לורנס ואהרונסון עושים מזרח תיכון חדש

ביוגרפיה חדשה על ט.א. לורנס חושפת צדדים ידועים פחות של פעילותו במזרח התיכון.

לורנס עם המשלחת הערבית בורסאי, 1920

בתחילת 1917 נפגשו ט. א. לורנס הידוע כלורנס איש ערב והמנהיג הציוני הרדיקלי אהרון אהרונסון בקהיר. כשלורנס שמע על התכניות הקונקרטיות – או יותר נכון החלומות – של אהרונוסון על עצמאות יהודית בארץ ישראל-פלשתינה, הוא אמר לו בבוטות: “או שתתבוללו עם הערבים, או שישספו את הגרונות של כולכם”.

בדצמבר 1918, מיד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, התיישב לורנס יחד עם הנסיך פייסל בן חוסיין וחיים ויצמן ויחד הם עיבדו הסכם של יחסי תועלת, שהגיעו לשיאם בהצהרה משותפת ערב כינוסה של ועידת השלום בפריז. “בהצהרה זו, פייסל וויצמן הכריזו על כוונותיהם לפעול יחד ובמשותף בפריז, תוך הכרה הדדית בתביעות של כל צד”, כותב סקוט אנדרסון בסיפרו החדש ‘לורנס בארצות ערב’. “ללא ספק הסעיף השנוי ביותר במחלוקת בין תשעת הסעיפים של ההסכם בין ויצמן לפייסל היה הרביעי שאמר: ‘יינקטו כל האמצעים הדרושים כדי לעודד הגירה של יהודים לפלשתינה-א”י ובקנה מידה גדול'”. אנדרסון טוען, שאמנם פייסל חתום על ההסכם אך קרוב לוודאי שהיה זה לורנס שהכניס למסמך הזה את ההתנייה המסיימת: “ההסכם יהיה תקף רק אם תוגשם עצמאות סורית; ללא זאת ההסכם בטל ומבוטל”.

רק השבוע הראו הצרפתים שוב את יכולתם הבוגדנית. שוב צפו המשקיפים, ביחוד הישראלים, בהשתאות: זאת צרפת? שתומכת בהצעת ההחלטה הפלשתינית במועצת הביטחון על חשבוננו? כאילו לא היתה בגידה צרפתית ב-1967 ובהזדמנויות אחרות. חבלה בהסכמות ובמערכות בינלאומיות זו מומחיות צרפתית, וביתורו של המזרח התיכון הערבי על ידי מסירת סוריה לשלטון צרפתי ב-1918, עומד כנראה בשורש חוסר היציבות והעימות שנמשך עד היום בין יהודים לערבים. שורש הסכסוך הישראלי-ערבי, אם תרצו. נכון, יש עוד אלף סיבות אחרות שאנשי הרוח בישראל ובעולם יודעים לספק, אבל החבלה הצרפתית בברית הבריטית-ערבית במלחמת העולם הראשונה היא כנראה משמעותית ביותר.

קשה היום להיכנס לתודעה של ראשית התנועה הלאומית הערבית שמקורה בחבל חיג’אז בערב הסעודית. אבל אולי, אף אחד הרי לא יודע, אם הסעודים וההאשמים שדהרו בעקבות לורנס כדי למוטט את האימפריה העות’מנית מעורפה, היו מקבלים את הסיפוק הטריטוריאלי המלא שלהם ממדבריות ערב ועד גבול תורכיה, כל שאלת ארץ ישראל כמדינה יהודית היתה מתמוססת. היה יותר קל להגיע לפשרה לגבי השרוול הטריטוריאלי שלחופי הים התיכון, שאנחנו קוראים לו ארץ ישראל.

מצד אחד היו השחקנים הגדולים לכאורה, הסייקס-פיקואים, למיניהם, הבלפורים והווילסונים, ומצד שני הלורנסים והאהרונסונים. הגנרלים הגדולים, כמו אלנבי וקלייטון, אל מול הסרנים ורוכבי הגמלים וחברי מחתרת ניל”י היהודים המושמצים שהקריבו את עצמם למען ניצחון הבריטים.

