חיים כץ: נציג "המחוברים" בליכוד

זהו כנראה גורלה של מפלגת שלטון. ככל ששלטונה נמשך, כך הולכים ומתקבצים אליה בעלי אינטרסים מכל סוג, המטים את אופייה לצורכיהם. זהו גם המקרה של חיים כץ, בשר מבשרה של מפלגת העבודה, שהסתנן לרשימת הליכוד לכנסת והופך אותה, לאט אבל בטוח, למפא"י ההסתדרותית בגלגולה הישן.

שורשיו של 'הליכוד' באיחוד בין מפלגת חירות למפלגה הליברלית באמצע שנות ה-60, שזכה לשם גח"ל: גוש חירות-ליברלים. האיחוד בין המפלגות קם על רקע ההסכמה בין שתי המפלגות בתחום הכלכלי  ובייחוד התמיכה בחופש כלכלי וההתנגדות לשליטה ההסתדרותית במשק. רוח זו, מעין ליברליזם ז'בונטיסקאי מתון, שלטה בליכוד במשך שנים ארוכות. מימיו של שמחה ארליך כשר אוצר אחרי המהפך ב-77', עבור בכהונתו המוצלחת של משה ניסים (מן הליברלים), וכלה בכהונתו של בנימין נתניהו כשר האוצר בממשלת שרון השנייה (2003). חיים כץ נע במסלול שונה.

נטע זר בליכוד

לפני 32 שנים מונה כץ לחבר במועצת עובדי התעשייה האווירית ומאז היה לעסקן ועדים. בשנת 1999, חסה תחת כנפיו של ראש ההסתדרות דאז, עמיר פרץ, ונבחר לכנסת מטעם סיעת "עם אחד" – המפלגה שהקים פרץ כאשר עדיין שימש כמזכיר ההסתדרות. בשנת 2003 ערך כץ תפנית של 180 מעלות והפך משולייתו של מנהיג מפלגת וועדי העובדים לליכודניק מן המניין.

בניסיונו הראשון, בשנת 2003, נכשל כץ בהשתלבות במקום ריאלי ברשימת הליכוד אך הצליח לעורר חקירה משטרתית בחשד ששילם באמצעות עמותה בה שלט את דמי ההתפקדות של אלפי עובדים בתעשייה האווירית. בשנת 2006 הצליח יותר והשתלב ברשימת הליכוד במקום ה-13. אחרי התפטרותו של נתן שרנסקי, נכנס כץ לכנסת ומאז ועד היום לא יצא ממנה.

כץ אינו מכהן רק כחבר כנסת מטעם הליכוד. בשש עשרה השנים האחרונות הוא נמצא בחופשה ללא תשלום מעבודתו בתעשייה האווירית, אך ממשיך לשמש כיו"ר ועד העובדים בחברה במקביל לפעילותו כחבר-כנסת. באחרונה הוארכה כהונתו בארבע שנים נוספות, אף שבקרוב יעבור את גיל הפנסיה. בכהונתו כחבר כנסת וכיו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, עיקר פעילותו של כץ התמקדה בקידום האינטרסים הפרטיים של קבוצת העובדים. יש לציין ביושר כי למרות שכמעט כל הצעות החוק של כץ מיותרות ומזיקות, מדובר באדם שלוקח את עבודתו הפרלמנטרית ברצינות. כץ, קורא את הצעות החוק שהוא מגיש ומבין את תוכנן – אמירה שקשה יהיה לייחס לרבים מחבריו למשכן.

"השיטה"

כץ, נציג התעשייה האווירית בכנסת, מייצג קבוצה מיוחסת של עובדים בחברות מונופוליסטיות הנהנית מזכויות יתר. קבוצה זו מונה בעיקר את עובדי המונופולים של הנמלים, החשמל, והמים; הקרטל הבנקאי (הנהנה מאיסור בפועל על כניסת בנקים אחרים לפעילות בישראל); וחברות ממשלתיות גדולות. כל הגופים האלו מאופיינים בעודף כוח אדם ניכר וברווחיות ירודה. התעשייה האווירית, למשל, נהנתה בשלוש השנים האחרונות מרווחיות בשיעור 2.3 אחוז בממוצע – פחות משליש היקף הרווח הנקי של חברות אחרות בתחום. תופעה אחרת המאפיינת את החברות המיוחסות אותן מייצג כץ היא נפוטיזם בהיקף רחב. העובדים רואים את החברות כנכס השייך להם ושואפים להורישן לצאצאיהם. חברותו של כץ בכנסת נועדה להבטיח את המשך קיומן של האחוזות הפיאודליות עליהן שולטים העובדים המיוחסים.

