המדריך לשמרנות לאדם הלא חושב

פי ג'יי אורורק על דרכו של האדם הלא חושב מהרדיקליזם של הסיקסטיז היישר ללב השמרנות

היפים נודדים. צילום Michael Fraley 2.0 Generic (CC BY 2.0) באמצעות פליקר FLICKER

יש אנשים המגיעים אל עמדותיהם הפוליטיות מתוך ניסיון, יש המגיעים אליהן דרך לימוד, ויש שעל-ידי חשיבה. אני הגעתי אל שלי כתוצאה ממחשבה. ליתר דיוק, כתוצאה מהיעדרה.

גדלתי וחונכתי בסביבה רפובליקנית, נטוע עמוק במוסכמות המקובלות. נסחפתי אל הים המרקסיסטי בשיטפון של סקס ובניסיון להרשים ביטניקיות חמודות. עד שיום אחד מצאתי את עצמי זרוק על חוף העבודה והאחריות, וחזרתי להיות רפובליקני. להכרה, חשיבה, או רצון כנראה לא היה שום קשר לסיבוב האידיאולוגי שלי. כרדיקל וריאקציונר בעת ובעונה אחת, הניעו אותי כוחות היסטוריים ומוסדיים: לביטניקיות הללו הייתה היסטוריה, ורבות מהן גם אושפזו במוסדות.

אפשר לחשוב עליי כעל מייקל אוקשוט בלי מוח. סבה של אמי היה בעל חווה בדרום אילינוי. הוא היה שריף המחוז, מעמודי התווך של המפלגה הרפובליקנית, חבר של הנשיא מקינלי ומטפח סוסי מרוץ גזעיים. המילים האחרונות שאמר על ערש דווי מסכמות את גישת משפחתי לתהפוכות הפוליטיות והחברתיות שעתידות היו לזעזע את המאה העשרים: "איך היה שורטי במרוץ היום?"

בתו – סבתי – הייתה בת עשר כשהחלה להתלוות אל אביה לוועידות המפלגה. היא מעולם לא התגברה על ההלם מכך שהקשקשן ההוא מהחוף המזרחי, טדי רוזוולט, פיצל את המפלגה, ובכך אפשר לברנש כמו וודרו וילסון – ממדינה דרומית! – לעמוד בראש הזרוע המבצעת. לדעת סבתי, ויליאם האוורד טאפְט, נשיא ארצות-הברית בין 1909 ו-1913, היה הרפובליקני האמתי האחרון. פעם, ברגע של תמימות ילדותית, שאלתי אותה מה ההבדל בין רפובליקנים לדמוקרטים. "דמוקרטים גרים בשכירות", היא ענתה.

משפחת אבי הייתה רפובליקנית אפילו יותר. סבי מצד אבי התאלמן, ונותר עם עסק ושישה ילדים קטנים. הוא התחתן בשנית, יותר מתוך לחץ מאשר מתוך חכמה. האם החורגת הייתה מטורפת: היא השאירה את הדוד ג'ו בחצר האחורית בחורף, עד שהחיתולים שלו קפאו. סבא התגרש ממנה. כמו היום, גם אז היה להשגת ביטול נישואין היבט פוליטי (למשפחת קנדי יש כנראה מכונה שמנפיקה שטרות גט לפי הזמנה). על-פי האגדה המשפחתית, סבא התקוטט עם הבישוף המקומי, ועל-כן הלך והצטרף ביום אחד לכנסיה המתודיסטית, לבונים החופשיים ולמפלגה הרפובליקנית. הוא חטף התקף לב רגע לפני הבחירות של 1960. בהלוויה אמרה אחותו, דודה רבתא שלי הלן: "סבא שלך מת ברגע הנכון. ממילא הוא היה מת כשהיה רואה את ג'ון קנדי נשיא".

בתחפושת ליצן

חיי הפוליטיים היו ממשיכים להתנהל על מי-מנוחות רפובליקניים, אלמלא הנערות. הן נראו לי מעניינות. זה לא היה הדדי. בסוף השבוע הראשון שלי במכללה הלכתי בסמטה שבשתי גדותיה היו ברים. בכל אחד מהם הייתה חצר פנימית מלאה סטודנטים. הבנות בבר האחד היו מצודדות ביותר. חולצותיהן נמתחו היטב על החזה, חצאיות הקפלים שלהן גילו טפח נאה מעל הברך, שיערן הבלונדיני עוצב על-פי האופנה שכונתה אז "החצופה מאחוות הנשים". הן לגמו בירה באיפוק אצילי מתוך ספלים מעוטרים באותיות יווניות.

אבל אני לא הייתי אתלט, לא חתיך ולא בן לאחוות סיגמה-חִי המיוחסת. והייתה לי הרגשה שאפילו אם הייתי כזה, כדי להכניס בנות כאלה למיטה לא הייתי מקבל פטור מכל האפרטוס הנלווה: הליכה למסיבות, ניהול קשקשת רומנטית, התמזמזות תחת מעילים בין השיחים לקול צקצוקיה של אם הבית בעד החלון, הענקה של סיכת-האחווה או אפילו טבעת אירוסין, והרבה דיבורים על "עתידנו".

