חנה סנש: גיבורה לא מאושרת

כ-200 מכתבים נמצאו בעזבונה של קתרינה, אמה של חנה סנש. עתה הם מובאים לראשונה בפני הקורא ומעמיקים את ההיכרות עם אשת מופת.

בעזבונה של קתרינה, אמה של חנה סנש, נמצאו כ-200 מכתבים של בתה המיתולוגית • אלה מובאים עתה לראשונה בפני הקורא ומעמיקים את ההיכרות עם אשת מופת, שהיתה בסך הכל צעירה מורכבת וביקורתית מאוד • אל"מ במיל' יהודה וגמן, בן קיבוץ שדות-ים, מוצא את עקבותיה על חוף קיסריה

ביקורת ספר: את לבדך תביני – מכתבי חנה סנש, 1944-1935, הקיבוץ המאוחד, 2014

"אני חיה כאן כטיפת שמן במים"; כריכת הספר החדש 'את לבדך תביני'
"אני חיה כאן כטיפת שמן במים"; כריכת הספר החדש 'את לבדך תביני'

כילדים בקיבוץ שדות-ים שעל החוף היינו גאים מאוד בהזכרת שמה של הגיבורה הלאומית חנה סנש בנשימה אחת עם שם הקיבוץ שלנו. שתיים מבנות הקיבוץ גם נקראו על שמה – חנה לבית משפחת רותם, שכונתה בשם חני, והגר מבית משפחת פרדס, שנקראה בשם הכיסוי של חנה בצבא הבריטי. חני, אשתי למען הגילוי הנאות, מעידה שהייתה גאה מאוד בשם ההירואי שהוענק לה. קטרינה סנש, אמה של חנה ההיא, הייתה מקפידה לשלוח לחני גלוית ברכה ליום ההולדת שלה ולהעניק לה תשורות קטנות בביקוריה בקיבוץ.

חנה סנש ייצגה את התממשות חלום היהודי החדש במיטבו. ילדה חכמה ומאירת פנים שגדלה בבודפשט בביתם המרופד בתרבות והשכלה של קתרינה ובלה סנש, שהיה סופר ילדים ומחזאי מפורסם בהונגריה ונפטר כשחנה הייתה בת שש. הצטרפות לארגון יהודי בשם 'מכביאה' ביחד עם הדרתה מתפקיד מרכזי  בבית הספר בגין יהדותה וקריאת המפה הפוליטית באירופה, שהידרדרה במהירות לאנטישמיות חריפה, הפכו את התלמידה המצטיינת לציונית נלהבת. חנה הייתה בת 18 כשעצמאותה ואומץ ליבה, ביחד עם הפתיחות מצד קתרינה אמה, שאליה הייתה קשורה בעבותות אהבה, הובילו אותה לעלות לבדה לארץ ישראל, על מנת ללמוד חקלאות בדרך למימוש הציונות. זה היה באמצע חודש ספטמבר 1939, שבועיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה.

אחרי שנתיים בבית הספר בנהלל, בגיל 20, בחרה חנה להצטרף לקיבוץ שדות-ים. שנתיים אחר כך, כשהייתה בת 22, התנדבה לשרת כצנחנית בצבא הבריטי, שם הוכשרה לארגן פעולות התנגדות בהונגריה, שנכבשה בינתיים על-ידי הגרמנים. מעצרה מייד עם חציית הגבול, פגישתה עם אמה והוצאתה להורג בבודפשט עירה האהובה, הם שיא של עלילה, המביאה להרהור שמא החיים לא יכולים היו להכיל אישיות כמו חנה סנש.

המכתב מיום ההוצאה להורג

לאחר מותה הוקם בשדות-ים "בית חנה", שתוכנן על-ידי האדריכל הידוע מיסטצ'קין. בשנת 1950 הועלו עצמותיה של חנה לקבורה בהר הרצל בירושלים. הארון הגיע לנמל חיפה ומשם עבר מסע הלוויה בשפת הים של הקיבוץ, שם שאבה חנה את השראתה לרבים משיריה, והועמד על בימת "בית חנה", לפני שהמשיך במסעו להר הרצל. במקום בו עמד הקבר בבודפשט הוקמה אנדרטה  בדמות פסל נערה. לפני מספר שנים הועבר הפסל לשדות-ים, שם הוא ניצב היום על הדשא שליד "בית חנה".

הספר הראשון לזכרה של חנה יצא כבר בשנת 1946 בשם 'חנה סנש, חייה, שליחותה ומותה'. הספר כלל את היומן שכתבה חנה מגיל 13, שירים וכמה מהגיגיה, שנמצאו במזוודתה שנותרה בשדות- ים. לכתביה אלו נוספו עדותם של חבריה לשליחות ושל אימה, שהעבירה לעורך כמה מכתבים, שחלקים מהם הופיעו בספר.  עד שנת 1994 יצא הספר ב-15 מהדורות שבמהלכן שונה שמו ל'חנה סנש – יומנים, שירים עדויות'.

