הפוליטיקלי קורקט בצרפת לא מתאבל

בעוד גופות הנרצחים עדיין מוטלות בשלוליות הדם, בתקשורת כבר הפסיקו להתאבל ועברו לדאגה עמוקה שמא יותקפו מוסלמים חפים מפשע, ומציגים את האיסלאם כדת השלום • אחד הנרצחים, שארב, הביע בעבר את בטחונו שיש כל-כך מעט מחבלים בצרפת שהוא חושש יותר להידרס מאשר למות בידי איסלאמיסטים

התנגשות הציביליזציות, מלחמת הכוכבים, המפץ הגדול – כל זה קרה השבוע בצרפת. תפיסה מסוימת של מהי צרפת נרצחה בדם קר ב-7 בינואר. חוליית אללה הוא אכבר הסתערה אל תוך משרדי 'שארלי הבדו' והוציאה להורג 12 בני אדם, פצעה עוד 20, כאשר ארבעה מתוכם נמצאים במצב אנוש. קשה עד כאב להוציא יהלומים של דיווח מדויק מתוך רעשי הזעם הממלאים את גלי האתר ואת רחובות פריז. כרגע, למשל, השעה 12 בצהרים והוכרזה דקה דומיה לזכר הנרצחים, אך מחוץ לחלון שלי אני שומעת מכונית צופרת בזעם לעבר מישהו שחוסם את הרחוב, וקול המכונות המטרטרות ללא הרף באתר בנייה סמוך כמעט מאפיל על צלצול פעמון הכנסייה בפינה. גשם של קרח טופח על פני העוברים ושבים.

רק לחשוב על זה: שבריר אחוז של 5 עד 6 מיליוני המוסלמים שחיים בצרפת – שני האחים שריף וסעיד קואשי שזוהו כמחבלים – מחקו בלחיצה על ההדק כמעט את כל הצוות של שבועון בוטה האומר הכל בפנים, ואשר הספיק להעליב את כולם ב-45 השנים האחרונות. תערובת של פורנוגרפיה ושחיטת פרות קדושות הוגשה לקורא מדי שבוע כשהסמל המסחרי של השבועון הן הקריקטורות בסיגנון גס ומרושל מלוות בטקסטים קצרים שהצליפו במטרות נבחרות בטעם של נערים מתבגרים. הפנים המחייכות בחיוכים מתוקים של קורבנות הטבח – הלא הם שארב, קאבו, טיגניוס, וולינסקי, הונורה – משדרים את התום ללא גבולות שכנגדו בוצעה ההתנקשות של המחבלים. הם הפכו לגרוטקסה משעשעת וברוח טובה כמעט כל אחד, כולל הם עצמם. כן, כל זה במה שנחשב עד היום לעולם מוגן.

הדת היפה הזאת

ב-2005 הדפיס 'שארלי' את הקריקטורות של מוחמד באותה עזות מצח כפי שנהג כל העת לעשות ביחס לכמרים, רבנים ושאר מאמינים דגולים. היה כאן אומץ, ודאי… אך היה בכך גם ביטוי לעוורון שלהם שמקורו בנאורות ובסובלנות. אז ובהזדמנויות אחרות לאחר מכן חזרו וביטאו "השארלים" את אמונתם באנושיות, כולל מוסלמים. הלעג לפנאטים היה סוג של מחוות חיבה לאחים האזרחים בני הדת המוסלמית. הלגלוג היה סוג של הכלה, הוא לא היה תוקפני. זו היתה דרך להגיד, "אתם משתייכים לתרבות הנפלאה שלנו".

היום, פיליפ ואל, שהיה מנהל המערכת של השבועון כשפורסמו הקריקטורות של מוחמד, לא מצליח לעצור את הדמעות. "איבדתי את כל החברים שלי", הוא אמר. ואל נותן אשראי לממשלות צרפת מימין ומשמאל שהגנו עליו ועל הצוות שלו מאז היום הגורלי ההוא. "בלי הגנה משטרתית לא היינו יכולים להמשיך".

למרות ששארלי הבדו זוכה מאשמת הוצאת דיבה והשמצה ב-2006, בית המשפט קבע למעשה תקדים של איסור-חילול-הקודש בכך שהעניק לשבועון זכות מוגבלת לפגוע באיסלאם בהקשר של השערורייה העולמית סביב הקריקטורות של מוחמד. דאליל בובאכר, הרקטור של המסגד המרכזי בפריז ואחד התובעים במשפט ההוא, יוצג על ידי פרנסיס ספינר שגם ייצג את רשת פראנס 2 בתביעה שלהם נגד פיליפ קרסנטי בפרשת א-דורה. לאחר מכן ייצג גם את משפחתו של אילן חלימי נגד כנופיית הפורעים שרצחה אותו.