עובדה שמי שמשאיר בחיים את כל הסאגה המדינית האסטרטגית של מלחמת העולם הראשונה במזרח התיכון הוא דוקא דמות מסוגו של לורנס איש ערב. מזה קרוב למאה שנה, חוזרים שוב ושוב לט.א לורנס. דומה שהגיבור הצעיר הקים לתחייה את המזרח התיכון וצייר פנים אנושיות ורומנטיות לדמויות הבדואים ולמדבר האפל וחסר הפנים.

הצגת שוליים מצויינת

9780385532921_custom-b6fc2a8dd80ffce1c6c46f6b65494c0d5d53dc5d-s6-c30
תגליות חשובות. עטיפת הספר

ומי שהחזיר את לורנס עצמו לחיים הוא סקוט אנדרסון בסיפרו ‘לורנס בארצות ערב’, שהוא הספר הטוב ביותר שקראתי השנה על מלחמת העולם הראשונה. הספר יצא בסוף 2013 לקראת שנת המאה למלחמת העולם הראשונה. כשלורנס עצמו ניסה לתאר את מעלליו במזרח התיכון הוא אמר עליהם בביטול, כי “זו היתה הצגת שוליים של הצגה צדדית”. מעין תיאטרון דמים אוף-אוף-ברודוויי. אך ככל שחולפות השנים הפכה הצגת השוליים לזירה שמעסיקה אחוזים ניכרים של הכותרות בכל ערוצי התקשורת יום יום. המזרח התיכון “נולד” בין השנים 1914 ו-1918, שנות מלחמת העולם הראשונה, ונקבר בדם ואש מאה שנה מאוחר יותר. ומי שרוצה לקבל מושגי יסוד על השנים המכריעות ההן לגבי עתיד העם היהודי, ובייחוד שנת 1917-18, בהחלט חייב לקרוא את הביוגרפיה החדשה הזאת שכתב אנדרסון, תוך שהוא מתמקד באופן טבעי בפועלו המלחמתי של לורנס איש ערב: במיתוס, ובפירוקו.

כדי לקבל קצת פרופורציות לגבי מעשי הזוועות של דאע”ש, כדאי לזכור את הטבח שלורנס עצמו ניצח עליו במסעו ההיסטורי לדמשק. “הטירוף נחת עלינו”, כתב לורנס באוטוביוגרפיה הקלסית שלו ‘שבעת עמודי חכמה’. “הוא נולד מהזוועה של טאפאס (כפר באזור שהוא היום ממלכת ירדן) או מהסיפורים עליו, כך שהרגנו והרגנו והרגנו, ואף פוצצנו ראשים בירי לעבר הנופלים והבהמות, כאילו שמותם והדם הניגר יש בכוחם להקל במשהו על הסבל שקינן במוחנו”.

מה שלורנס מתאר כאן הוא התקפה על כוח טורקי של אלפי חיילים מלווים בקצינים גרמנים שהיה בעיצומה של נסיגה. הם כבר היו חסרי יכולת להתגונן ולורנס הורה לא לקחת שבויים. הוא ראה יחידה טורקית של 250 חיילים שחמקה איכשהו מהטבח. “כיוונו אל השבויים את ההוצ’קיסים (מקלע), וגמרנו אותם, מבלי שהם הספיקו לומר מלה”. אה, כן. ב”טבח” בלוד לפני 66 שנים גם הרגו 250 איש.

לאחר מכן, פרק השוד, הגזל והביזה של עיירות כמו דרעאא שכוחותיו של פייסל בפיקודו של לורנס ביצעו. בלי להגיד מלה. אבל המפליא הוא, שחרף מעשה הפירוק והפירוט של זוועות המלחמה במזרח, המיתוס של לורנס איש ערב מתחבר מחדש. הוא לא נפגע.