דמות היסטורית שנפלה קורבן לתקופה טרגית; קברה של חנה סנש. צילום: Valley2city CC-BY-SA-3.0  via Wikimedia Commons
דמות היסטורית שנפלה קורבן לתקופה טרגית; קברה של חנה סנש. צילום: Valley2city CC-BY-SA-3.0 via Wikimedia Commons

בשנת 1992, לאחר פטירתה של קתרינה סנש בגיל 96, התגלו בעזבונה מסמכים רבים הקשורים למשפחתה. ביניהם היו גם כמאתיים מכתבים לא ידועים, שכתבה חנה מארץ ישראל ומצרים אל אמה ואל אחיה ג'רג' – גיורא, שלמד בצרפת ומשם עבר לספרד בדרכו לארץ ישראל. המכתבים נכתבו בעיקר בהונגרית אך גם בצרפתית, באנגלית ובגרמנית. הסיבה לשימוש שעשתה חנה בשפות אלה הייתה דרישת הצנזור הבריטי לכתוב בשפות מוכרות יותר מהונגרית.

אנה סלאי, חוקרת ועורכת ילידת הונגריה, שעלתה לישראל בשנת 1991, נרתמה למלאכת הוצאת הספר בעברית, והתוצאה היא הספר 'את לבדך תביני – מכתבי חנה סנש', שיצא בימים אלה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שם הספר הוא משפט מתוך מכתבה הקצרצר של חנה לאימה, שנכתב ביום הוצאתה להורג ב-7 נובמבר 1944 ונמצא לאחר מכן בבגדיה, שנמסרו לאם. בנוסף למכתבים החדשים הנחשפים בו לראשונה, כולל הספר גם את המכתבים שצוטטו בחלקם בספר הראשון, הפעם בשלמותם.

אישה חסרת מנוח

חנה הצעירה הותירה מאחוריה כמות עצומה של כתבים. בפתיחה לספר החדש כותבת אנה סלאי:

נדיר מאד שדמות היסטורית שנפלה קורבן לתקופה טרגית והייתה לגיבורה לאומית משאירה אחריה כל – כך הרבה תוכן מקורי, המתעד בפירוט יוצא דופן את חייה. זהו המקרה של חנה סנש. ביומנה, במכתביה, בצילומיה, שאפה חנה להנציח בפרטי פרטים את האירועים שקרו לה ולסביבתה כמו גם את התמורות הנפשיות שהם עוררו בה.

עיון ביומנה של חנה, שכאמור התפרסם לפני זמן רב, מלמד שהוא מבטא את מצוקותיה האישיות בחריפות רבה יותר מהמכתבים בספר שיצא כעת. לכן, חשיבותו של הספר איננה בגילויים חדשים, אלא בהעמקת ההיכרות עם המורכבות העצומה שהתקיימה בתוך נשמתה של האישה שהפכה בהמשך, ובצדק, לדמות מופת.  מנבכי העבר צף לעיני הקורא ומתגלה עולם עמוק ורחב של רגשות המתוארים ביד אמן. אבחנות חדות כתער של מצבים ואנשים בצד תיאור הצלחות וחולשות, געגועים ואכזבות, ביקורת עצמית עם הומור מושחז, וגם תשוקתה הקבועה להשפיע על מהלך הדברים בכל מקום שהייתה בו.

החיוך המיוחד והמראה החיצוני הנאה, ביחד עם הכריזמה הלוהטת ושלל הכישרונות  שבהם ניחנה, לא מנעו מחנה את המצוקה שגרם לה הקושי, שהיא חוזרת ומזכירה אותו, ביצירת קשר קרוב עם גבר שיעמוד באמות המידה הגבוהות שלה. גם המציאות החברתית שחוותה בארץ ישראל זכתה ממנה לביקורת ככל שעבר הזמן מיום הגעתה לכאן. הנערה המחוננת והמאושרת מבודפשט, הפכה בארץ  לאישה חסרת מנוח, שעברה טלטלות רגשיות, שהביאו אותה לבחון שוב ושוב את מקומה הן בחיי היום יום והן על פני התקופה, שבאותם הימים התבררה כהרת גורל לעמה ולמשפחתה.