הבנות בבר השני היו חמודות גם הן, בבגדי גוף שחורים, חולצות כפריות, חצאיות ג'ינס וסנדלים. שערן הכהה והארוך היה מוחלק למשעי, הן פרטו על גיטרות, עישנו סיגריות בלי פילטר ושתו בירה ישר מהבקבוק. ואני חשבתי לעצמי: "בטוח שהבנות האלו עושות את זה".

והן עשו גם עשו. לחג המולד הגעתי הביתה עם שיער ארוך וז'קט ג'ינס כחול שעל גבו מתנוסס אגרוף גדול ואדום. סבתא אמרה: "פט, אתה מדאיג אותי. אתה נעשה דמוקרט?"

"סבתא", אמרתי, "לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון שניהם חזירים פשיסטים! ברור שאני לא דמוקרט; אני קומוניסט!"

"טוב", אמרה סבתא, "לפחות אתה לא דמוקרט".

עכשיו, בתחפושת הליצן, כל השאר בא בקלות: צפצוף האף הדוגמטי, שפריץ הסודה הפרוגרסיבי, הידחסות בחיפושית של פולקסווגן. עד מהרה באמת הפכתי לקומוניסט. כלומר, באותם רגעים שלא הייתי אנרכיסט או אנרכו-סינדיקליסט או טרוצקיסט או מאואיסט. אף פעם לא קראתי ספרות פוליטית, לבד ממקרים שהדבר נדרש כחלק מהלימודים, וגם אז קראתי את הדברים באותו רפרוף כמו בני אחוות הסיגמה-חי שבכיתה. הערובה הטובה ביותר לבורות בנושא תיאורטי מסוים היא הצורך לקבל ציון עובר בבוחן על אודותיו.

יש לי חברים שמאלנים לשעבר שעוד זוכרים ויכוחים פוליטיים משולהבים עד טרגיים משנותיהם באוניברסיטה, אבל אני למדתי באוניברסיטת מיאמי שבאוהיו, לא בברקלי או בקולומביה. ייתכן שמדי פעם חבריי ואני במכללה התחלנו בדיונים כאלה, אבל אז מישהו היה מוציא נייר גלגול, והוויכוח היה עובר לשאלה איפה אפשר לקנות קרמבו.

עם זאת, דווקא רעיונות לא-מגובשים משתקעים לעתים עמוק יותר. אמרסון, למשל, היה קנאי לתפיסה המטפיזית שלו, אף כי עיון מעמיק יגלה שלא הייתה לו תפיסה מטפיזית. אנו נוטים לשכוח את הנטייה הטבעית של ילדים לשוויוניות אוטופית: הרי הם גדלים בארגון הכלכלי היחיד שבאמת דבק בסיסמה "כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו": המשפחה. הם מבלים את שנותיהם המעצבות תחת שלטונם הסמכותני והאנטי-חומרני של בית-הספר, הכנסייה, מחנה הקיץ וקבוצת הבייסבול – שם מלמדים אותם שיתוף ואכפתיות והוגנות וסוג של שוויוניות חברתית מתחנפת ("אלה הם כללי המשחק"). תנועת הנוער, הכנסייה או בית-הספר מנדבים אותם להתנדב. לפעמים הם מקבלים איזו עבודה טיפשית בחנות של חבר של אבא שלהם. הם "חלק מהפתרון" ו/או חווים ניכור פרולטרי. ואז שולחים אותם לאוניברסיטה כדי ללמוד על חופש ועל אחריות – החופש להתפשט ולהתמסטל, והאחריות להחליש את המוזיקה אחרי אחת בלילה. פלא שמישהו מתחת לגיל עשרים וחמש מצליח להיות אפילו מיכאיל גורבצ'וב.

ובזמני הייתה גם המלחמה בוייטנאם. טוב יעשו תומכי המלחמה הנוכחית בעיראק (ואני ביניהם), אם ייתנו את דעתם להשפעה שיש לעימותים צבאיים מסוימים על אותם יצורים נוחים להשפעה אידיאולוגית, הלא הם שוכני האוניברסיטאות (בברקלי באותה מידה כמו בטהראן). מלחמות צריכות טיעוני הצדקה ברורים, אסטרטגיות ביצוע ברורות ומטרות ברורות. אגב, הן דורשות ניצחון. ולכן אסור להשאיר את אלה הנוחים להשפעה בתהייה מיהם בעצם המנצחים. מלחמת העולם הראשונה הייתה ייחודית בכל המובנים האלה, והשלכותיה האידיאולוגיות טריוויאליות פחות מאלו של שנות השישים.

שלושה רגעים של התגלות

הגיוס בזמן מלחמת וייטנאם הוסיף תבלין סוליפסיסטי למלודרמה שבהיותי רדיקל מתבגר. הממשלה גמרה אומר לקלקל לי את הכיף ולשלוח אותי למקום רחוק עם אקלים מגעיל, כדי לירות באנשים שלא הכרתי, ואשר, גרוע מכך, גם ירו בחזרה. בבית היה לי אבא חורג שבהחלט הייתי מוכן לירות בו בזמן שנחר על הספה, אבל הממשלה לא גילתה רגישות לצרכים שלי.