את המיתוס יצרה המלה. אלו מלותיו של לורנס עצמו, שכתב את אחת מיצירות הספרות הגדולות של המאה ה-20: האוטוביוגרפיה שלו המתארת את המערכה הערבית שניהל, ‘שבעת עמודי חכמה’. לורנס אכן היה לוחם ומנהיג גרילה גאוני. אך לא פחות מזה הוא היה סופר גדול. זה לא רק “עשית ולא סיפרת, לא עשית”. זה החלק הקל והפשוט, שמעניין היסטוריונים. אבל עשית וגם סיפרת בכשרון של משורר נוסח הומרוס – זה כבר סיפור אחר לגמרי. הכתיבה הופכת לפעולה חדשה בפני עצמה.

הסופר הארגנטיני הגדול חורחה לואיס בורחס אמר על ‘שבעת עמוד חכמה’, שזהו למעשה האפוס הגדול היחיד שנכתב במאה ה-20. בלי לורנס וספרו דומה שהמזרח התיכון היה נראה אחרת. הרומנטיקה של המזרח היתה קיימת לפניו. אבל כשרונו היה בהעברת המיתוס המדברי הבדואי אל העולם המודרני. דמותו כשלעצמה מתחברת בדמיון הדורות שלאחר שנות ה-60 עם דמויותיהם הגיבוריות של ג’יימס דין, ג’ק קרואק והביטניקים. ג’יימס דין מזוהה כ”מורד ללא סיבה”, כשם דרמת הנעורים הידועה מ-1955; לורנס מגלם את דמות המורד שיש לו מניע, סיבה ומטרה וכל השאר. והרבה מכל דבר. הוא היה הרפתקאן ואידיאליסט. “הוא לחם למען פייסל ולא למען המלך והמולדת”, אמר עליו אחד מידידיו.

הפינה הציונית: אהרונסון

Aaron_Aaronsohn_1876-1919
שותפות מעניינת. אהרונסון

מה שעשוי להפליא את הקורא המקומי, זה המקום הנרחב שאנדרסון מעניק לאהרון אהרונסון, אגדה ארץ-ישראלית, בתוך הסאגה הלורנסית. היה הרבה דמיון ביניהם, אולי בהבדל אחד. אהרונסון לא היה רומנטיקן. הוא היה אידיאליסט קשוח, ששם לעצמו מטרות קיצוניות ומרחיקות לכת, אך גם היה מאוד פרגמטי ועם שתי רגליים על הקרקע. קצת אירוני להגיד את זה על מי שמותו המסתורי בתאונת מטוס ב-1919, מעל תעלת למאנש, עדיין מעורר תיאוריות קונספירציה.

וככל שאהרונסון היה פרגמטיסט ואיש המעשה, כך גם היה מוכן ברגע ההיסטורי הנכון להקרבה עליונה. הוא גרר אחריו להרפתקאה האפית של ניל”י את משפחתו ולבסוף איבד את אחותו הגיבורה האהובה, שרה, “שרתי”, כפי שכתב ביומנו עם היוודע מותה; את אביו אפרים. את חבריו הקרובים אבשלום פיינברג, יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד.

אהרונסון, להבדיל מלורנס, נשכח. אולי הושכח. פעולותיו של לורנס עם שבטי ערב ופעילותו המחתרתית של אהרונסון מקורן באותה מטרה: לקומם את תושבי המזרח התיכון נגד הטורקים כדי לסייע לבריטניה לכבוש את האזור ולשחררו מעול הסולטן והפאשות והטורקים הצעירים והזקנים גם יחד, שפעלו בשיתוף פעולה הדוק עם הגרמנים. לאהרונסון כמו ללורנס היו תחושות נבואיות. לורנס העיז לחשוב ולתכנן במושגים של מדינה יהודית. אנדרסון לא פוסח על פסקאות ביומניו, מכתביו ושיחותיו של אהרונסון שמהם עולים בוז ושנאה לערבים. אנדרסון מכנה זאת גזענות. אבל בכך אהרונסון לא היה שונה מאחרים בני התקופה. לורנס פירש את תכניותיו של אהרונסון כעקירת הפלחים והאריסים בין עזה לחיפה. הוא לא ממש חשב בתקופת המלחמה, שאהרונסון חולם על טריטוריה נרחבת בהרבה.

