מחכה לטרמפ להמשך. מה שנכון, הייתי דרוך.
היתה אידיליה או לא היתה זה לא משנה
הסכם אוסלו נולד בחטא הוא רק העצים את הבעיות שיש לנו עם השכנים
טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה
איך נתנו לזה לעבור הרי התוצאות היו כה ברורות
לקחנו את יאסר וחבר מרעיו שירדן גרשה לכל הרוחות בהם נלחמנו בלבנון להעיף אותם מהשכונה
ואחר כך כשכבר היו בטוניס בשפל המדרגה הבאנו אותם לתוך מדינת ישראל נתנו להם הכרה מדינית אם ישירות ואם בעקיפין וגם חימשנו אותם
שיגעון ממש
באשר לאלה שקוראים להעמיד את הנושאים באחריות לדין אינני משפטן אבל לעניות דעתי זה יכול להיות נדבך חשוב בדרך לתקן את מה שאפשר ולהוציא אותנו מן הביצה שכמה בינינו מכנים מזרח תיכון חדש
קל למכור חלומות קשה מאד להתמודד עם מציאות ללא כל שכן מציאות קשה
אם חפצי חיים אנו ועתיד הילדים חשוב יש לבצע מהלך איסור טדי שכזה ולהפוך את הקערה על פיה
צריך מנהיג עם זוג מברזל שימצא את הדרך והזמן הנכון לכך
בוקרה פיל מישמיש.
למה בוקרה פיל מישמיש?
אולי שכחתה ההמנון שלנו נקרא התקוה
ההסתכלות שלך היא מאד פסימית וחבל
יבוא יום והתנאים באיזור ישתנו
תסתכל מסביב ותראה מה קורה בשכונה שלנו
אתה רוצה לומר לנו שחזית את זה לפני חמש שנים קצרות?
לקח לעם ישראל אלפיים שנה לחזור למכורתו
ואני מאמין שיום יבוא התנאים בשטח ישתנו
ויקום מתוכנו מנהיג עם חזון ויבצע את הנדרש לתקן את מה שנעשה בהסכם אוסלו הארור
יתכן וזה ידרש להתבצע בשיטת הסלמי ואולי באיבחה אחת
התנאים באיזור ובזמן יכתיבו זאת
אבל ללא אמונה בצדקת הדרך לא ניתן להביא לשינוי כזה
חולים על השלום
ומסרבים להתעורר מהאובססיה
אצל כל אומות העולם וביניהן המצבים משתנים. רק אצלנו אין מסתפקים ב"שלום בר-קיימא"
היוזמה הרוסית, והידיעות הלוך ושוב על הרעיון של שלום קבע ובר-קיימא בין ישראל והפלסטינים הוא ללא ספק האיוולת המגוחכת ביותר בתולדות המעשה הפוליטי. כדי להאמין בשלום בין יריבים אלה, צריך להשכיח ולבטל ממוחם של המאמינים כל לקח היסטורי, כל שיקול אסטרטגי, כל מרכיב גיאוגרפי ודמוגרפי, כל עקרון דתי, כל תכונה לאומית. נדמה כי אדם שמתמסר לדת השלום בא מפלנטה אחרת ומגלקסיות מרוחקות, בלי לדעת כלום ובלי להבין דבר בהווי העולם שבו אנו חיים, להיות מנותק מכל אירוע שהיה, מראשית הציונות ועד לימים אלה. בקיצור, רק חף מכל הכרה של המציאות יאמין כי אפשר להשכין שלום נצחי, אמיתי ואמין בין הציבור היהודי ומדינת ישראל מצד אחד והציבור הקרוי פלסטיני והעולם הערבי והמוסלמי מצד שני. יש כמובן מקום לדו-שיח, הבנות, הסדרים, ושיתופי-פעולה מזדמנים. אבל הגיעה העת להתעורר: שלום אמת – אין ולא יהיה.
טיפשות לא הפסקה?
איך יכולים בני אדם עם טיפה של שכל והיגיון לעסוק לאורך עשרות רבות של שנים בסוגייה מופרכת ומטופשת, לא רק בלי להתעורר מההזייה, אלא אף להפוך אותה לנושא מפתח של קיומה ועצם הווייתה של המדינה, שלמען קידומו מוכנים אף להעמיד בסכנה את חייהם של תושבי המדינה?
הרי כל מעשה שלום שנעשה הוא לא שלום. לא היה שלום בין ישראל והערבים ואין היום שלום בין ישראל והערבים. לא עם מצרים ולא עם ירדן. רק הסדר, הפסקת אש, תן-וקח, "שלום" קר. כמובן עדיף "שלום" קר שאינו מעורר אשליות, בלי גבולות פתוחים וללא מפגשים עממיים, ולא שלום שיחבק ויחנוק אותנו עד מוות. נראה כי עם שכנינו, "עם לבדד ישכון" הוא המתכון היחיד האפשרי.
הרי גם בלי שנמנה את הסיבות המסויימות לחוסר תוחלת בשלום ישראלי-פלסטיני בכלל, ראוי לציין את האמת התקפה ביחס לקשרים בין מדינות ואומות בעולם מאז ומתמיד. שום מצב אינו "בר-קיימא", נצחי או לתמיד. הכל ניתן לשינוי, כל הסכם יופר, כל מילה תישכח, כל חתימה לא תהיה שווה את הנייר שעליו היא כתובה כתוצאה משינוי האינטרסים, שינוי במשטרים, שינוי במגמות. אין קביעות ורציפות בהסכמים בין מדינות. את זה מלמדים דברי ימי האנושות. הנה רק אתמול בא הקץ למלחמה הקרה, וכבר היום זו שבה אלינו.
היה ניתן לסבור כי בני אדם יפסיקו עיסוק שאינו מביא תועלת, במיוחד אם הוא כה תובעני, ועוברים לפעילות אחרת. אבל לא אצלנו. דורות של פטפוטים ומסמכים, מגעים וועידות נרשמו ללא הועיל, ולמרות כל זה, המאמצים חסרי טעם והצלחה נמשכים ללא סוף. נראה כי זוהי אובססיה בלתי נשלטת.
אולי השנה, אחרי שהשלום יתאדה באוויר המחניק של קיץ תשע"ו, יוזמן צוות רופאי-נפש מן המעלה הראשונה על מנת שיבחן איך העם היהודי, למוד הסבל ובעל ניסיון היסטורי עצום, נופל בפח הטיפשות של אמונה בשלום עם האכזרים והנפתלים שבאויבי עמנו; יבדוק כיצד חברו יחד השכחה ושטיפת-המוח אצל מקדמי פתרונות אוויליים, זורי חול בעיניים ומפיצי מנטרות חסרות בסיס, שבמשך כל כך הרבה שנים מטמטמים עם חכם ונבון כעם ישראל.
מתוך אתר מידה
*ד"ר מרדכי ניסן הוא מרצה וכותב על ענייני ישראל והמזרח-התיכון
סליחה
הכתבה מתוך אתר מראה