מאה שנים של ג'יהאד

השבוע לפני מאה שנה הכריזו הטורקים על ג'יהאד, והצטרפו לברית מעצמות המרכז במלחמת-העולם הראשונה • הרעיון של הגרמנים היה להסית את המוסלמים נגד הבריטים, הצרפתים והרוסים, אך הקורבן העיקרי היה העם הארמני • סיפורו המרתק של הג'יהאד בשירות המדינאים, והנזק שמורגש עד היום

בין אירוע לפיגוע, בין דאע"ש לאיראן, בימים אלה אנו מציינים 100 שנה לאחד האירועים החשובים בתולדות האסלאם והמזרח-התיכון בעת החדשה: הכרזת הג'יהאד בידי טורקיה, מיד עם כניסתה למלחמת העולם הראשונה. טורקיה הימרה על הצד הלא-נכון, על גרמניה, והפסידה בסוף המלחמה את הכל. ראוי להביט אחורה – לא בזעם, אלא במבט מפוכח – כדי לנסות להבין משהו על העתיד.

בעידן הניצחונות הגדולים שנמשכו עד לתקופה המודרנית, טורקיה העו'תמאנית לא היססה להשתמש בנשק הג'יהאד, כאשר לסולטאן עוד היו סמכויות של ח'ליף. אך ככל שטורקיה הלכה ונחלשה היא נזקקה יותר ויותר לסיוע ובריתות עם מדינות המערב. ובמערב, השימוש בג'יהאד, נושא שנראה כשייך למלחמות דת מימי-הביניים, לא היה מתקבל בעין יפה – לא בקרב קובעי המדיניות ולא בדעת-הקהל. זה מה שגרם לטורקים להמעיט בשימוש בג'יהאד ובמהלך המאה ה- 19 הטורקים הכריזו עליו פעמים ספורות בלבד. מסיבה זו, הג'יהאד של מלחמת העולם הראשונה היווה נקודת מפנה.

אירועי ההכרזה התפרסו על-פני כמה שבועות. ב-11 בנובמבר 1914 התקיים כינוס סגור של חברי הפרלמנט הטורקי, במהלכו הם קיבלו את פניהם של אנשי דת בכירים ומנהיגים פוליטיים וצבאיים. במהלך הכינוס הוקראו חמש חוות-דעת (פאתוות) שנחתמו בידי 29 אנשי דת בכירים, שכולן זכו לברכתו של הסולטאן הטורקי. לבסוף, שלושה ימים לאחר מכן ב-14 בנובמבר פנה 'הממונה על האמונה' לקהל גדול של מאמינים מוסלמים שהתאספו מול מסגד מהמט 'הכובש' (שכבש את קונסטנטינופול ב-1453) באיסטנבול, והקריא בפניהם את ההכרזה. ב-23 בנובמבר אישר הסולטאן הח'ליף מהמט החמישי פאתוות שהיו חתומות בידי 'שיח' אל-אסלאם', הסמכות הבכירה ביותר בעולם המוסלמי, ובכך הושלם תהליך הכרזת הג'יהאד בידי טורקיה.

האסלאם בשירות הפוליטיקה

איך המהלך הזה נתפס מבחינה הלכתית מוסלמית? המונח 'ג'יהאד' מופיע בקוראן, אך ללא הסבר ברור. בתיאולוגיה האסלאמית הוא מלווה לפעמים בצירוף 'פי סביל אללה', קרי 'בנתיב האל'. אך גם כאשר הצירוף הזה איננו, המשמעות נותרת על כנה וכיום מקובל לפרש את המושג כ'מאבק למען האל'. כאן נגמרות ההסכמות. היו וישנם מלומדים אסלאמיים שראו את הג'יהאד כמאבק פנימי שאדם מנהל עם עצמו ('ג'יהאד גדול'), שכולו נעשה בדרכי שלום ומטרתו להביא לידי מימוש סגולות שהמאמין המוסלמי ניחן בהן. אבל רבים אחרים פירשו את הג'יהאד כמאבק חיצוני אלים שיש לנהל נגד לא מוסלמים ('ג'יהאד קטן').

במשך מאות שנים הפך נושא הג'יהאד לחלק בלתי-נפרד מן המשפט האסלאמי. הספרים הרבים שדנים בו מתייחסים למקורות המונח 'הג'יהאד' בקוראן ובסונה ('דוגמת הנביא') וכוללים היבטים כמו כללים לניהול המלחמה, חלוקת השלל, יחס לגורמים שאינם מעורבים בלחימה. כבר מראשית האסלאם היו כאלו שסימנו מוסלמים אחרים שסרו מהדרך הנכונה (כגון, שליט רודן) כמטרות לגיטימיות של הג'יהאד. עמדה זאת קיבלה חיזוק משמעותי מאִבּ‏ן תימיה, גדול המלומדים המוסלמים מהמאה ה-13 שקבע שמידת המוסלמיות של מאמין מוסלמי תלויה בנכונותו להילחם למען האסלאם.