אך אהרונסון היה נבואי גם ביחס לגרמניה. בביוגרפיה שכתב עליו אליעזר ליבנה ‘אהרון אהרונסון, האיש וזמנו’ (1969) הוא מציין שהאיש הזהיר את ידידיו בקרב יהדות אמריקה מפני גרמניה. “הייתי אנטי-גרמני מלפני שנים, כאשר מעטים מאוד חזו את הסכנה הטבטונית”, הוא כתב לידידו פליקס פרנקפורטר. “שום דבר שאירע מאז לא החליש את הכרתי בדבר האימה הצפויה לציוויליזציה מהתגשמות החלום הכל-גרמני… איזה יהודי, יהודי גרמני ואוסטרי, אינו חש את הסכנה החבויה בטבטוניות?”

ההיסטוריון ניר מן כתב בקיץ האחרון ב’הארץ’ על מחקר חדש, שמוכיח כי היו אלה קצינים בכירים גרמנים דוקא שהצילו את הישוב היהודי בארץ ישראל מגורלם של הארמנים. אנדרסון מתייחס בסיפרו לגירוש יהודי תל-אביב ויפו, וטוען שהטורקים לא התכוונו כלל לבצע טבח או גירוש; הוא קורא לזה פינוי אוכלוסיה, מעשה מקובל באזורים שבהם צופים שתתחולל מערכה מלחמתית. לפחות זה היה הנוהג באזור באותה תקופה ומהרגע שהטורקים העריכו שהבריטים מתכוונים לתקוף אותם בארץ ישראל ולכבוש אותה, הם פינו אוכלוסיות שנחשבו סמוכות לאזורי הקרבות.

היתה זו שרה אהרונסון שהביאה את הידיעות המזעזעות על “גירוש” וסכנת טבח לאחיה בקהיר. אהרונסון הצליח להניע לפעולה את כל הגבירים הציונים, מוויצמן ומטה ובעיקר את שועי אמריקה. נפתחה מערכה תעמולתית, שהבריטים ליבו. הבהלה האנטי-טורקית והסכנה שמאיימת על יהודי ארץ ישראל שירתו את צרכיהם במלחמות האימפריאליות שלהם והצדיקו את המערכה לכיבוש ארץ ישראל. הן גם היו כוח מניע במדיניות שהובילה להכרזת בלפור.

גם כאן לצרפתים היו תביעות. בשטח התוצאות מלמדות שבזמן המלחמה מתו יהודים רבים, בעיקר מרעב וממחלות כתוצאה מהתנאים שנוצרו. כך שהערכתו של אנדרסון השולל את כוונות ההשמדה הטורקיות, לא לגמרי משכנעות. אבל הוא בהחלט מאשש את הטענה לגבי הגרמנים, ששמו לעצמם למטרה לרסן את הטורקים ביחסם ליהודים. הגרמנים, במקביל לבריטים, התחרו על תמיכת היהודים והציונים. היה להם חשוב שגורל היהודים לא יהיה כגורל הארמנים.

בניגוד לדימוי שיש לנו היום על מלחמת העולם הראשונה, לדעת הקהל ולעתונות ולתקשורת כבר היתה אז השפעה עצומה. התקשורת בהחלט נחשבה כנכס אסטרגי לפני מאה שנה. מה שמעניין הוא, שיהודי העולם היו הרבה יותר אפקטיביים ב”הצלת” יהודי ארץ ישראל (האוכלוסיה התדלדלה בשנות המלחמה בחצי) במלחמת העולם הראשונה מאשר במלחמת העולם השניה.