המכתבים משנת הלימודים הראשונה בנהלל, מלמדים על התלהבותה הרבה של חנה מכל מה שפגשה בארץ החדשה. חנה מייזל, מנהלת בית הספר הקשוחה, האנשים סביבה שכולם יהודים, הנופים החדשים, מזג האוויר הבהיר והחם, החברות הקרובות, החדר שבו היא מתגוררת, השעורים והעבודה המעשית ברפת, בלול ובשדה – כולם מסבים לה שמחה גדולה. במלאת שנה לעלייתה כותבת חנה לאמה: "לאט לאט, בלי לשים לב, הפכה במשך השנה מקדמת [מלשון "מוקדם"] האהבה שלי לארץ לאהבה מבוססת, אמיתית – אני מרגישה בבית".

עוברת עוד חצי שנה והמכתבים הארוכים, הנכתבים ברצף בלתי פוסק כשהם מלאים בפרטי פרטים, מעידים על האווירה בבית הספר, שכבר איננה לרוחה. "הריקנות וחוסר הידידותיות הממלאים את אווירת בית הספר משכיחים מהאדם איך צריך להתנהג בין בני אנוש [. . .] אין לי סבלנות להיות עם אנשים, למשל עכשיו עזבתי את אלה שהסתובבתי איתם ועליתי לכתוב". במכתב הבא מתלוננת חנה על כך, ש"לכולם יש סיבה טובה פחות או יותר לא להיות מרוצים", וכן על "המשמעת הקרה, הסגירות והאטימות" מצד סגל בית הספר, המביאים לדעתה חלק מהבנות לנקוט בצעדי מחאה קיצוניים, כמו אחת מהן שעוררה סערה כשהחליטה להינשא לערבי שפגשה באחת החופשות. הכיתה התכנסה ובחרה בחנה, לדבריה  "מתוך  הרגל", ליושבת ראש הישיבה המשותפת עם סגל בית הספר, שבה הוטחו בהם מילים קשות.

כוכב שביט בשמי שדות-ים

אין לי סבלנות להיות עם אנשים; חנה סנש בתחפושת מדי הצבא ההונגרי, לפני עלייתה לארץ. דרך ויקיפדיה
אין לי סבלנות להיות עם אנשים; חנה סנש בתחפושת מדי הצבא ההונגרי, לפני עלייתה לארץ. דרך ויקיפדיה

בספטמבר 1941 סיימה חנה את לימודיה בבית הספר החקלאי בנהלל ושלושה חודשים מאוחר יותר, בדצמבר 1941, הצטרפה לקבוץ שדות ים,  שרוב חבריו היו עדיין בקרית חיים ומיעוטם התנחל על דיונות החול בשכנות לקיסריה העתיקה. כמעט שנה מאוחר יותר, בנובמבר 1942, הצטרפה חנה לקבוצה בקיסריה.

בשדות ים עברה חנה שוב התרוממות רוח, שגברה לזמן מה על מצוקתה הפנימית, אבל לא לזמן רב. מכתביה מלמדים על תקופת היקסמות מהנוף הנפלא ומהים המכשף אותה, שעברה לביקורת הולכת וגוברת מצידה כלפי חבריה לקבוצה, עבודתה המשעממת וקשייה הקבועים בענייני זוגיות. חנה בת ה-22 מבקרת בחריפות גם את עצמה ככזו שמחד גיסא איננה מוצאת מישהו להתאהב בו, ומאידך גיסא איננה מרשה לעצמה להתאהב.

חוקרת המגדר והמתרגמת מהונגרית רותי גליק כתבה ספר בשם, 'אסורה בארץ חדשה', הדן במצוקותיה של  סנש בארץ ישראל. גליק מצטטת את יהודה רותם, שהיה מזכיר שדות-ים בתקופת שהותה של חנה שם:

[…] היא עברה בשמי שדות ים ככוכב שביט. הופיעה, זרחה וכבתה. […] היא בלטה משכמה ומעלה מההתחלה. אכפתית, אידיאליסטית, ראש גדול אבל לא ידענו שהיא כותבת שירים ויומן. היא דיברה עברית מצוינת תוך זמן קצר וכתבה שירים ברמה.

אני יודע שלחנה היו ספקות לגבי הרמה החברתית  של חברי הקיבוץ. היא מצאה דלות אצל האנשים ברמה האישית […]  לא הייתה לי הפתעה לקרוא [על כך] ביומנה ומכתביה אחרי מותה. חנה הייתה אשת אשכולות, עמוקה אידיאליסטית, מאד תרבותית. היא הייתה ספורטיבית, שוחה, רוכבת על הסוס היחיד שלנו שנקרא 'הורדוס', יוצאת עם הדייגים לדייג ועם הפלמ"ח לאימונים […]

הייתה [בה] תסמונת שאני מכיר אצל בחורות בעלות רמה. מצד אחד בחורים נרתעים מהן, ומצד שני הייתה מאד בררנית. אני הערכתי אותה וראיתי שהיא אקטיביסטית ולא מי אפסיים. לכן הצעתי אותה לתפקיד מזכירת הקיבוץ במקומי. לי היה רקע בארץ. הייתי חניך גימנסיה הרצלייה , בוגר 'המחנות העולים'. אבל היא באה מהגולה והייתה כאן זמן קצר. […] היו כאלה שתמכו, היו כאלה שאמרו שהיא צעירה מדי, חדשה בארץ, לא מבינה מספיק […] אכלתי את עצמי שלא התעקשתי, מתוך מחשבה שאולי אם חנה הייתה נבחרת, היא לא הייתה יוצאת לשליחות האיומה, נגד כל הסיכויים ועם סיכונים אדירים.