באותה עת, בובאכר גינה את האלימות שהתפשטה בעולם המוסלמי בעקבות הקריקטורות. אך גם תבע יחס של כבוד לאיסלאם ולנביא. אתמול הוא נחפז למקום הרצח והשמיע את התנגדותו למעשה שמכתים את האיסלאם ובוגד בעקרון האיסלאמי הידוע של קדושת החיים. אם הטבח בשארלי הבדו הוא ה-9 בספטמבר של צרפת כפי שרבים טוענים, הרי המסר שלפיו האיסלאם הוא דת של שלום מועבר בצרפת בעוצמות גדולות עוד יותר מאשר בארצות הברית אחרי ה-9/11 המקורי.

המיקבץ השיגרתי של מומחים, מקצוענים, סופרים, סוכנים חשאיים לשעבר ועתונאים משופשפים עסוק במציאת האבחנה המבדיל בין קנאי האללה הוא אכבר הללו לבין דת האיסלאם. גופות הקורבנות עוד היו מוטלות בשלוליות הדם בחדר המערכת וכבר הועתקה הדאגה מהנרצחים למוסלמים החפים מפשע שמישהו עלול לסמן אותם בגלל קשיי ההבנה שהיו לרוצחים בנוגע לדת היפה שלהם.

שארלי מראיין את נשיא שלום עכשיו

הפגנות ספונטניות התארגנו בכל רחבי צרפת, בהן השתתפו כמאה אלף בסך הכל, מתוכם 35 אלף בכיכר הרפובליקה. הסיסמא, "אני שארלי", תפסה מיד בכל העולם. אזרחים התרגשו בכנות עד דמעות ועמדו בקור המקפיא, והחזיקו בידיהם עפרונות כאות להתנגדות. איננו מפחדים, הם הכריזו במופע רחוב בכיכר הרפובליקה. מדליקי נרות זיכרון כבשו את השטח שנכבש בקיץ שעבר על-ידי שורפי דגלים, ודגלים עם חיקוי של שערי המגזין הסאטירי מחליפים היום בכיכרות של דגלי הג'יהאד השחורים שהתנוססו שם רק לפני כמה חודשים, באוגוסט. המפגינים נתנו כבוד לשני השוטרים שנהרגו אתמול בקו האש. רק תמול שלשום הותקפה המשטרה באבנים ובשקיות של זכוכית שבורה על ידי חסידי הח'אליפות.

בשעה שנכתבות שורות אלה מדווחים ששני החשודים בטבח שדדו תחנת דלק ונטשו את המכונית שברחו בה ויודעים פחות או יותר את האזור בו הם נמצאים. כוח מסוקים חגים מעל לאזור לעיני המצלמות. השמות המיתולוגיים של המקומות והכיכרות מדיפים את כל הניחוחות של צרפת הנצחית שמשוסעת היום על ידי פלישה של עולם שהיא עדיין מסרבת לראותו.

ב-2008 אפפה את 'שארלי הבדו' שערורייה מסוג אחר. מנהל המערכת פיליפ ואל הואשם בחוגים מסוימים ב"הטלת צנזורה". הוא החליט לפטר את האנטישמי חסר-הבושה סינה. במאמר שלי על הפרשה, "סערה בפח אשפה", ציינתי דבר שפרשנים אחרים לא שמו לב אליו: היה זה מאמר מאת שארב הלועג לאלה שטוענים שצילומי הווידיאו של א-דורה הם זיוף, וחזר על הסיפור של ישראלים הורגים ילדים פלשתינים.

ב-2011 הוצתו משרדי המערכת של שארלי הבדו. לראשונה עלה גל של התקוממות ציבורית. מתוך התרסה, הוציא הצוות גליון מיוחד, 'שאריעה הבדו', כשהעורך האורח הוא לא אחר מאשר הנביא מוחמד. בעמוד הלפני אחרון התפרסם ראיון עם נשיא הסניף של שלום עכשיו בצרפת שהוא גם מזכיר הארגון תואם JSTREET באירופה, דויד שמלה. הוויז'ואלס היו מורכבים מפעילות שערורייתית מסוג מסוים, כולל תנוחות ושלל תמונות עירום – הכל סביב המוטיב של השאריעה. שמלה התייחס לשחרור 1,000 מחבלים תמורת גלעד שליט, מתוכם 280 שאחראים למותם של 600 ישראלים. הוא אמר, שזה מוכיח שישראל יכולה למחוק קווים אדומים והיא תצטרך למחוק עוד כמה קווים אדומים כדי לעשות שלום עם הפלשתינים.