T._E._Lawrence_in_Damascus_October_1918
כובש כוחני. לורנס נכנס לדמשק

זכרון יבש במדבר

גלי ההתעניינות בלורנס גאו כל כמה עשרות שנים. הגל הראשון היה בשנות ה-20 של המאה הקודמת עת פרסם גירסאות שונות של ‘שבעת עמודי חכמה’. עם מותו בשנת 1935 בעקבות תאונת אופנוע הוא חזר לכותרות. עוד הוכחה לחיבור הפריקי בין רוכב הגמלים המדברי לאופנוען שהפך לדמות אופנתית בשנות ה-50. האופנוע שעליו נהרג שמור כאביזר פולחני. אנדרסון מעריך, כנראה נכונה, שהציבור באנגליה ובארצות המערב היה זקוק לדמות כמו של לורנס כדי להתרפק עליה. הוא היה אחת הדמויות הבודדות שניתן היה למכור אותה כגיבור מלחמה רומנטי ומצליח במישור הצבאי במלחמה נוראית, ארוכה, שהטמטום הטקטי והאסטרטגי שאפיין אותה הוביל למותם של מיליונים. הגל הבא של מיתוס לורנס גאה עם סירטו האפי של דייויד לין, ‘לורנס איש ערב’, שיצא ב-1962. אז כבר היה צריך להתגבר על זכרון קרוב של מלחמה עוד יותר נוראית, מלחמת העולם ה-2. אך לורנס של תחילת שנות ה-60 בגילומו של פיטר אוטול הוא כבר תערובת של ג’יימס דין, צ’ה גווארה ואחד מאבירי השולחן העגול שקם לתחיה בדמות של שחקן תיאטרון בריטי. אנגליה היא כבר פוסט-קולוניאלית. היא צריכה לחיות עם הפיאסקו הפוסט מלחמתי של מבצע סואץ, כפי שמלחמת סיני מכונה מהצד הבריטי.

היום לורנס מוליך אותנו לחטאים הקדמונים של הסכמי סייקס-פיקו, שהוא זיהה את הכשל שלהם בזמן אמת. דמותו היא הוכחה שרומנטיקה ומיתוס גם הם כלים אסטרטגיים היסטוריים. בזכותו אפשר להיזכר גם באהרון אהרונסון. דמות שונה מכל המנהיגים הציונים המוכרים לציבור הישראלי. כמו ויצמן הוא היה מדען וחלק גדול מאוכלוסיית העולם חייב לו את עצם קיומו בזכות התגליות החקלאיות שלו. הוא היה אינדיבידואליסט. הוא לא היה חבר מפלגה ולא סוציאליסט. אלא איש היוזמה הפרטית החופשית, שחשב במושגים קפיטליסטיים של משק נושא את עצמו. כן, הכל חוץ ממשטר החלוקה הסוציאליסטי שנוסד בארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה על חשבון ההון הלאומי. יותר נכון: ההון המולאם. אולי זה מסביר מדוע לא חוזרים לאהרונסון. האם זה רק משום שהוא קדם לבן גוריון, גולדה ואשכול, ואין לו חלק במחדל של מלחמת יום כיפור ובכיבוש?

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

11 תגובות למאמר

  1. אמנון, אבקש השלמת מידע שלא הצלחתי להשיג: כיצד נדחפו הצרפתים למזרח התיכון? הרי הם לא נלחמו כאן, ולא היו להם אינטרסים וקשרים הדוקים לאזור. אז איך יצא שהם הגיעו לקבל את אזורי סוריה ולבנון? כי אכן כפי שציינת, אם לא היו מבתרים את האזור לפיקציות כגון ירדן, סוריה, עירק ולבנון, ייתכן שהמצב כאן היה פשוט בהרבה.
    קשה שלא לחשוב איך היה האזור נראה אילו היו נותנים לתושביו להתגבש באופן מסודר למדינות על בסיס שייכות אתנית, ולא לפי גחמותיהם של הקולוניאליסטים הצרפתים והבריטים.

    1. לצרפתים הייתה זיקה למזרח התיכון עוד מימי הביניים. במיוחד הייתה להם זיקה לנוצרים שבלבנון, והם סייעו להם בסכסוכים המקומיים במאה ה – 19.

      קל מאד לחשוב מה היה קורה אם היו מניחים לתושבים לנפשם. השלטון העות’מאני נחשב כלגיטימי ורגש לאומי אותנטי אין להם, כמסתבר בימים אלה.

    2. הצרפתים , כמו גם האנגלים והרוסים, פזלו כל המאה ה19 לעבר המזה”ת, שהיה נתון תחת השלטון העותמני ההולך ומתפרק. הצרפתים ניסו את כוחם לראשונה ב 1798-9 עם מסע המלחמה של נפוליאון למצרים וארץ ישראל. מסע זה נגמר בכשלון. כשלון זה לא ריפה את ידי הצרפתים, שראו עצמם בעלי זיקה מיוחדת לים התיכון בהיותם חלק גאוגרפי ממנו.
      ב 1860 פרצו מהומות אתניות בלבנון, כפי שהיה קורה שם מפעם לפעם משך מאות שנים. במהומות אלו נפגעו מאד הנוצרים, בעיקר ע”י הדרוזים, והצרפתים מיהרו לנצל את ההזדמנות לפרוס את חסותם על הנוצרים ובכך לנעוץ יתד ב”לבנט”.
      במלחמת העולם הראשונה הם לא לחמו באזור, אבל בהיותם בעלי ברית בכירים של האנגלים הם דרשו וקיבלו זכויות בלבנט, ובסופו של דבר בהסכם סייקס פיקו האנגלים ויתרו להם על סוריה ולבנון שהפכו לפרוטקטורטים ואזורי השפעה צרפתיים.
      כתוצאה מכך דמשק נלקחה מההאשמים שנאלצו להסתפק בעבר הירדן ועיראק, וכל מפת המזה”ת שאנו מכירים עד לפני כארבע שנים “ננעלה” על גבולות שכל כולם תוצאה של שיקולים קולוניאליים של בתר מלחמת העולם הראשונה.

    3. לרב ערך: הקשר בין הצרפתים לעותמנים החל במאה ה 16, כשמלך צרפת חתם על ברית עם הסולטן העותמני. הצרפתים אז חיפשו בעלי ברית שיאזנו את האימפריה ההבסבורגית, שכבר הסבה לצרפתים כמה מפלות.
      הברית נחתמה ב 1536, כללה החלפת שגרירים, מתן רשות לנוצרים צרפתים לחיות כנוצרים ברחבי האימפריה העותמנית, מתן זכויות לצרפתים במקומות קדושים לנצרות ברחבי האימפריה, ובשנים הבאות הצרפתים והעותמנים תקפו ביחד דוכסויות באיטליה. היחסים הקרובים בין הצרפתים לעותמנים התבטאו גם בהחלפת ידע ובפתיחת אזורי מסחר — לצרפתים במזרח התיכון ולעותמנים באירופה. במאה ה 18 צרפת נחשבה לידידה הטובה ביותר של תורכיה באירופה. מומחי נשק צרפתיים תרמו ידע ומומחיות לחיזוק הצבא העותמנים במאה ה 18. הברית הזאת החזיקה מעמד עד ימי נפוליאון, וכשהוא חיבל בברית בריטניה נכנסה לתמונה כידידה הקרובה של העותמנים באירופה. העותמנים לחמו לצד בריטניה וצרפת במלחמת קרים, וב 1860 צרפת פעלה להגן על הנוצרים המארונים בסוריה כבעלת ברית של העותמנים.
      כך שהמעורבות הצרפתית באזורנו, שהיה חלק מהאיפמריה העותמנית, הקדימה את המעורבות הבריטית ב 300 שנה. התביעה הצרפתית לאזורי סוריה ולבנון היתה המשך של תפקיד מגינת הנוצרים שצרפת מילאה באימפריה העותמנית במשך מאות שנים לפני כן.

    4. שלום רב
      תודה על מאמר נאה.
      תיקון טעות, אפרים פישל לא אבד לאהרון, ההפך הוא הנכון, אהרון מת על פני אביו הזקן, שהריך ימים ושנים לאחר התרסקות מטוס בנו אהרון ב 1919
      בברכה משה.

