כשהאב נדאף נושא דברים בשבח ישראל בערבית עוטה גלימת כמורה וצלב גדול, נציגי המדיניות הערביות במוסדות הבינלאומיים מחווירים. יומן מסע לבריסל וז'נבה
את המסע הקצרצר של ארגון "הפנים של ישראל" והאב גבריאל נדאף, יו"ר "פורום גיוס העדה הנוצרית", למרכזי ההשפעה באירופה התחלנו כמובן בנתב"ג. יחד עימנו היו רבים שפניהם מועדות לאומן וביניהם גם קבוצת צעירי שוליים שנראים כאילו ביומיום אינם נוהגים לחבוש כיפה. "דרוס אותו, דרוס אותו" שמעתי אחד מהם אומר לחברו כשהם מאחורינו עם עגלת קניות עמוסת אלכוהול וסיגריות מהדיוטי-פרי. היתה לי הרגשה שהדברים כוונו לעבר האב נדאף, האיש שצעד לפניהם בלבוש דתי שונה, בגלימה ובכובע וללא כיפה וציצית. יתכן מאוד שאותו בחור חשב שהשניים שלפניו אינם דוברי עברית. במקום לענות בטון גבוה זז האב נדאף הצידה תוך שהוא עונה להם בעברית: "בבקשה תעברו". הם השתתקו לרגע. האם זה שינה להם? ניתן רק לקוות. אם לאו הרי שלתפילותיהם על קברו של רבי נחמן לא תהיה משמעות. אין ספק שיש להם על מה לבקש סליחה. אם לא פרשתי נכונה את כוונותיהם, והם התכוונו לדרוס מתוך השתעשעות מישהו אחר, אני מקווה שסליחתי שלי תתקבל. בכל אופן עלינו מוטל להיאבק באנשים כאלה ובתופעות מכוערות אלו.
אלוהי התקינות הפוליטית
בבריסל נחתנו לפנות בוקר ולאחר שינה חפוזה יצאנו לפרלמנט האיחוד האירופי. הפגישה הראשונה נערכה עם חבר פרלמנט מוביל. האב נדאף סיפר על רדיפת הנוצרים במזרח התיכון, על היותה של ישראל המדינה היחידה באזור בה חיים נוצרים בחופשיות ועל הצורך להתעורר ולסייע באופן אקטיבי לנוצרים באזור. האב נדאף הדגיש כי יש לתמוך בישראל ולא לפעול כדי להחלישה ולהפוך אותה לטרף קל לטרור. לאחר שהאזין לדברי האב נדאף סיפר אותו חבר פרלמנט כי מפלגתו יזמה דיון בפרלמנט שאמור היה לעסוק במצב הנוצרים במזרח-התיכון, אך מכיוון שכותרת הדיון עסקה בנוצרים התנגדו לכך המפלגות הסוציאליסטיות, הליברליות והקיצוניות משמאל. התקינות הפוליטית ניצחה את הנרדפים והנטבחים. שהרי מה הם חיי אדם וזכויות אדם אמיתיות לחופש וביטחון מול הצורך לשמור על התקינות הפוליטית? שיערפו ראשי הנוצרים, העיקר שאירופה תשמור על כללי השיח. "אירופה כבר לא דתית, לא נוצרית, בטח לא יהודית, אבל עם מיעוט מוסלמי הולך וגדל. אם כותרת הדיון תדגיש את הנוצרים", טענו הסוציאליסטים, "אבוי לנו. הדבר יפגע ברגשות המוסלמים". וזה כמובן בלתי אפשרי באירופה.
בהמשך שוחחנו גם על ארגונים חוץ-פרלמנטאריים ואני, שלא כהרגלי, כיניתי את אותם ארגונים ארגוני זכויות אדם. לשמחתי אותו חבר פרלמנט מיהר לתקן אותי וקרא להם בשמם הראוי: ארגונים חוץ ממשלתיים. שהרי אין שום דרך ישרה להצמיד לארגונים אלו את המושג זכויות אדם כשאינם מוכנים אפילו לערוך כנס שנועד לקדם זכויות אדם. יש כאלו באירופה שכבר לא ניתן להמשיך לעבוד עליהם.