סוגיה חשובה בדיני הג'יהאד היא הסמכות להכריז עליו. לראש היישות הכלל-מוסלמית שיכול להיות מכונה 'אימאם' או 'חליף' יש סמכויות רבות בעניין הג'יהאד, בין היתר להכריז עליו וכן להחליט על היחס כלפי שבויי המלחמה שיפלו בשבי המוסלמי בעקבות הג'יהאד (על-פי איבן קודאמא, מלומד חשוב מהמאה ה- 12, האמאם יוכל לצוות לגבי נוצרים ויהודים שקיבלו על עצמם לשלם מס ג'יזיה, האם להורגם, לשחררם ללא פדיון, להחזיקם עד לקבלת הפדיון או לשעבדם).

בנובמבר 1914 הסולטאן הטורקי שמילא גם את תפקיד הח'ליף כבר לא היה שליט עצמאי. הוא הודח מהשלטון האבסולוטי במהפכת 'הטורקים הצעירים' ב-1908 ונשאר על כנו כראש המדינה רק באופן רשמי, ללא סמכויות ביצועיות. הכרזת הג'יהאד שנעשתה בשמו הייתה למעשה פעולה של ממשלה טורקית מונהגת  בידי דמויות די חילוניות, שבכל מקרה לא היו אנשי דת; אך הם בהחלט חשו בחשיבות ניצול הלהט המוסלמי לטובת המאמץ המלחמתי הטורקי. אולי כדי להצביע על הנתק מהמסורת הדתית הקלאסית, הג'יהאד שהוכרז בראשית מלחמת העולם הראשונה נקרא 'גיהאד גדול', הביטוי שכאמור לפי אותה המסורת היה שמור למאבק הפנימי של המוסלמים.

ג'יהאד בעירבון מוגבל

אך החידוש הגדול ביותר ניכר במגבלות שהוכנסו בהכרזת הג'יהאד. המסורת המוסלמית לא ידעה מגבלות לגבי הלא-מוסלמים שנגדם הג'יהאד היה תקף. אך מלחמת העולם הראשונה לא הייתה מלחמה דתית בנוסח הקלאסי בין עולם האסלאם לבין העולם הלא מוסלמי. גוש המדינות שטורקיה חברה אליו, מעצמות המרכז, היה מורכב ממדינות נוצריות, לפחות על הנייר. בנוסף, היו גם מדינות ניטרליות, החשובה שבהן ארצות-הברית (עד להצטרפותה למלחמה ב-1917), וטורקיה הייתה מאוד מעוניינת לשמור על יחסים תקינים איתן. זה הצריך הטלת מגבלות על הג'יהאד.

השוני ביחסי הכוחות בברית שנרקמה בין טורקיה לבין מעצמות המרכז הביא גם למצב מיוחד כאשר גרמניה, המדינה המובילה בציר הזה, היא זו שלחצה על טורקיה להכריז על הג'יהאד. הגרמנים שאפו להתסיס את העולם המוסלמי שהיה בחלקו הניכר תחת השפעתן הישירה או העקיפה של אויביהם – אנגליה, צרפת ורוסיה – ועל-ידי כך לפגוע בהן ולהחליש אותן.

הגרמנים שאפו למטרה אסטרטגית מוכרת לישראל: תעלת סואץ. זה המעבר החשוב שקישר בין חלקי האימפריה הבריטית ושימש להעברת גיסות מהודו לאירופה. הם חשבו גם על פגיעה בעורף הבריטי על-ידי התקפה על מצרים מכיוון סיני. הוגה הרעיון להסית את האוכלוסייה המוסלמית באמצעות הג'יהאדיזם נגד הבריטים היה איש השגרירות הגרמנית במצרים, מקס פון אופנהיים. היה צורך בגיוס סוכנים, כסף ונשק. הקייזר מאוד התלהב. אופנהיים היה מזרחן והרפתקן ממוצא יהודי. למעשה, כל המהלך של לורנס 'איש ערב' היה מהלך אסטרטגי נגדי של בריטניה. ת.ה לורנס, כידוע, גייס את שבטי הערבים למלחמת גרילה נגד הצבא הטורקי.

