המתפרצת של ארדן

גלעד ארדן לא זכה שביבי נתניהו יטבע ביטוי פוליטי חדש על שמו כמו “תהיו כחלונים” על שם משה כחלון (וטוב שכך, "תהיו ארדנים" נשמע אירופאי מדי בשביל מרכז הליכוד). אבל הרפורמה שהוביל ברשות השידור גדולה ומשמעותית יותר מזו שהוביל כחלון בשוק הסלולר. בקדנציה הקצרה והפעלתנית שלו הספיק ארדן להוביל מספר מהלכים חשובים כמו הגדלת השחקנים בשוק הטלויזיה (בעצם: הגדלת התחרות בשוק על-ידי הסדרת השימוש בתשתיות בזק), איחוד רשתות הסלולר וקידום המכרז לטכנולוגיית "דור 4", אבל סגירת רשות השידור היא צעד היסטורי.

נכון, עוד מוקדם מדי לקבוע, המהלך עדיין בחיתוליו ונותר עוד לראות איזה גוף יקום מאפרה של רשות השידור הישנה והרעה. אבל עצם ההחלטה על סגירת הרשות בניגוד לכל התחזיות והציפיות ובניגוד לגרוויטציה הישראלית המוכרת לעייפה היא הישג עצום, שמטה לכף זכות כל מאזן אפשרי שנערוך לנבחר הציבור ארדן. נכון, רשות השידור רחוקה מלהיות הגוף החזק והמשפיע שהיה פעם, אבל סגירת הפיל הלבן ברוממה נושאת עדיין ניחוחות של הפלת בניין ההסתדרות מהמערכון ההוא של אפרים קישון. הבסטיליה הבירוקרטית עדיין מסמלת משהו והניצחון הסמלי נושא ערך מעבר לחיסכון הפשוט שכל בר דעת מבין שנעשה פה בכספי משלם המיסים, אלו שניגרו כמים מהמסננת הגדולה של רשות השידור ולא נודע כי באו אל קרבה.

אני אלך עם זה עד הסוף

הרפורמה ההיא בסלולר היתה מהלך פשוט יחסית ומתבקש נגד חברות מסחריות שיצרו קרטל שמצץ את דמו של הצרכן השבוי וכחלון עצמו אפילו לא היה מהראשונים להכיר בחשיבותו ולקדם אותו (הוא בכלל התבלט קודם דווקא על רקע מאבקו בהתנתקות). אגב, הצרכן הישראלי הסלחן מיהר לחזור לחיקן של החברות הגזלניות שעד אתמול גבו ממנו מחירים מנופחים פי חמישה עד עשרה מהמחיר התחרותי רק כי היו יכולות לעשות כן.

אבל סגירת רשות השידור היא צעד מסדר גודל אחר. ביטול מוסד לאומי ותיק והיסטורי אחרי הסתערות דון קישוטית שלוותה בעיקר בצקצוקים מסוג "בסרט הזה כבר היינו". ובאמת היינו בסרט הזה. ועדה מקצועית לשיפוץ וקיצוץ רשות השידור הרי מקימים פה כל שנתיים כבר שנים רבות ומעולם לא קרה שמישהו יקום ויישם את המלצותיה. מעשה פזיז כזה הצטייר כפגיעה במסורת וכמעט כאקט מהפכני. מה הלאה? יתחילו ליישם פה גם מסקנות של ועדות חקירה ממלכתיות אחרי מלחמות?

אלא שכבר בתחילת הדרך הבהיר ארדן לכל מי שדיבר איתו: זה רציני, אני אלך עם זה עד הסוף. יש פה הזדמנות לתקן עיוות אדיר במשק הישראלי, כספים שמוסכם על כולם שנשפכים לריק ויש גם צד פוליטי-אידיאולוגי: ארדן זכר היטב באיזה צד התייצבה רשות השידור בזמן המאבק נגד תכנית ההתנתקות בו נטל חלק פעיל כחבר כנסת צעיר וכנראה זכר גם, כמו רבים מבני דורו שהסכמי אוסלו היו האירוע הפוליטי המכונן שלהם, את הזעם שעוררה השליטה המוחלטת של אג'נדה פוליטית מסויימת על משאב השידור הציבורי. כיום, תחת ממשל נתניהו שמתחיל להיראות כנצחי ולנוכח רמתה הנמוכה מנומך של סדרת הפקידים האחרונה שמשלה ברשות השידור המתפוררת, כמעט קשה להיזכר בחשיבותה העיתונאית של הרשות ומשקלה בעיצוב דעת הקהל. אבל מי שניסה להוביל מאבק פוליטי בימיה החזקים יותר ונרמס תחת גלגליה, אותם שימן כמובן בכספי מיסיו, זוכר גם זוכר.