כמו בפגישה הראשונה גם בפגישות עם חברי פרלמנט נוספים ממגוון מדינות גילינו רצון למידע חדש. צימאון למידע אמיתי שאינו עובר את דלתות האיחוד הפוליטי או את מסננת התקינות הפוליטית. מידע שידוע לחלקם כי קיים אך יש מי שבוחר להעלימו מעיניהם. בפגישות אלו עלה גם נושא התקינות הפוליטית ומצב הנוצרים והמיעוטים במזה"ת. אותם גורמים הדגישו גם הם כי מפלגות השמאל השונות מסרסות במכוון כל דיון בסוגיה ומביאות לעיקור הפעילות ההומניטארית.
וכשהאמת מוסתרת, וכשהשמצת ישראל היא המטרה המרכזית, אין להתפלא על כך שמודעה אנטי-ישראלית המבשרת על טריבונל בנושא פשעי ישראל בעזה ממוסגרת כמודעה רשמית ליד המעליות בבניין הפרלמנט. המציאות העצובה היא שהעיסוק האובססיבי של האירופים בעלילות הדם כנגד ישראל, מונע מהם לעסוק בפשעים האמיתיים המתחוללים במזה"ת. בטיהורים האתניים, ברדיפות המיעוטים ובהפקרת חיי אדם במזרח התיכון ובאפריקה. לכך אחראים בין היתר אותם ארגונים המכנים עצמם ארגוני "זכויות אדם".
והם משפיעים על הפוליטיקה. התקינות הפוליטית שולטת בכיפה. בקפיטריה פגשנו חבר פרלמנט יווני, קומוניסט בהשקפתו. האב נדאף שוחח עימו ביוונית וניסה למצוא אמפתיה לסוגיית הנוצרים במזרח-התיכון. הוא סיפר על מצב הנוצרים בישראל לעומת המתרחש ביתר חלקי המזה"ת. הרגשות, המוסר והחמלה לא חדרו את מסך הברזל. האיש דבק בשלו.
עזבנו את הפרלמנט וצעדנו לנציבות האירופית, שם התקיימה פגישה עם נושאת תפקיד בדרג הביצועי. האב נדאף הציג שוב את עמדותיו והיא הודתה כי דבריו הם חידוש בעבורה. חשוב היה לה לשמוע נציג שמבטא את רחשי רוב הנוצרים בישראל שכן לדבריה היא שומעת רק דברים הפוכים על כך שמדינת ישראל מתנכלת לנוצרים. האב נדאף סבר שהיא אפילו התרגשה לשמע דבריו.
בהמשך ערכנו פגישה עם איטלקי העובד באיחוד האירופי מזה 15 שנה, פגישה שחלק משמעותי ממנה התנהל דווקא בערבית. התחושה היתה שמצאנו אוזן קשבת ואנו מקווים שהמידע שקיבל יעשה את דרכו בצינורות הנכונים.
רוב הפגישות לא הסתיימו רק בהצהרות, אלא בבקשות לשיתוף פעולה ולרעיונות מעשיים להמשך שלא כאן המקום לפרט.
בין לבין נפגשנו עם אנשי European friends of Israel, ובערב הוזמנו לדבר על ידי ארגון "בני ברית" בפני חמישה עשר משתתפים הכוללים חברי פרלמנט, ארגונים יהודיים, נוצריים, ארגוני זכויות אדם ולוביסטים. האב נדאף הרצה והשיב על שאלות רבות. בדיון שהתפתח עלתה שוב הטענה על תקינות פוליטית שעיוותה את השיח הציבורי באירופה ועל כך שאוזני הדור הצעיר נאטמות למשמע טיעונים על בסיס דתי או כל מה שקשור לכך – כדוגמת הנוצרים הנרדפים במזרח-התיכון. זהו ההסבר לדבריהם לכך שאיש אינו יוצאים לרחובות למחות למען הנוצרים.