הטורקים ביקשו לבסס את תמיכתם של הנתינים הערבים במזרח-התיכון. יחד עם זאת, נראה שהטורקים הבינו את הסכנות הטמונות בשימוש בנשק הג'יהאד. הם ידעו יותר טוב מכל אחד אחר, שהסיפור עלול היה לצאת מכלל שליטה והציעו להסתפק בקריאה מטעם הסולטאן למוסלמים במדינות 'ההסכמה' (אנגליה, צרפת, רוסיה ובעלות-בריתן) למרוד. אולם הלחץ שהפעילו הגרמנים, ובראשם הקייזר ווילהלם ה-2, שהתלהב במיוחד מרעיון הג'יהאד, פעל, ובסוף הוחלט על הג'יהאד המוגבל המכוון נגד בעלות הברית. הג'יהאד שהוכרז כ'הגנתי' היה חובה על כל 300 מיליון המוסלמים שבעולם. הכרזה זאת הצליחה גם לטשטש זמנית את הניגודים בין סונים לשיעים אחרי שמנהיגי השיעים בעיראק (שהייתה אז בשליטת טורקיה) הוציאו הכרזות ג'יהאד גם הם.

אובדן שליטה: הארמנים משלמים את המחיר

אחרי ההכרזה ביקשה ההנהגה הטורקית לנצל את המומנטום על מנת לרתום את אוכלוסייתה המוסלמית במלואה למאמץ המלחמתי של המדינה. אך היא ניסתה לשלוט בגובה הלהבות. אפשר להסביר גם חלק מהמעשים האכזריים של הטורקים, ובראשם טבח הארמנים, כניסיון לתעל את זעם ההמון המוסלמי; שהרי הכרזת הג'יהאד הסירה כל רסן. במקום אחרים הסתפקו השלטונות הטורקים באיומים שלא באו לידי מימוש. למשל, הם איימו לפגוע בנתינים של מדינות ההסכמה שהוחזקו במעצר בדמשק אם הצי האנגלי יפגיז נמלים בחוף הסורי.

במקרה אחר הטורקים התחילו לעצור את כל האנגלים והצרפתים באיסטנבול כדי לשלוח אותם לעיר גליפולי בחוף הים, שהופגזה בידי ספינות מלחמה בריטיות. הכוונה הייתה להפוך אותם למגינים אנושיים. זה היה מנוגד לחוקי המלחמה אך תאם את רוח הג'יהאד. שגריר ארה"ב הנרי מורגטאו, יהודי, שנשאר אולי הכוח המתון היחיד שטורקים התחשבו בו, התערב אצל שר ההגנה הטורקי אנבר פאשה והצליח להוריד את מספר המגורשים לחמישים בלבד.

בתקופה זו של הג'יהאד הפכה טורקיה במהרה למדינה בעלת רוב מוסלמי מובהק שהיה גם הנדבך הנאמן ביותר של המשטר. המנהיגים הטורקים הבינו זאת היטב והתמידו לכל אורך המלחמה להציג את עצמם כמקדמי אג'נדה אסלאמית. למטרה זאת נרתמה התעמולה שכללה גם ביקורים מתוקשרים של ראשי טורקיה במסגד אל-אקצה ב 1916.

שחררו את המפלצת

החששות שמא הג'יהאד המוגבל יצא מכלל שליטה התאמתו. רצח העם נגד הארמנים היה גם בעל אופי איסלאמיסטי, ולא רק אכזריות כלפי מיעוט שתמך במעצמה זרה. והיו מקרים רבים אחרים. גורמים אחראים בממשל הטורקי הצליחו לשמור, אם כי בקושי רב, על היציבות בעיר הבירה איסטנבול, בה פגיעת ההמון המוסלמי באזרחי מדינות ההסכמה הייתה מינורית יחסית. אבל במקומות אחרים היו השתוללויות של אלימות שכללו אירועים של עריפת ראשים של נוצרים, נתיני הסולטאן, וכן של אנגלים, דבר שלא היה כדוגמתו בתקופות הקודמות. במקומות רבים פקידי הממשל המקומיים וכוהני דת מוסלמים לא הבינו, או לא רצו להבין, את דקויות הג'יהאד המוגבל וקראו לפגוע בכל האירופאים והאמריקנים.

נראה שבסיכומו של דבר, בטווח הקצר של המלחמה עצמה הג'יהאד לא סיפק את הסחורה מבחינה אסטרטגית. יחד עם זאת, כבר בתקופת המלחמה הוא סימל שינוי כללי המלחמה עם הכנסת ממד דתי להתנהגות העולם המוסלמי בזמן מלחמות. מצביאים ומנהיגים מדיניים החלו להכניס את השיקולים האלה בהחלטותיהם. בטווח ארוך יותר נראה שהטורקים והגרמנים גרמו לפתיחת תיבת פנדורה וההשלכות של המהלך הג'יהאדיסטי מלפני 100 שנה מורגשות היום היטב.