מרובספייר עד דאע"ש: לא פחות מהשמדת האויב

המלחמה בטרור הסתיימה, הבטיח לנו נשיא ארצות הברית לפני שנה. כעת, נאמר לנו, שמלחמה זאת בהחלט נמשכת, והיא תנוהל במלוא המרץ. הנשיא ככל הנראה הגיב אז לסקרי דעת הקהל, ששיקפו את אי הנחת של הציבור, אך גם למבקרים ממפלגתו שלו. דיאן פיינשטיין, יו"ר ועדת הסנאט למודיעין, העירה בעצב על הודאתו בזמנו ש"עדיין אין אסטרטגיה": "אני חושבת שלמדתי דבר אחד על הנשיא הזה, וזה: הוא זהיר מאוד – אולי במקרה זה זהיר מדי".

לפני מאתיים שנה, באמצע "מלחמה נגד טרור" – שונה מזו שחשב עליה – נזף אדמונד ברק בראש ממשלתו עקב כשל דומה. הוא התפעל קודם לכן מוויליאם פיט (ראש ממשלת בריטניה) ומהמנהיגות שלו במלחמה נגד צרפת, אך פתאום, מתוך חששנות מוגזמת, ביקש פיט להשכין שלום עם המשטר שביצע "רג'יסייד" regicide – רצח המלך. "קיימת תבונה אמיצה", כתב ברק ב"מכתבים על שלום של רצח המלך" ("Letters on a Regicide (Peace", "אך קיימת גם זהירות כוזבת של זוחלים, שהיא תוצאה לא של זהירות, אלא של פחד. בעת פורענות קורה לעתים שעצבי התבונה מתרופפים כל כך, שהסכנה הלוחצת של השעה מבלבלת לגמרי את כל החושים, כך שלא ניתן להתכונן כיאות לשום סכנה עתידית או להעריך בצורה נכונה סכנה כזאת או אפילו להבחין בה במלואה".

אותה זהירות בלתי הולמת, או דאגנות כוזבת, חמורה אף יותר במקרה של "מדינה חשובה" כמו אנגליה, החייבת לנהוג בצורה ההולמת את עוצמתה.

הכללים וההגדרות של זהירות יכולים להיות מדויקים רק לעתים נדירות; אף פעם הם אינם כללים אוניברסאליים נכונים לתמיד. איני מכחישה שעבור מדינות קטנות ובזויות ההתפשרות בזמן המתאים מול העוצמה הייתה לעתים האמצעי, אולי היחיד, לצורך המשך הקיום הדל שלהן, אך מדינה חשובה היא מושא לקנאה רבה מדי, לפחד רב מדי, ולא תוכל למצוא בטחון בהתבזות. כדי להיות בטוחה, היא חייבת שיכבדו אותה. עוצמה, מעמד רם והתחשבות הם דברים שאינם ניתנים להשגה על-ידי תחינות. יש לדרוש אותם: ואלה המתחננים לרחמנות מצד אחרים לעולם לא יוכלו לצפות לצדק לעצמם.

זהו טיעון מוזר מצדו של ברק, ואולי משמעותי יותר עקב כך. אם קיים עקרון פוליטי אחד המתקשר אל ברק, הרי זה זהירות. ה"מכתבים על שלום של רצח מלך" נכתבו ב-1796. חמש שנים קודם לכן, במאמרו "בקשה מהוויגים החדשים לישנים" (אבות המפלגה השמרנית) "Appeal from the New to the Old Whigs" הוא קבע שזהירות היא הראשונה מבין כל המעלות. "זהירות אינה רק הראשונה בדרגה מבין המעלות הפוליטיות והמוסריות, אלא היא הקובעת, המסדירה את אמות המידה של כולן". אך הזהירות קשורה לעקרון תוצאתי – "נסיבות" – הקובעות מה נבון וזהיר בכל מצב מסוים. במקרה זה, במלחמה נגד אויב המסרב להתרצות, הזהירות לא הייתה מעלה אלא פגם קטלני.

רובספייר: הטרור הוא צדק מהיר

המלחמה נגד צרפת הייתה מקרה כזה, לדעת ברק, כי צרפת הייתה אז האויב האולטימטיבי, היא הייתה התגלמות הטרור. הרעיון של "שלטון הטרור" (la Grande Terreur) לא היה, כפי שאחדים סברו, המצאה של מהגרים מנוכרים או היסטוריונים עוינים. "טרור" היה מונח שהמהפכנים עצמם בחרו להחיל על עצמם מתוך גאוה והתהדרו בו קבל עם ועולם. בדצמבר 1793, כשההוצאות להורג היו כבר חזון נפרץ (הם הגיעו ל-30,000 או יותר תוך תקופה של שנתיים), "חוקת הטרור" חנכה רשמית את "שלטון הטרור". רובספייר, ראש הוועדה לבטחון הציבור, הסביר מדוע היה הטרור כלי חיוני של המהפכה – "רפובליקת המעלה", לפי השקפתו. "אם בעת שלום המעיין שממנו נובע שלטון העם הוא מעלה, בעת מהפיכה המעיינות של שלטון העם הם בו בזמן מעלה וטרור: מעלה, שבלעדיה הטרור הוא קטלני; טרור, שבלעדיו המעלה הופכת לחסרת ישע. הטרור הוא בסך הכל צדק, מהיר, חמור, ובלתי מתפשר". (רובספייר שהוצא להורג כעבור זמן קצר, היה אחד הקורבנות הבולטים של הטרור).