לא ניתן לפתור טענה זו בהינף יד, אך לאור שיח זכויות האדם ניתן היה לצפות שפגיעה בזכויות ובחיי אדם, בלא קשר לסוגיות דתיות, תעורר מחאה ודרישה לפעולה. כששאל אחד המשתתפים כיצד ניתן להעיר את האירופאים הערתי בציניות לבחור שישב לצדי כי הנוצרים במזרח התיכון היו צריכים לעשות דבר פשוט ביותר: להכריז על עצמם כפלסטינים. הזכרתי לו את אותה תמונה שרצה בפייסבוק על מפגינה עם שלט שעליו נכתב שאף אחד לא מפגין למען הכורדים כי לא ניתן להאשים את ישראל.
גזר דין מוות לנוצרים החופשיים האחרונים
עם שחר המראנו לז'נבה לנאומים המתוכננים של האב נדאף בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם במושב שכותרתו 'מצב זכויות אדם בפלסטין ובשטחים ערבים כבושים אחרים' במהלך דיון מיוחד על גזענות.
מיד עם כניסתנו לבניין האו"ם חזר ה-WIFI לחיים. זאת בניגוד לבניין האיחוד האירופי שם כנראה חשוב יותר להפנות משאבים להשמצת ישראל מאשר לאפשר גלישה חינמית. באו"ם ישראל אמנם לא חביבת הקהל, אבל לפחות הגלישה חינם. המקום שוקק חיים, צבעוני, אנשים מכל העולם מסתובבים בבניין הענק ובמדשאות, נציגי ארגונים שונים, משלחות רשמיות, ואנשי דת עם בליל תלבושות מסורתיות. בין האולמות מוצבים שולחנות ועליהם חומרים רשמיים וחומרים של ארגונים חוץ-ממשלתיים. כצפוי, ישראל מככבת. אנו נמצאים על הכוונת בקרב אינספור גורמים. לא מעט עצים נכרתים כדי לאפשר את התעמולה נגדנו.
יש מי שמשיב מלחמה. הארגון המרכזי הוא ארגון UN WATCH ולצידו מספר ארגונים אחרים. מעטים מול רבים. הם ניצבים שם כדי להגן על ישראל והעם היהודי כאנשי מוסר אל מול תומכי טרור שעושים זאת באופן מודע או כאידיוטים שימושיים. לא צריך להסתובב באו"ם כדי להבין את עומק הפער בין המטרות בשמן הוקם הארגון לבין פעילותו היומיומית. אך כשמסתובבים בבניין זה מוחשי יותר ואי אפשר שלא לתמוה על כמויות הכסף העצומות שנשפכות במקום הזה.
בבריסל משך האב מבטים. תלבושתו הדתית איננה מראה שכיח. באו"ם הורגש הדבר פחות, אם כי גם שם בלטה חזותו המכובדת. בקפיטריה הבחנתי כי נציגים ערביים שישבו בשולחן לידינו בצוותא עם צעירים אירופאים מסובבים את הראש ומשוחחים עלינו. לא קשה לנחש כי האב נדאף היה מושא שיחתם.
ואכן שני הנאומים שנשא האב נדאף, האחד בשם UN WATCH שתיאמו את הופעתו במועצת זכויות האדם והשני בשם NGO-MONITOR, לא היו דבר שבשגרה. כיאה לפריצת הדרך ולמהלך ההיסטורי שמוביל האב נדאף בארץ, גם נאומיו באו"ם הם נקודת ציון היסטורית חשובה. נאום של אזרח ישראלי, איש דת מכובד, מנהיג נוצרי הלבוש בבגדי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית ועונד על צווארו שרשרת צלב גדול ומוזהב ונושא את נאומיו בערבית.
נציגי המדינות והארגונים הערביים שמעו מפיו בערבית בין היתר את הדברים הבאים: "בכל שנה בעשור האחרון נרצחו מאה אלף נוצרים ברחבי המזרח התיכון. המשמעות היא שכל חמש דקות נוצרי נהרג בגלל האמונה שלו… מי שיכלו להימלט מרדיפות של קיצונים מוסלמים נמלטו. מי שנשאר חי כאזרח סוג ב', אם לא ג', תחת שליטים מוסלמים. בימינו במזרח התיכון יש מדינה אחת שבה הנצרות אינה נרדפת. יתרה מכך, ישנו חופש ביטוי, פולחן וביטחון שמוענק באהדה רבה… בישראל, מדינת היהודים".
"ישראל היא המקום היחיד שבו נוצרים במזרח התיכון בטוחים. זה הזמן שהעולם יתעורר ויכיר בעובדה כי מי שרוצה להשמיד את המדינה היהודית יחתום גזר דין מוות על הנוצרים החופשיים האחרונים בארץ הקודש. מנהיגים, שוחרי שלום, סיימו את ציד המכשפות שלכם נגד המדינה החופשית היחידה באזור".
מי שעמד ליד הנציגים הערביים יכול היה להישבע כי פניהם נפלו נוכח הדברים. פניו של נציג עיראק החווירו. שאר הנוכחים שמעו את הדברים בתרגום סימולטני באנגלית. גם אני האזנתי לתרגום ונדמה שבקולה של המתורגמנית זיהיתי הפתעה רבה מהדברים שתרגמה.
לאחר הנאומים ניגשו מספר אנשים לברך את האב נדאף וללחוץ את ידו. היוונים למשל עשו זאת בחום. גם גרמני אחד ונציגה מאפריקה שלא הפסיקה להודות לאב נדאף על הדברים ואמריקאי טקסני ("לפי המגפיים, מה לא זיהיתם?") ממוצא יווני שהתרגש עד עמקי נשמתו לראות כהן דת יווני-אורתודוקסי מנצרת. גם נציגי המשלחת הישראלית ובהם סגן השגריר הגיעו לברך ולהבהיר כי היו אלה שני נאומים חשובים מאין כמותם.
כשיצאנו מהבניין ראינו בכיכר שבחזיתו אוהל מחאה של הכורדים. אחד מהם, כורדי מאירביל, ניגש לשוחח עימנו וסיפר כי הוא עוזב את ז'נבה ונוסע לכמה ימים בשביל "החגים" תוך שהוא מגלגל את המילה בעברית על לשונו. היה זה רגע אחרי שאמרתי לאב נדאף שאם היו נותרים יהודים באותן ארצות, אין ספק שגורלם היה זהה והטיהור האתני לא היה פוסח גם עליהם.
אריאל בולשטיין מנכ"ל "הפנים של ישראל" אמר לאותו כורדי שאין מנוס וכי המיעוטים במזרח התיכון חייבים להתאחד ולפעול יחדיו.
היומיים האלה צריכים לשמש אבן דרך בפעילות הדיפלומטית של ישראל ובפעילות ההסברה של ארגונים חוץ-פרלמנטריים. מדינת ישראל יכולה לשמש דוגמה למדינות רבות בעולם על בנוגע לשילוב אזרחים בני מיעוטים ודתות שונות. יש לאמץ את הגישה הזאת ולשלב יותר ויותר בני מיעוטים כדוברים כנים של מדינת ישראל אותה הם רואים כביתם.
עמית ברק, מנהל פעילות ישראל בארגון "הפנים של ישראל" THE FACE OF ISRAEL
ומלווה בהתנדבות את האב נדאף ופורום גיוס העדה הנוצרית מיום היווסדו.
חשוב לדעת
אדם המשמיע אמת קטנה מול השקר הגדול נותן לכולנו תקווה. על כולנו להתלכד מאחורי אנשים אמיצים כמו האב נדאף ולגנות את הטיפשים וחסרי התרבות מתוכנו שלא השכלנו לחנך לכיבוד האחר גם אם מדובר רק בזוטות של עגלות בדיוטי פרי או גרפיטי מטומטם על קירות כנסייה.
איש נהדר.
תמיד שווה להיות טובים ולהעריך גם את חייו של השונה והאחר
בסוף מבלי שחשבת על כך , מגיע יום שאתה ניצל בזכות עדותו
כל הכבוד לנו וכל הכבוד לאב המכובד שידע להעריך, גם כאשר אני בטוח שיש לו גם לא מעט ביקורת כמו לכולנו
ישר כח ותודה
אם ימשיך הכומר נדאף בהסברה העולמית – כן ייטב!