נשארתי שמאלן במשך יותר מעשור, זאת למרות לא פחות משלושה רגעים של התגלות שהיו אמורים להמיר את דעתי.

רגע א': בימי לימודיי לתואר שני בבולטימור עבדתי בעיתון "מחתרתי". הוקענו בצווחות רמות את המלחמה, את העוול ועוד כל מיני דברים כאלה. ערב אחד פלשה למשרדנו קבוצה של צעירים רדיקליים יותר מאתנו, שחשבו שאיננו צווחים מספיק. הם קראו לעצמם – ואני לא צוחק – בּוֹלְטי-קונג. הם הכריזו שאנו כלי שרת בידי הקפיטליזם, והודיעו כי בשם העם הם משחררים בזאת את רכושו הפרטי של המדכא. הסברנו להם שהם מוזמנים לשחרר את הרכוש הנ"ל, אשר כלל חוב בן כעשרת אלפים דולר, שלוש מכונות כתיבה ודירה ישנה שעמדנו להיזרק ממנה (לא רק שרדיקלים גרים בשכירות, הם גם מפגרים בתשלום שכר-הדירה). הבולטי-קונג החזיקו אותנו שם והכריחו אותנו לעבור שיעור בהעלאת התודעה, שהיה ממשיך מי-יודע-עד-מתי אלמלא עברו שם צמד נציגים של "העם" בכבודו ובעצמו. אלה היו שני חבר'ה שחורים מהשכונה. הם שאלו "מה הולך פה לעזאזל?" והבריחו את הבולטי-קונג. החבר'ה מהשכונה היו סטודנטים מצטיינים לספרות, שקיוו שהעיתון המחתרתי ישמש במה לשירה שלהם. אני שמח לבשר לכם שכך היה מאותו יום.

חבר מערכת לשעבר (כעת גם הוא רפובליקני) מספר לי שביליתי את שארית אותו ערב בהטחת אגרוף בכל מיני חפצים, תוך כדי חזרה על המשפט "ספירו אגניו צדק!", אבל התגברתי על זה. ידעתי שיש אנשים רעים בשמאל, אבל לא קלטתי שאני אחד מהם.

רגע ב': ואז פגה דחיית הגיוס שלי לצורכי לימודים, וגויסתי. כשאני ושאר ילדי השמנת מגודלי השיער עמדנו, לבושי תחתונים בלבד, בבדיקה הרפואית, שמתי לב שכולנו החזקנו קלסרים עבותים. הקלסרים הכילו אישורים רפואיים שהעידו על אסתמה, נוירוזה, בעיות גב ואלרגיות לצבעי הסוואה. הבחורים העניים, עם התספורות הנורמליות ותחתוני-הסבא-במבצע שעלו להם מעל הפופיק, באו בידיים ריקות ועמדו להישלח למלחמה. מזה הבנתי משהו לגבי הרדיקליות שלי ותרומתה לשחרור ההמונים, אבל אני לא זוכר מה זה היה, כי הרופא הצבאי אמר לי משהו יותר מעניין: הוא אמר לי להסתלק. הצבא לא צריך הִיפים מסוממים.

הצבא לא צריך היפים מסוממים. הפגנה נגד מלחמת ווייטנאם, וושינגטון 1975. צילום: Washington Area Spark CC BY-NC 2.0 באמצעות FLICKER
הצבא לא צריך היפים מסוממים. הפגנה נגד מלחמת ווייטנאם, וושינגטון 1975. צילום: Washington Area Spark CC BY-NC 2.0 באמצעות FLICKER

רגע ג': נותרתי נחרץ בדעתי כי העושר צריך להיות נחלת כולם, כולל אותי במיוחד — אבל עמדתי זו נתקלה בסירוב-שבשתיקה מצד הרוב הדומם, ונאלצתי למצוא עבודה. המשכורת הייתה 150 דולר לשבוע, ושולמה פעם בשבועיים. ציפיתי בכיליון עיניים לצ'ק על סך 300 דולר (וכך גם בעל הדירה שלי). אך כשהגיע יום התשלום גיליתי כי אחרי ניכויי מס ההכנסה הפדרלי, המדינתי והעירוני, תשלומי ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ותכנית הפנסיה, נשארתי עם משהו כמו 160 דולר. אז אני נלחם פה שנים כדי להביא סוציאליזם לאמריקה, רק כדי לגלות שהוא כבר הגיע.

אני נוהג לספר את הסיפור הזה כששואלים אותי מה הפך אותי לרפובליקני. אבל זו לא האמת. כלומר, הסיפור אמתי, אבל הוא לא באמת שינה את דעתי. שנים אחר כך עוד ראיתי את עצמי כשמאלני, או לפחות ככה קראתי לזה.