בינואר 1943, שלושה חודשים אחרי שהגיעה לקיסריה, כתבה חנה ביומנה עוד אחד מתיאוריה המדויקים על מצבה: "אני חיה כאן כטיפת שמן במים […] לפעמים צפה ועולה לפעמים  שקועה בפנים. אבל תמיד נשארת עולם בפני עצמי".

חנה סבלה יותר ויותר מהפער שנפער בין אמונתה בדרך הקיבוץ, לבין העובדה שהיום יום באותו המקום היה בלתי נסבל עבורה. זה כנראה היה מה שדחף לכתוב באותו היום ביומנה:  "קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, לתת יד לארגון עלייתה נוער ולהביא את אמא".  על דעת עצמה פנתה למוסדות התנועה, שלא סייעו לה. חודש וחצי מאוחר יותר, בסוף פברואר 1943, הגיע לקיסריה נציג הפלמ"ח, שבא לגייסה לקבוצת הצנחנים. היא נעתרה מיד לבקשה. במכתב לאחיה כתבה", […] האם תרגיש שלא יכולתי אחרת, שהייתי חייבת לעשות זאת. יש אירועים שלידם חיי אדם הופכים לשום דבר, לצעצוע חסר ערך, או – לדרישה לעשות משהו, ולו במחיר החיים עצמם […].

הקפיצה מהמטוס אל האין-סוף

כמו רבים מקרב בני דורה, גם חנה לא ראתה בסכנת המוות עניין שיימנע ממנה להילחם בכול כוחה בכדי להגשים בפועל את השקפת עולמה היהודית והציונית. האכזבה ממהלך חייה בארץ ישראל והמענה שנמצא לכך באתגר החדש, שכלל השתייכות לאליטה נבחרת ומימוש של רצונה לסייע למלחמה בנאצים ביחד עם הדחף העצום לשוב ולפגוש באימה, הלמו בדיוק את אופייה ונטיית לבה באותו הזמן.

ראובן דפני, שצנח איתה ביוגוסלביה, סיפר על החודשים שהיה בחברתה עד שנפרדו דרכיהם, כאשר עברה את הגבול להונגריה:

אף פעם לא העלתה בדעת אפשרות של תבוסה. היא לא נתנה לרפיון הנפש ולרוח נכאה להשתלט עלינו. בהגיון ברזל הייתה מסבירה כיצד נחלץ מכל סבך והייתה משכנעת בביטחונה הפנימי. היא ידעה, כמובן, שעות קשות ומייאשות, אבל מעומק הווייתה פיכו ועלו תמיד כוחות מתגברים […] לא אשכח לעולם את הרגע שבו הייתי צריך לצאת ראשון ולצנוח. כיצד עמדה מולי חנה הצעירה, פניה קורנים אושר, מבטה מרגיע והיא מרימה את הבוהן למעלה – זו התנועה האהובה עליה לאות ניצחון – והיא מחייכת וכך אתה קופץ […] והיא כהרף עין אחריך.

יואל פלגי, חבר נוסף בקבוצת הצנחנים, סיפר שחנה שפכה את ליבה בפניו כשאמרה לו:  "[…] היא יודעת כי אין ההיגיון עימה תמיד, אך בימינו אין תקופת הגיון. מוטב לנו למות ולשחרר את מצפוננו, מלחזור כלעומת שבאנו".

חנה סנש לא הייתה יחידה בנכונותה להתמסר עד כלות למימוש אמונתה הציונית. ייחודה הוא בכושר הביטוי ועושר השפה שבה מתוארת בפרטי פרטים כל הדרך שהובילה למותה.

איתן סנש, בנו של גיורא סנש אחיה של חנה, הוביל במשך תקופה ארוכה את מלאכת הפקת הספר. במבוא לקובץ המכתבים המתורגם והערוך למופת, כתב איתן, כי אביו "ביקש להכיר לציבור את חנה כאדם ולא רק כמופת לגבורה, את חייה ואת מי שהייתה ולא רק את מותה". הספר אכן מציג את דודתו של איתן כפי שהייתה, על כל צדדיה. בכך הוא גם ממלא במלואה את צוואתו של אחיה וגם מעצים עוד יותר את דמותה וזכרה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *