בוז'י, ציפי ותזמורת בצורת

"ועידה מפלגתית, כנס פוליטי גדול, בחירות מקדימות, אינם פגישה מנומסת של חברי דירקטוריון מנומנמים של תאגיד מסחרי אלא פיאסטה סוערת, קרנבל פרוע של נבירת חזירים, נחירת סוסים, תזמורת רועשת ורעש מתגלגל", כתב פעם הסופר האמריקני נורמן מיילר. "כמו יריד ימי בניימי, ההמון מתאסף ללילה של קטטות וחיבוקים, תאוות בצע ואידיאה, תשוקה ותכליתיות, דם רע ופשרות אידיאולוגית, נקמה ופיוס. והכול טובל בתוך נהר של זיעה". בלי פילטרים מרככים, בלי התחכמויות מעוקרות רגש, לח ודביק מזיעה נוטפת, ריח נקניקיות מתערבב באפטר-שייב, מיילר המשובח ממצה את העשייה הדמוקרטית על יופייה וכיעורה, על אכזריותה ואנושיותה. המהות הדמוקרטית היא פעולה אנושית על כל משמעותיה. אי אפשר לעשות פוליטיקה נטולת פוליטיקה. פוליטיקה בלי שמחת ניצחון, בלי תוגת ההפסד, בלי שמחה לאיד, בלי נקמה שמוגשת קרה בסיבוב הבא, בלי דמעות וחיוכים מזויפים. אין פוליטיקה כזו.

לתקן את הפיצוץ בעריכה

לפני הרבה שנים השתתפתי בסרט. ולא סתם השתתפתי. בפקודה השתתפתי. מעשה שהיה כך היה. התעשייה הצבאית חנכה מטול נגד טנקים שאמור היה לתת קונטרה ל-RPG הרוסי הוותיק (שלא היה רק טיל אמין אלא גם משתנה ניידת בלילות חורף קפואים). שם הטיל החדש היה, אם אני לא טועה, B300. לכבוד השקת הטיל, זומנה יחידת ההפקה של דובר צהל להפיק סרט על יכולותיו. נכתב תסריט על מחלקת חי"ר שמחסלת ממארב באמצעות הטיל טנק אויב. נקבעו ימי צילום והשחקנים היו סמלים ותיקים לפני שחרור מבית הספר למ"כים ובית הספר לחי"ר. הייתי אחד מהם. הלוקיישן שנבחר היה בשטח אש סמוך לגיתית. הייתה רק בעיה אחת, היינו אמורים לירות את הטיל ולפגוע בטנק אלא שלמרבה הצער, הטיל הזה היה פחות מדויק מקשיש עם פרקינסון שמנסה לא להרטיב את האסלה. כלומר, היה לו הכל, משגר ירוק ומרשים, רקטות מסוקסות אבל מבחינת כל מה שקשור בירי ובפגיעה במשהו, היה עדיף לזרוק אותו ביד ולקוות שהוא יפגע למט"ק בראש. אבל סרט זה סרט ואת הטיל היו צריכים להראות בתערוכות בחו"ל כדי למכור אותו לגויים. בקיצור, צילמו אותנו יורים לכיוון הטנק וחברה מהנדסה פוצצו אותו באמצעות כמות מלבבת של חומר נפץ שהונחו מתחתיו ובתוכו והופעלו עם נפץ חשמלי. בסרט הערוך זה נראה ממש טוב. מארב חי"ר שממגר טנק לתפארת התעשיות הביטחוניות של מדינת ישראל.

אין לי צל מושג מה אירע לB-300 אבל שמעתי שיש לנו אחלה טילים שגם פוגעים במטרות בלי סיוע פירוטכני. מה שכן, הסרט הראשון בחיי לימד אותי שיעור חשוב בסימון מטרה ופגיעה בה גם מבלי לטרוח לדייק בעובדות. משל למה הדבר דומה, לדיווחי התקשורת ותגובת מפלגות השמאל לאחר הבחירות המקדימות בליכוד.

הסיפור על 'נילי ונילי'

התוצאות לא הסתדרו עם הנרטיב שנבחר מראש על הליכוד של קיצוני הימין. ומכיוון שחוץ מגן סגור אין דבר יותר עצוב ממטרה שסומנה מראש והכזיבה, שינו דגשים. בבוקר שישי פיארה תמונה של מירי רגב את העמוד הראשי של 'ידיעות אחרונות' תחת הכותרת "הפנים של הליכוד". כותרת המשנה בישרה, "רגב ניצחה את נתניהו". ובעלי הטורים הבהירו שזו רשימה אפורה ובינונית.

אם נפל סיפור הרשימה הקיצונית, לא אלמן ישראל, יש מירי רגב שניצחה את נתניהו ויש אפרוריות. תראו, גם אני לא עף על התבטאויותיה הפומביות של ח"כ רגב. הכל ידוע, פרועה, פה גדול, לא עושה חשבון, הכל הולך. כפיים. מצד שני, האישה הזו עבדה בכנסת ובמפלגה. עבדה חזק. לא החמיצה ישיבות, חוקקה, חרשה את הארץ. את שכרה היא קצרה בפריימריס. רגב לא זכתה מההפקר. היא לא הנסיכה הרוויזיוניסטית על העדשה שמחכה שהעם ישאג את שמה. ועוד דבר, צר לי מאוד על ח"כ משה פייגלין וח"כ ציפי חוטובלי. פייגלין לדידי הוא אחד האנשים הראויים, המעניינים והאינטליגנטים בכנסת. אבל האמת צריכה להיאמר. דחיקת פייגלין מהרשימה באמצעות רשימות חיסול היא מקרה קלאסי של בישלת דייסה ועכשיו תאכל אותה. פייגלין וחיים כץ, כפי שאיבחן יפה עמית סגל, היו הפוקדים הגדולים עם רשימות חיסול מוכנות ומה שקרה להם זו תאונת עבודה בדרך לחיסול. פייגלין שעמד כמצליף אידיאולוגי בשער, להט החרב המתהפכת של הפריימריס, נלכד באיום שהוא עצמו יצר. וחבל. חבל מאוד.

גם במפלגת העבודה קיוו ללעוס בזעם את "הרשימה הקיצונית" של הליכוד. ובאמת, בשעות הראשונות שלאחר פרסום תוצאות הפריימריס בליכוד, דף המסרים של "המחנה הציוני" (בקרוב ישנו את השם כדי לא להרגיז את הערבים, חכו ותראו) שיגר מסר אוטומטי על הקיצוניים של הליכוד וציפי לבני קוננה על הליכוד של פעם. עבר יום, והמסר השתנה, ומפלגת העבודה החלה לתקוף את מיעוט הנשים ברשימת הליכוד. הפעם, בוז'י פרסם סטטוס נזעם בפייסבוק והשווה את רשימת הליכוד לפרלמנט הסעודי. איזה צמד מדליק, בוז'י וציפי, ממש מיני ונילי. זוכרים אותם?

ב-1989 הפציץ צמד היורופופ "מילי ונילי" את מצעדי הפזמונים בשירי פופ זבליים. המפיק הגרמני פרנק פריאן שהמציא עשור קודם לכן את 'בוני אם', תפר מזוג שרירנים שחורים עם תספורת מבהילה בחליפות שחשפו חזה מגולח למשעי צמד מזמר. רוב פילטוס הגרמני ופבריס מורואן הצרפתי הפכו ל'מילי ונילי' ומכרו שבעה מיליון עותקים מאלבום הבכורה. הצמד אף זכה בפרס הגראמי כתגלית השנה. בראיון חגיגי לאחר הזכייה בגראמי הצהיר פילטוס, כי "מוזיקלית אנחנו מוכשרים יותר מבוב דילן, אנחנו כשרונים לפחות כמו פול מקרטני ומיק ג'אגר. אני אלביס החדש".

חודש מאוחר יותר בעת הופעה של הצמד בפני כעשרת אלפים צופים שבת לפתע הפלייבק ממלאכתו. לא הפלייבק של המוזיקה אלא דווקא הפלייבק של השירה. פילטוס ופבריס עמדו במרכז הבמה כשני גלמים, הביטו נואשים זה בזה. התרמית התגלתה. 'מילי ונילי' מעולם לא שרו ולו טון אחד, בבושת פנים הודה המפיק, כי את קולות הזמרים באלבום ביצע צוות זמרי צללים. בצעד חסר תקדים נשלל מהם פרס הגראמי וחברת התקליטים שלהם הודיעה כי כל רוכשי האלבום יזכו בכספם חזרה. על פי פריאן, נשכרו השניים לתפקיד הזמרים אך ורק בשל המראה שלהם, שאמור היה להוסיף למוזיקה אמינות של נערי רחוב. בהתחשב בכריות המנופחות על הכתפיים והתעניינותם ההדדית זה בזה, נראה כי פריאן התכוון לרחוב סומסום. למרבה האירוניה שם האלבום שמכר שבעה מיליון עותקים היה: "ילדה, את יודעת שזה אמיתי". בוז'י וציפי? אמיתי לגמרי.