תתפלל לאלוהים שהחיים שלך לא יתחילו להיות הוגנים

ובכל זאת הייתי עסוק מכדי להשתתף בפעילות למען מטרות שמאל. הייתה לי עבודה. ולמען האמת, המטרות האלו משעממות. הן רק עוזרות לנו להרגיש חלק ממשהו גדול ומלהיב. אמנם זה בדיוק מה שהעצמי הקטן ומעצבן שלנו מחפש – אבל העבודה שלי הייתה מספיק גדולה ומלהיבה בשביל העצמי הקטן והמעצבן שלי.

התחלתי גם לשים לב למשהו בעניין יעדי השמאל: רדיקלים רוצים להשיג דברים שאף אחד לא רוצה. שיטת הקולקטיב נוסתה בכל צורה שעולה על הדעת, מהשבטיות הפרימיטיבית עד ברית-המועצות. אלא שה"עם" שעשו ממנו קולקטיב מיהר תמיד לבחור בכל חלופה אפשרית – אם זה לשתות את עצמו לדעת בשמורה אינדיאנית, או  לחטוף כדור תוך טיפוס מעל חומת ברלין.

אני נהניתי מהפגנות השמאל, אבל עוד יותר טוב היה האקשן שלאחר הסערה: "צריך לשטוף מעלינו את הגז המדמיע, מותק. אז עדיף שנתקלח יחד, כדי לחסוך במשאבי הטבע". המהומות החלו לגווע כשמלחמת וייטנאם החלה לרדת מהפרק, אבל אני עדיין נשארתי איש השמאל, כי זה היה סוג האנשים שהערצתי. ריק ב"קזבלנקה" היה איש השמאל – וריק ב"קזבלנקה", אח, ריק ב"קזבלנקה"… כלומר, אף אחת לא תביט בך בעיניים מצועפות אם תשיר לה שיר על הנשיא טאפט.

נראה לי שגם מחשבה מסוימת על "הוגנות" המשיכה להטריד אותי – משהו שעכשיו, בתור אבא, אני משתדל לגדוע באִבּו. לילדה שלי, בת השמונה, יש כמובן נטייה מובהקת להצהיר: "זה לא הוגן!". בכל פעם שהיא אומרת את זה, אני אומר לה: "מותק, את חמודה; זה לא הוגן. את חכמה; זה לא הוגן. ההורים שלך די אמידים; גם זה לא הוגן. נולדת באמריקה; וזה בטח לא הוגן. כדאי שתתפללי לאלוהים שהחיים שלך לא יתחילו להיות הוגנים".

בסופו של דבר, השעמום והטיפשות, לא התבונה, הם שהחזירו אותי לרפובליקניות. יום אחד באמצע שנות השבעים הלכתי לי ברחוב, והבחנתי בהשתקפות שלי בחלון ראווה, אך כיוון שזווית ההשתקפות הייתה מוזרה לא הבנתי שזה אני. לבשתי ג'ינס, חולצה עם רקמה מיסטית וז'קט צבאי יד שנייה, רעמת שיער פרועה על ראשי. חשבתי לעצמי "הברנש הזה נראה די מטופש לגילו".

והחברים שלי שיעממו אותי. הם עדיין היו משוכנעים שהכול עוד מעט יחולק בין כולם, ולכן הם לא עבדו. הם גם לא התחתנו, אם כי רַעיות היו כמדומה הדבר היחיד שהם חלקו זה עם זה. לפעמים נולד להם ילד, ולא הייתה בעיה של חיתולים קפואים, כי לא היו חיתולים. הילדים הללו, אף שקיבלו המון חופש ממשמעת ומנורמות חברתיות, לא נראו אסירי תודה במיוחד; האמת היא שהם מעולם לא אמרו "תודה", "בבקשה", או אפילו "מה שלומך?". חבריי חיו חיים בלתי-מרוסנים של אמנים בוהמיינים; הצרה היא שהיעדר השלשלאות כנראה קשר אותם דווקא לשכונות העוני של הלואר-איסט-סייד, וגם זה בשכירות. ואשר לאמנות… נו, נעבור לעניין הבא.

אנשים אלה לא רק שהיו בעלי כישרון מופלא לשעמם, היה להם גם כישרון נהדר להשתעמם. נסו לדמיין אנשים עם כישרון כה מפותח לשעמום קיומי, שאפילו אלוהים משעמם אותם. לרדיקל הפוליטי מיותָר להאמין באלוהים, מכיוון שהפוליטיקה לבדה מסוגלת לעצב את החיים לפחות כמו אלוהים. אלוהים הותיר לאחרים את הרצון החופשי; רדיקלים לא. זהו רעיון אגוטיסטי: אם אני יכול לפתור בשכלי את בעיות העולם, איזה צורך אינטלקטואלי יש באלוהים? חוץ מזה, העולם הנורא הזה מלא ברוע שהרדיקלים צריכים לתקן, וזה הופך אותם לטובים יותר מאלוהים שברא את העולם הנורא הזה. זאת אומרת, שהיה בורא אילו היה קיים. אלוהים הוא כמו, כאילו, מרובע.