  2. הצרפתים הגיעו למזרח התיכון בראשית המאה ה-19 ומאז הם ראו את האזור כחלק ממגרש המשחקים שלהם. היה זה נפוליאון שעמד בראש חיל המשלוח הצרפתי הראשון שהגיע למזרח התיכון

    1. נכון. אבל נפוליון פעל בכלל במצרים וארץ ישראל ולא בסוריה ולבנון. בכל מקרה, הוא עזב והארץ חזרה להיות בשליטה עותמאנית ולא היתה נוכחות צרפתית משמעותית מאז. ולכן נשאר הנושא לא ברור: איזה אינטרס או כורח פעל על בריטניה להעביר שטחים שכבשה לגמרי בעצמה לצרפתים שבכלל לא היו כאן בזמן מלחמת העולם הראשונה.

    2. נפוליאון פעל באזורנו כשנתיים, 115 שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה וגם נלחם נגד הבריטים. הוא פעל רק במצרים וישראל ולא בסוריה שאותה קיבלו הצרפתים לאחר מלחמת העולם הראשונה. כך שזה לא מסביר הרבה.
      בנוסף לכך, במלחמת העולם הראשונה הבריטים היו אלו שנחלצו לעזרת צרפת למרות שלא הותקפו ע”י גרמניה, והם אלו שהצילו אותה מכיבוש. עדיין נשאלת השאלה למה הבריטים הרגישו צורך למסור להם שטחים שכבשו, ולא להיפך.

  3. הצרפתים היו המעצמה הקתולית והיו הפטרונים של הנוצרים הקתולים במזה”ת. כולל המרונים הלבנונים.

    על אותו משקל רוסיה האורתודוכסית היתה הפטרון של הארמנים והיוונים.

    וגרמניה היתה בעלת הברית של התורכים

    ובריטניה אימצה אליה את כל השאר את היהודים והערבים.

    הנצחון במלחמת העולם הראשונה היה של הבריטים ושל הצרפתים ההפסד היה של הגרמנים וגם של הרוסים ולכן בראייה האזורית המרויחים היו היהודים עם הצהרת בלפור הערבים עם הקמת עיראק וירדן הנוצרים הלבנונים עם הקמת לבנון.
    והמפסידים היו הארמנים שנטבחו והתורכים שגורשו.

    1. אלא שהערבים לא באמת הרוויחו. הם היו אמורים לקבל את כל השטח אליהם לבניית מדינה עצמאית. היהודים היו אמורים לקבל את הפסיק הקטן של ארץ ישראל להקמת מדינה יהודית, ואז הייתה השמחה גדולה. אלא שבמקום זה, הבריטים והצרפתים חילקו ביניהם את השטח בצורה שרירותית והתחילו להנדס אותו בצורה עקומה שרק גרמה רוגז וצער וסכסוכים.

  4. הערבים לא היו כלל מצטמצמים בדרישותיהם אילו היו מקבלים יותר מצרפת/בריטניה – אלא להיפך. כדי להגיע למסקנה זאת (או אחרת) בנושא זה, עלינו להבין מה הניע אותם.

    היסטורית, המזה”ת היה כמעט תמיד תחת שליטתה של אימפריה אחת או שניים (מצרים, מצרים + חיתית, מצרים + אשור, מצרים + בבל, בבל, פרס, רומא, עותמנים ועוד ועוד). העידנים המעטים שבהם לא היו אימפריות היו בדיוק אלו שבהם היתה כאן מדינה יהודית ששגשגה. המצב הגיאופוליטי של ישראל מחייב מאבק איתנים בכל גורם אשר ינסה לחבר שוב את המזה”ת לאימפריה.

    ה”לאומיות” הערבית הונעה במידה רבה ע”י נסיון לשחזר אימפריה (הרצון לכח ועוצמה) ולא ע”י שאיפה לחופש. אין סיכוי שאימפריה ראויה לשמה היתה מוותרת על הקשר היבשתי למצרים (הארץ הערבית המאוכלסת ביותר) או על הארץ הקדושה. כך שככל ששאיפותיהם היו מתגשמות כן הלחץ עלינו היה גובר.