ברק הסכים על כך עם רובספייר, אף שלא הסכים עמו על שום דבר אחר: הייתה זיקה הכרחית בין המהפכה לטרור, כפי שהייתה בין מלחמת העצמאות האמריקנית לבין הטרור. ניתן לטעון כנגד ה"מכתבים על שלום של רצח מלך" שלו (כמו גם נגד ה"מחשבות על המהפכה בצרפת") שהוא הפריז. אך אם ביקורתו על "העונש והטרור" של מלחמת העצמאות האמריקנית נראית מופרזת בחריפותה, היא אינה מופרזת כלל וכלל כשמחילים אותה על המלחמה הנוכחית שעורך ארגון דאע"ש – המדינה האיסלאמית. להיפך, היא חזתה מראש את המצב בצורה מפחידה. עם מעט מאוד שינויים בניסוח, ניתן להסב ולהתאים את מאמרו של ברק למתרחש כעת.

"מתוך הקבר של המלוכה שנרצחה בצרפת [קרי: "מתוך הרחם של המדינה האיסלאמית הרצחנית"] קם חלום בלהות רב מימדים, עצום, בלתי-מעוצב, במסווה מחריד יותר מכל מה שהשתלט על הדמיון והכניע את עוז רוחו של האדם". (ניתן גם לדמיין את "המדינה האיסלאמית" כשהיא משליטה את חוקי השריעה על תחומה, נוטלת לעצמה את התואר "רפובליקת המידה הטובה").

זו הייתה לא רק מלחמה רצחנית, הדגיש ברק, הייתה זו מלחמה "ייחודית", ולכן היא הייתה מאיימת עוד יותר.

"אנו מצויים במלחמה שיש לה אופי מוזר. היא לא מתנהלת נגד קהילה רגילה, הנעה בין עוינות לידידות על-פי תנודות משתנות של להט או אינטרסים; לא נגד מדינה העורכת מלחמה עקב גחמה ונוטשת אותה עקב התעייפות. אנו מצויים במלחמה נגד מערכת, שמעצם מהותה, היא עוינת את כל המשטרים האחרים, ועושה שלום או מלחמה על בסיס השיקול אם שלום או מלחמה יתרמו בצורה היעילה ביותר לחתירה תחת יסודותיהם של אותם משטרים. אנו נלחמים נגד דוקטרינה חמושה. עומדת לה, מעצם מהותה, סיעה של תומכים ושל בעלי אינטרס ושל מתלהבים, בכל מדינה. עבורינו זהו ענק הגוהר מעל התעלה שלנו. יש לו רגל אחת בחוף האחר, הזר, ואילו רגלו השנייה מוצבת על אדמת בריטניה".

דבריו של ברק מתאימים להפליא ומהדהדים בצורה מדוייקת למדי במצבנו כיום, היות שמלחמתנו היום ייחודית בצורה דומה ומתנהלת נגד אויב ייחודי באותה מידה. המדינה האיסלאמית אינה מדינה רגילה שאיתה נוכל לנהל משא-ומתן ולהתפשר, היא אינה "בעיה שניתן להסתדר איתה", שנוכל לפתור אותה באופן הדרגתי ומאוזן, אלא זוהי "דוקטרינה חמושה", "מערכת", "סיעה בדעת הקהל" שאינה מתפשרת ושלא ניתן להתנהל מולה. עם אויב כזה, לא יכול להיקבע "קו אדום" המגדיר עד היכן נוכל ללכת ושאותו לא נחצה; לא תוכל לנצח באמצעות מדיניות של "בלי נעליים גבוהות על הקרקע" המגבילה את מעורבותנו במלחמה; ולא תוכל לגבור אסטרטגיה של "סוף המלחמה" המכתיבה מלכתחילה מתי וכיצד תסתיים המלחמה.

המלחמה הארוכה

להיפך, מלחמה נגד אויב כזה היא מלחמה טוטלית – וכפי שהדגיש ברק, "מלחמה ארוכה". "אני אומר זאת בנחרצות, ומרצון שהדבר יודגש, מלחמה ארוכה, כי ללא מלחמה כזאת, לא נוכחנו מכל הניסיון שצברנו עד עתה, שמעצמה מסוכנת תהיה מוכנה להצטמצם ולפעול במידתיות או בצורה סבירה והגיונית".

מטרת המלחמה חייבת להיות לא פחות מ"השמדת אותו אויב", אחרת הוא "ישמיד את כל אירופה", וכדי לעשות זאת, "הכוח המתנגד לו חייב להיות דומה ומקביל במידה מסוימת לכוח ולאנרגיה שאותה מערכת מפעילה".

החוברת שבה נכללו שני ה"מכתבים על שלום של רצח מלך", שפורסמה באוקטובר 1796, הייתה היצירה האחרונה שפרסם ברק בחייו. הוא מת שנה לאחר מכן. (שני מכתבים נוספים פורסמו אחרי מותו). הוא תיאר את עצמו לידיד כ"זקן מדוכא, הקבור בקבר מצופה של זקנה חלושה, שוכח ונשכח בנסיגה לא ברורה ועצובה".

ב"מכתבים על שלום של רצח מלך" אין רמז לכך. כתיבתו אמיצה ונמרצת כמו ה"מחשבות" שלו – ולמרבה ההפתעה מכתבים אלה זכו לפופולריות, אם ניקח בחשבון את העובדה שברק דרבן את אנגליה לפתוח במלחמה ארוכה, מסוכנת ויקרה מאוד. מצב הרוח של הציבור האמריקני כיום, בהסתמך על הסקרים, צריך להיות פתוח לקבלת המסר שלו, ועלינו להבין את המלחמה שלנו נגד הטרור כפי שהוא הבין את המלחמה בזמנו, ולהיות מוכנים לערוך אותה עם אותה מידה של מחויבות ואנרגיה שלה היא ראויה.

גרטרוד הימלפארב היא מחברת הספר The People of the Book: Philosemitism in England from Cromwell to Churchill.

המאמר פורסם במקור בוויקלי סטאנדרד.