Woodstock_redmond_hair
החיים זה לא וודסטוק. שלום ואחווה בפסטיבל המפורסם. צילום: Derek Redmond and Paul Campbell, CC BY S.A. 3.0

חוסר האמונה הדתית שלי נשאר איתן אף לאחר שחידשתי את אמונתי בדברים אחרים, כגון העדפה לרכישה על פני שכירות. אם הצלחתי לגייס מספיק אמונה כדי להצביע לרפובליקנים – כפי שאכן עשיתי כבר בשנות השמונים המוקדמות – בטח הייתי אמור לגייס מספיק אמונה בבשורות שליחיו של ישו. אבל ההרגל השמאלני האנוכי של הטלת ספק לא נטש אותי. ב-1984 שהיתי בלבנון לצורך כתיבת מאמר על מלחמת האזרחים שם. חברי צ'רלי גלאס, כתב רשת איי-בי-סי במזרח התיכון, גרר אותי לבקעת הלבנון כדי לראיין אדם מחריד ושמו חוסיין מוסאווי, ראש מיליציית אל-אמל אל-אסלאמי השיעית. מוסאווי הביט בי ושאל: "האם אתה מאמין באלוהים?" אני זוכר שתהיתי אם זה ייחשב כבלוף, תוך שאני עונה במהירות "כן".

עדיין לא שמרן

אבל אז יום אחד פתאום נראה לי טיפשי לא להאמין באלוהים. אולי אין תכלית לקיום, אבל הייתה לו תכלית בשבילי: לכתוב ספרים, לשפץ את הבית שקניתי בניו-המפשייר. חזרתי לצוד. למדתי לעשות סקי. אולי אני חלק קטן של הבריאה מכדי להבין את התכלית הגדולה. אבל אם אני כה קטן עד שהבנתי חסרת-משמעות, חוסר-הבנתי חסר-משמעות על אחת כמה וכמה. נוסף על כך, אף שיכולתי להסכים שהקיום חסר-תכלית, לא יכולתי לדמיין אותו כאקראי. הוא מאורגן מדי. היה לי ניסיון של שנים בקיום אקראי, וידעתי שקיום כזה הוא לא משהו. (תראו איך השמאלנים צריכים בכל פעם להמריץ את עצמם בקריאה "להתארגן!"). אם הכוחות האקראיים של פיסיקת הקוונטים הם כל מה שפועל כאן, אז הכוחות האלה הפילו את החמאה ואת הביצים ואת הגבינה ואת הפטריות ואת הגפרור הדולק על רצפת המטבח, ויצאה להם חביתה. וזה לא משנה אם אני אוהב חביתות או לא.

מצד שני, ספקנותי זו כלפי יכולתם של הדברים להתארגן איכשהו מעצמם הקשתה עליי לקבל את רעיונות השוק החופשי על כרעיהם ועל קרבם. הייתה לי נטייה אישית ל"לסה פר" ["תנו לעשות"] זמן רב לפני שייחסתי לכך משמעות פוליטית. אבל אז נזכרתי בלקח מימיי כשמאלן: "האישי הוא הפוליטי". והתחלתי להניח לאנשים לנפשם לא רק בחיי, אלא גם במחשבתי.

בשנות התשעים המוקדמות כבר הגיעה הפילוסופיה הפוליטית למלוא שכלולה: לא הייתה לי כזו. אני חושב שחובתו של כל אדם בעל מודעות פוליטית ומעורבות פוליטית לעשות כל שביכולתו כדי להרחיק את הפוליטיקה.

אבל עדיין לא הייתי שמרן. הייתי רפובליקני וליברטריאן. הסתירות בין שתי העמדות הפוליטיות האלה נראו לי כהוכחה נוספת לשלילה העצמית הטבועה בפוליטיקה. ראוי, חשבתי, להניח לאופיה זה של הפוליטיקה הזה לעשות את שלו, עד שהפוליטיקה תיחשב לעיסוק חסר-ערך במידה כזו שיהיה צורך ללכוד אנשים ברחובות ולהכריח אותם לשרת כסנטורים, נשיאים ושופטי בית-המשפט העליון. או אולי, חשבתי, צריך להנהיג משחק תופסת-שלטונית, שבו אדם חייב להישאר חבר קונגרס עד שיצליח לתפוס מישהו אחר שייאלץ להחליף אותו. אם זה אומר שבית-המחוקקים יתמלא בחסרי-ישע ובנכים, אדרבה.

נקודת המפנה השמרנית

אני עדיין חושב שזה רעיון טוב. אך אין זו שמרנות. שמרן נעשיתי דקה לפני תום 4 בדצמבר 1997, ב-23:59 בלילה, באופן שבו רבים הופכים לשמרנים: אשתי ילדה. עד אז דגלתי באידיאל השינוי, אך פתאום התרוקן השינוי מכל האידיאליות שלו. כל שינוי והחלפה הסריחו לי מסַכנה (והחלפת חיתול סתם הסריחה). הייתי מודאג משינויי טמפרטורת החדר של התינוקת, והייתי היסטרי משינויי הטמפרטורה של התינוקת עצמה. שינויים שוליים כמו החלפת נעליים הפכו למקור דאגה גם הם: העדפתי לצאת לעבודה בנעלי בית, רק לא להעיר את התינוקת. התייסרתי בשינוי ממצב "תינוקת מתיישבת" למצב "תינוקת זוחלת": האם היא התפתחה לאט מדי? האם ראשה נתקע ברגל של השולחן מהר מדי? המעבר מזחילה להידוס היה לי גיהנום. רציתי לעמוד עם ביל באקלי וחבריו השמרנים מהטלוויזיה נגד נחשול ההיסטוריה ולזעוק: "אל תבלעי את המגנט שעל המקרר!"

דברים שפעם הגבתי להם באדישות נעשו סכנות מאיימות, כולל המגנטים שעל המקרר ונישואי הומואים. פעם חשבתי שהעדפות מיניות הן עניין לבחירה אישית. אבל אז הבנתי שאם הילדים שלי יחשבו שלהיות הומוסקסואל זה בסדר, זה יוביל אותם למחשבה עוד יותר בעייתית — שסקס זה בסדר. ואבא שלהם כבר היה בסרט הזה. נדרשו לי שנים לגלות איך לחזור ולהיות רפובליקני, אז לילדים שלי יהיה מספיק זמן ללמוד את עובדות החיים אצל הכומר לפני החתונה. ולגבי כל "הסובלנות" הזאת שמלמדים בבתי-הספר הציבוריים – לכל הרוחות עם "להת'ר יש שתי אמהות". אולי שיכתבו במקום זה "להת'ר יש שתי מטפלות": זה דווקא יכול להיות ספר שיקנה לילדים ערכים חיוביים.

זנחתי גם את עקרונות חופש הביטוי בנוגע לשירי ראפ. הם מרתיחים אותי. אני לא יכול להבין מילה ממה שזמרי ההיפ-הופ אומרים. אם שואלים אותי, נראה לי שהמילים שהם יורקים הן משהו כמו "יש צורך במערכת בריאות ממלכתית", או "זיכויי מס בגין תשלומי ריבית על משכנתאות מסבסדים את תהליך הפִּרְווּר, יוצרים עומס על תשתיות התחבורה ותורמים ליצירת גזי החממה".

אני מזועזע מאלימות בטלוויזיה, בפרט מהיעדרה בטלוויזיה החינוכית. הילד המצויר ההוא, שפוחד מכל מיני שטויות – למה הוא אף פעם לא פוחד ממשהו הגיוני, כמו כלב פיטבול? למה ההורים שלו אף פעם לא מפליקים לו כשהוא מקטר?

ומה אם טירנוזאור רקס סגול יופיע בחצר האחורית שלי? מה אם הילדים ירוצו החוצה כדי לשחק ולשיר שירים, והוא יאכל אותם? איזה מין שיעורי חיים מלמדת הטלוויזיה החינוכית את הילדים שלנו?

להיות הורה פירושו להסכים עם אולטרה-שמרנים כמו פט ביוקנן על כל דבר, חוץ מהגירה (בחייך, פט, גם ככה קשה להשיג מטפלת). זה לא שאני רוצה להיפטר מבארני, מהראפר סנופ דוג או מאהבה (בין אם האוהב חושש לומר את שמה או מתקשה להפסיק לדבר עליה). אני שמרן אמתי: אני שונא כל שינוי.

שמרנים רוצים שדברים יישארו בדיוק כפי שהם. לא מפני שאלה דברים טובים, אלא משום שאלה פני הדברים. אם יש צורך לטפל בהם, אני יודע איפה הם גרים. שמרנים מתנגדים לשינויים לא משום ששינוי זה רע, אלא משום ששינוי זה חדש, מודרני ומבלבל. אני לא יודע איך להשתמש בשלָט. ואני לא מוצא את כפתור הכיבוי.

שינוי הוא שונה. מי שאין לו ילדים, לא מבין כמה טעונה המילה "שונה": היא לעולם אינה מבשרת טובות: לא כאשר אומרים אותה על הילדים שלך, ולא כאשר הילדים שלך אומרים אותה. כשילד אומר "אתה שונה", הוא מתכוון לומר שאתה משוגע. כשהוא אומר "אני לא רוצה להיות שונה", הוא מתכוון שהוא רוצה לברוח מבית-הספר ולהרים דברים מחנויות. ואם "לספגטי יש טעם שונה", סימן שהוא עומד להקיא.

רדיקלים רוצים לשנות. אך לשמרן-מטעמי-הורות, שינוי נשמע מהנה בערך כמו טיפול כינים.

רדיקליזם, רעיונות ועובדות

800px-Rolling_Stones_Berlinale_Filmfestspiele_2008_Berlin
נראים מטופשים לגילם. הרולינג סטונס, 2008. צילום: Mario Escherle CC BY S.A. 2.0

זו גם דעתי על הדברים הקטנים והמגרדים ההם שקוראים להם רעיונות. רדיקליות היא רדיפה אחר רעיונות (רדיפה שבשבילי הייתה מתסכלת במיוחד, כי מעולם לא הצלחתי להבין שום רעיון). כל שמרן יגיד לכם שלרעיונות יש השלכות. מי צריך השלכות? שמרנות היא בריחה מרעיונות. כמו במשפטים "אל תכניס לך רעיונות לראש", "מה הרעיון כאן?", או "של מי היה הרעיון הזה?"

בריחה מרעיונות יכולה להישמע צרת-אופקים [פיליסטיניות], אבל תודו שהאמירות מסוף הפסקה הקודמת שימושיות מאוד כלפי ילדים או פוליטיקאים. ובעצם, מה כבר כל כך רע בצרות-אופקים? בלי קשר למחלוקות הדתיות, הפיליסטינים המקוריים – הפלשתים – היו כנראה אנשי עסקים מכובדים ומוצלחים. בכלל יכול להיות שהידע שלנו על הקרב בין דוד וגוליית מקורו בגרסת תקופת המקרא לרדיו הציבורי. מה גם שדוד, עם כל המזמורים, חיי האהבה המבולגנים והריכוזיות הממשלתית שלו, היה שמאלן מדי לטעמי.

יתרה מכך: אין לבלבל בין רעיונות ועובדות. אחד מיתרונותיה הגדולים של שמרנות הוא שלצורך קבלת החלטות – כגון, האם זה טוב או רע להחביא את התרד מתחת לצלחת, ואחר כך להאכיל בו את הכלב? – ניתן להיוועץ בעובדות: האם המעשה נוגד את עשרת הדיברות? האם זו עבירה בזדון או בשוגג? האם זה בלתי-חוקי? או שאפשר פשוט לשאול את אימא. אפשרויות אלו אינן עומדות לרשותו של הרדיקל, והוא צריך להמציא הכול מחדש. לרדיקלים יש רעיונות לגבי חטא, חוק ואמהות – וככל שרעיונות אלה יותר מעורפלים, כך קשה יותר להאכיל בהם את הכלב.

הרעיונות הגדולים של המוסר השמרני, אם אינם מובנים מאליהם, לפחות עמדו במבחן של אלפי שנות ניסיון אנושי. גם העקרונות הפוליטיים השמרניים הם פשוטים. אני קורא להם "עקרונות קלינטון", על שם שתי הנשמות הטהורות שאכלסו את הבית הלבן ואולי יאכלסוהו שנית: "זה לא עניינך" ו"שמור את הידיים שלך לעצמך" (כגון, ביל להילרי: "זה לא עניינך". הילרי לביל: "שמור את הידיים שלך לעצמך"). לשמרנות יש גם עקרונות אינטלקטואליים חשובים, כגון – אמממ…

לפני כמה שנים היה לי העונג השמרני להשתתף בציד פסיונים באירלנד. בין שותפיי לציד היה אדם מבוגר ונפלא ושמו פרסטון מאן, אשר כעת נהנה מציד ציפורי גן עדן במכורתן הטבעית. פרסטון היה ממאלפי הכלבים הטובים בעולם. הוא היה בעלים של מועדון ציד משובח במישיגן, ואשף בשימוש ברובה ציד. אני, לעומת זאת, לא מצטיין בדבר מהדברים האלה, במיוחד לא באחרון. אני פספסתי את הפסיונים בהתמדה בניסיון הראשון, אם כי לרוב הצלחתי בפעם השנייה. פרסטון היה מפיל את הפסיונים בזה אחר זה ברציפות. בלב המולת הציפורים ומשק כנפיהן, הוא פנה אליי וצעק: "פי-ג'יי, אתה חושב על זה. תפסיק לחשוב. זה לא משחק לאנשים חושבים".

פי. ג'יי או'רורק הוא סטיריקן אמריקני, כתב ה"וויקלי סטנדרט", עמית מחקר במכון קאטו, ומחברם של תריסר ספרים, ביניהם "פרלמנט של יצאניות" ו"אכלו את העשיר". בקרוב יופיע בהוצאת גרוב/אטלנטיק פרס ביאורו ל"עושר העמים" לאדם סמית.

המאמר פורסם במקור בתוך הספר  How I Turned Right, שיצא בשנת 2008. אנו מודים לכותב על הרשות לתרגם.
תרגום: אליסה פרזנטי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

14 תגובות למאמר

  1. יש את הבדיחה על מתכנת המחשבים שבנו שאל אותו: אבא, למה השמש זורחת בבוקר במזרח ושוקעת בערב במערב? האבא צעק עליו: שתוק. אם זה עובד, אל תיגע בזה.
    נראה שחלק גדול מהקומוניזם ושאר הרעות החולות של השמאלנות הרדיקלית הוא הרצון לפרק ולתקן דברים שעבדו לא רע. הבעיה היא רק, שכמעט תמיד הם מרכיבים אותם עקום ומקולקל.
    לפעמים יוצא להם גולאג. לפעמים יוצא להם אוסלו. ואף פעם הם לא שואלים: מה היה רע לפני שהתחלנו לתקן.

  2. היפים לא היו חלק מהתרבות הליברלית לתת בעיטה לכל ערך שמרני?? לא נראה לי שהדמוקרטים של סיקסטז תמכו בתרבות של ילדי הפרחים, עד אז השמרנות באמריקה שלטה במרחב הפוליטי.