מתקפת הארדנים

כמו כחלון לפניו נהנה ארדן מראש ממשלה תומך ושוק תקשורתי חלש יותר ויהיר פחות מפעם, אבל בעיקר מתודעה חברתית חדשה בישראל שרוצה לראות רפורמות ושקצה נפשה בדינוזאורים המפ"איניקים שכספי הציבור שלנו נועדו, כביכול, לממן לנצח בלי כל קשר לתועלת, תפוקה או מנהל תקין. אך אין בזאת כדי להמעיט מתרומתו אישית למהלך. גם מתנגדיו הפוליטיים ואפילו נציגי העובדים שנאבקו בתכנית שלו מספרים על שר חרוץ, מעורב, מקצועי ובקי בפרטים, שכמעט לא החמיץ אף פגישה של ועדת אלהרר שעסקה בחוק השידור החדש והכיר את הנפשות הפועלות בשמותיהן הפרטיים.

את הנחישות (מתנגדיו גורסים: אגרסיביות) שאפיינה את הדרך בה הוביל את המהלך המורכב, ידע ארדן לעטוף בחן. הוא יודע לדבר בגובה העיניים, ציינו רבים מהמעורבים, וגם מחובר ומעודכן לשיח התקשורתי באתרים וברשתות. פעם אמר כי הושפע במהלך שלו מסרטו של דורון צברי "המדריך למהפכה" (סרט שהפך את צברי שנים מאוחר יותר לאחד ממנהיגיה הלא מוכתרים של המחאה החברתית). פעם, כשדיבר מול אסיפת עובדים זועמים של הרשות, התבדח על פרשנות הכדורגל של פרשן הרשות דני נוימן שהיתה למשל ולשנינה ברשתות החברתיות. אין ספק שגלעד ארדן היה מודע היטב לרגשות שמעוררת הרשות אצל רוב האזרחים, לתדמיתם הרעועה של עובדיה (שהרוויחו ביושר) ולשנאה העזה שמעורר צמד המילים "תשלום האגרה". כאן פגש האינטרס הפוליטי האישי את האינטרס הציבורי. מה יותר טוב מזה.

הלשונות הרעות וגם כמה משקיפים מפוכחים יותר גרסו כי הפוליטיקה התזזיתית שלנו כבר מערבלת את ארדן לתפקיד המיניסטריאלי הבא ובולמת את מתקפת הרוחב שלו על פני כל ערוצי השידור ותחומי השליטה של משרדו. יתכן. אך צריך לזכור שהערכות מפוכחות לא פחות הסבירו לנו לפני שנה שאין סיכוי שארדן יוריד את השאלטר והנה, זה קרה. עכשיו קשה לזכור בגלל 'צוק איתן', אבל טרם המלחמה היתה התרגשות רבה בארץ סביב פעולות המחאה של עובדי רשות השידור בשידורי המונדיאל (זוכרים שהיה כזה?). העובדים הקרינו תמונות של עצמם בשחור לבן עומדים שותקים כשבידם שלטי מחאה במהלך כל הפסקה בשידור המשחקים. היה זה אולי האקט האחרון של ניכוס רשות השידור לעובדיה על חשבון הציבור והוא הפריע לצפייה הרבה פחות מהשדרנים והפרשנים עצמם, שכן את אלו נאלץ הצופה לראות וגם לשמוע במהלך המשחק עצמו ולא רק בהפסקת הפרסומות.

הפעולות האלה ומתקפות רבות אחרות לא עצרו את ארדן וכעת נשכחו מלב. קשה לראות אותו עוזב את המשרד בלי שיבטיח כי המהפכה שהתחיל בשידור הציבורי תישאר כפופה לו מיניסטריאלית בהסדר כזה או אחר או לפחות מפוקחת על ידו  מקרוב. החשש קיים כמובן, הכוחות שניסו לעצור את סגירת הרשות עדיין פועלים, והכאוס הפוליטי הישראלי לא מבשר טובות, אבל אם ארדן ימשיך בדפוס הפעולה בו נהג עד היום יש להניח כי יישאר בסביבת התהליך לפחות עד לתום הליך הפירוק ותחילת בנייתה של הרשות החדשה.

חושיו התקשורתיים החדים לא סייעו לו ביולי האחרון, עת הכריז על סגירת המשרד לפיקוד העורף (משרד שהוקם בזמנו בשביל מתן ולנאי כסרח עודף מאחד התעלולים הפוליטיים של הצמד ברק ונתניהו) ממש לפני פרוץ מלחמת הקיץ התורנית בעזה וכך הפסיד מאות שעות חשיפה תקשורתית חינם ומיתוג בטחוני נחשק. אך רשות השידור היא קרקפת גדולה מספיק לחגורתו של כל שר. כעת נותר לו רק לפתור את השביתה בדואר.