כלל העובדים המיוחסים ובני משפחותיהם מונים כשני אחוז מכלל תושבי ישראל. לכאורה, כוחם הפוליטי אפסי. אלא שהמצב שונה לחלוטין כאשר אותם עובדים מרכזים מאמץ בתוך מפלגה העורכת פריימריז. קבוצה של כמה אלפי בוחרים המצביעים בקול אחד, שהייתה נעלמת לחלוטין בנוף האלקטורלי, הופכת בבחירות המקדימות במפלגות לכוח רב עצמה המסוגל לחרוץ גורלות ולהשפיע על הרשימה לכנסת של מפלגה ועל הרכבה.

כוח זה משמש מקל גדול מעל ראשיהם של כל שאר המועמדים: היזהרו לכם מלפגוע בעובדים המיוחסים, שמא יבולע לכם בפריימריז. מי שיפתח את הפה, לא יזכה לקול אחד ממגויסי התעשייה האווירית. ומן העבר השני, הגזר: מי שיפגין צייתנות נאותה, ישתלב ב'דילים' ויזכה לתמיכת העובדים המיוחסים. השיטה הזאת עובדת. רשימת הליכוד הולכת ומקיאה מתוכה קולות ליברליים, שקולים ושוחרי חופש הפרט, ומתמלאת במשרתי השיטה המפא"יניקית הישנה. למעשה, מעיון ברשימת הליכוד הנוכחית ניתן לגלות קבוצה לא מבוטלת של חברי־כנסת תואמי דב חנין מחד"ש ושלי יחימוביץ' מהעבודה, רק עם עמדות ניציות מבחינה מדינית. רק מעטים משמיעים את קולם נגד השיטה. חברי הכנסת שותקים, ושתיקתם עמוקה יותר ככל שמקומם ברשימה נמוך יותר. השרים שותקים. ראש הממשלה שותק. כולם מודעים לבעיה, אף אחד מהם לא מעז להרים את ידו. לא ברורה מה מידת ההצדקה לפחד הזה.

אשליית העצמה של כץ

באנקדוטה מצחיקה באחת ההומורסקות שלו סיפר אפרים קישון על הסופר-עיתונאי ההונגרי פרנץ מולנר, שסבר כי כוחו רב משהיה באמת, וגילה כי לא זה המצב. "חשוב תמיד שאי אפשר בלעדיך", הייתה מסקנתו של מולנר, "אבל למען השם, אל תנסה להוכיח את זה". דברים דומים ניתן לומר, אולי, גם על חיים כץ. בבחירות האחרונות, ב-2013, התפתה כץ לשגיאה טקטית מן המעלה הראשונה: הוא הכריז כי בכוונתו לחסל את מועמדותו של ח"כ כרמל שאמה-הכהן. אלא שהתברר כי כוחו לא רב כל כך. על אף כל הדילים נגדו הצליח שאמה-הכהן להשתלב ברשימת הליכוד במיקום סביר, בהתחשב בעשייה הזניחה שלו. הדיל נגדו נכשל במידה רבה. סביר להניח כי מועמדים פופולריים היו מדלגים על משוכת האיום של כץ בקלות רבה עוד יותר. משמע, המכשול האמיתי אינו כץ כי אם הפחד מכץ.

להשתלטות של חיים כץ ושל תפישותיו על הליכוד יש השלכות הרות אסון עבור המפלגה. ה"כציזם" מוביל לגדישת הרשימה במועמדים סוציאל-פופוליסטים, המרתיעים קהל יעד מסורתי וחשוב של הליכוד: ציבור מרכז-ימין בעל עמדות ליברליות מתונות. הקולות הרבים שאיבד הליכוד לטובת מפלגות המרכז היו יריית תותח לאזהרה מעל חרטום אניית הליכוד. בפעם הבאה, היריות יפגעו באונייה עצמה.