    ערך לכך ששמאלנות חסרת כל מידה והגיון מתבטאת למשך חמישה העשורים האחרונים כמו מלחמת ויטאנם, שפילגה את אמריקה ויעידו לכך כל וטרנים מה השמאלנות גורמת לאחר אותה מלחמה איומה,

  3. מבחינה היסטורית דווקא הדמוקרטים נטו להיות הפרימיטיבים ומתנגדי הקידמה. הם אלו שהובילו את התמיכה בעבדות. המפלגה הרפובליקנית נוסדה לפני מלחמת האזרחים בעיקר כדי להילחם בעבדות. הקו-קלקס-קלאן נוסד על ידי קיצונים דמוקרטים דרומיים שרצו להתנגד לצפון המנצח ולהטיל אימה על השחורים שיצאו לחירות. גם רוב התומכים בהפרדה הגזענית בדרום בשנות ה-60 של המאה העשרים היו דמוקרטים.
    אין ספק שהספין כאילו הם המתקדמים ומגיני זכויות האדם הוא אחד מפלאי יחסי הציבור הגדולים בתבל.
    למעשה, הטענה של הרפובליקנים כיום נגד הדמוקרטים היא שהם מנצלים את העניים על ידי יצירת תלות באמצעות קיצבאות, מה שמנציח את העוני ואת ההצבעה לדמוקרטים ש"דואגים" לעניים. וזה למה שלדמוקרטים חשוב ליצור באמצעות הסתה מצג שווא של קיפוח של השחורים.

    1. אכן מערכת שיווק ויחסי ציבור מופלאים, שיוצרת הבנה הפוכה של הדברים – ישר = עקום, מעלה = מטה כן הלאה… שקרי וכזבי …הפוליטיקה ויצירת דעת קהל מהונדסת למשעי

  4. השמרן אינו אדם הדורך במקום ומגלה כי הגל הטביע אותו. הרדיקל הוא אדם המדמיין גורמים שאינם קיימים.
    נו טוב מאמר שמקדש את הדריכה במקום בין כה וכה אין שום תועלת בשמרנות
    הרי אם הינו פועלים לפי אדמונד בורק אבי השמרנות עדיין היו בעולם מעמדות עם פריבילגיות חוקתיות וזכות הבחירה הייתה מוענקת למעטים

  5. שמרנות שמחייבת אמונה באלוהים, התנגדות להומוסקסואלים, ורצון בקיבעון – זו שמרנות קיצונית, נוסח איראן. אפשר להיות שמרן וימני ולא רדיקלי ועדיין לקבל חדשנות ומדע וזכויות אדם. הרעיון הוא סדר העדיפויות. מהפכנים הביאו לעולם את הדמוקרטיה, המדע, וגם את התנך.

    נראה לי שהכותב היה מתבגר נגרר, אבא היסטרי, ונותר אדם חסר הבנה פוליטית. הוא עבר מהשמאל ההזוי לימין ההזוי. למה הבאתם כאן את הגיבוב הטפשי הזה? זה נשמע כמו מפגש עם פסיכולוג ולא כמו מניפסט על השקפת עולם.

    1. צודק. כי רק איראן והאייתולות לא מחבבות את מצעדי הגאווה המופקרים ותרבות הגייז ההדוניסטית (בעלת המימדים הפדופילים המובהקים).

  6. התחיל ממש טוב ומעניין
    הכל התחיל ב1984, משם כבר איבדתי את הכותב/מתרגם.

    בועז, יכול להיות גם שהבשלב כלשהו הסאטירה הפכה לכלכך עמוקה שכבר לא הצלחנו להבינה?

  7. מי זה הנמושה הרכרוכית הזאת? כול התרבות שלנו מתקדמת הודות למהפכנות ורדיקליזם. כול מי שעשה שינוי היה מהפכן…וושינגטון, לנין, איינשטיין,קולומבוס, מושה ודוד….הקיום שלנו זה מאבק נצחי בין כוחות המהפכניים והשמרניים בכול מקום ובכול תחום. אפילו בין האדם לעצמו.

  8. מאמר אמריקאי לגמרי. ברני הדינוזאור וספירו אגניו? מה זה שייך לישראל? הקדמה או אחרית דבר היתה עוזרת.

  9. בעיני זה היה אחד המאמרים המענייני ביותר שקראתי פה. ישר כוח על תרגום המאמר. אני לא מסכימה עם הכותב בכל דבר, אבל יש דבר אחד שהוא עשה מצוין: הסביר את משיכתם של אנשים לתרבות השמאל וההיפים והציג אותם במערומיהם – אלה בסך הכל אנשים חסרי חוט שידרה שנגררים אחרי רעיונות "גדולים" מסיבות שיטחיות ומלאכותיות לגמרי. אהבתי בעיקר את תיאור "רגעי ההתגלות" שלו. ומה שהוא כתב בסוף על חבריו שנותרו היפים שמאלנים ובוהמיים.

  10. זה רק אני או שהמאמר הוא בכלל הפוך על הפוך ואז יוצא שיצאתם דבילים לגמרי?
    אחרי כל מה שקראתי עכשיו, הדבר האחרון שאני רוצה להיות, זה להיות שמרן.