כשהנביא נלחם, הוא נלחם!

קצת אירוני להיזכר במה שאמר שארב בקטע וידיאו מצולם אחרי ההצתה. תוך שהוא מצולם על רקע הר של מסמכים מפוחמים, הוא הודה שאולי הוא יזדקק להגנה משטרתית מעכשיו. אבל הוא התעקש שהסיכויים שלו להידרס על ידי אופניים מוניציפאליות שכורות גבוה בהרבה מהסיכוי שייהרג בידי ג'יהאדיסט איסלאמי. "הרי יש כל כך מעט מהם בצרפת", הוא אמר.

גליון ה-9 בנובמבר הציג על השער ילדון בדמות שארלי כשהוא מקבל נשיקה נוטפת מגבר מזוקן בלבוש סלפיסטי. "אהבה חזקה יותר משנאה", הכריזה הכותרת. הגליון היה חדור ברוח של לא יפחידו אותנו. שארב כתב בעקבות השריפה, שליבו "עם המוסלמים שהם הקורבנות הראשונים של השריפה הזאת". הימין הקיצוני עוד ינצל את זה נגד כל המוסלמים, הוא טען. אך שארב עוד טען, שאיננו יכולים להיות בטוחים שההתקפה היא בכלל של איסלאמיסטים. "אולי היו אלה פרובוקטורים פשיסטים!" ובכל מקרה, החבלות והאיומים ברצח באים ממוסלמים זרים. כך הוא טרח לציין.

אלא שהאחים קואשי, שמוצאם מאלג'יריה, נולדו בפריז!

המנגינה הפילו-מוסלמית חוזרת על עצמה כמו פזמון ב-24 השעות האחרונות. בטלויזיה מוזמנים להופיע אימאמים שנשבעים בשם ערכי הרפובליקה. אלה המטיפים לג'יהאד אינם מוזכרים אפילו בלחישה. מתמקדים באזרח המוסלמי ברחוב, ממושמע ונאמן כמו כולם. אשה בחיג'אב מניחה פרחים עם כולם לפני המשרדים של שארלי הבדו. בתשובה לשאלת עתונאי, אם היא מודאגת? היא עונה בטון מבוית: "הנביא אף פעם לא תוקף אלא אם הוא מותקף. בהתחלה הוא פונה במלים אדיבות ורק אם מתעלמים מהן הוא נלחם. וכשהוא נלחם, הוא באמת נלחם!"

האח הצעיר, שריף קואשי, נעצר לזמן קצר על פעילותו ברובע ה-19 למען גיוס גי'האדיסטים לעיראק. העתונאי מוחמד סיפאווי, בעצמו פליט מהטרור האלג'יראי, הכריז שהיתה זו הפלישה האמריקנית לעיראק שגרמה להתארגנות של תאים ג'יהאדיסטיים ולא האיסלאם. סיפאווי אומר היום, שמה שמתדלק את הרדיקליזציה האסלאמית זו התגברות שנאת הזרים בצרפת. ה-BBC התעלה על כולם כשראיין את איש האחים המוסלמים הצלופחי טארק רדמאן. רמדאן אמר לנו הכופרים, שאנחנו צריכים ללמוד איך להתנהג כדי להימנע מפיגועים כאלה.

פרשן חדשות I24 עלי ואקד הודה בגילוי לב, שהוא היה במחיצת קבוצה של ערבים לא רחוק מאולפני התחנה ביפו: "רובם אמרו ששארלי הבדו העליבו את הנביא והם חטפו את מה שהגיע להם".

התקשורת העולמית מראה צרפת מגויסת בצורה חסרת תקדים. אי אפשר להכחיש שזו היתה פגיעה בעצב רגיש. לא היה דבר כזה מאז החלו מתקפות המחבלים האיסלאמים בתחילת שנות ה-80, פיגועים שהתגברו בסדרי גודל מאז אוקטובר 2000. לא קמה זעקה ציבורית כאשר ערוץ הטלויזיה טלה-1 הוריד מהמסך את הפולמוסן הפופולרי אריק זמור, לאחר פרסום הספר 'צרפת המתאבדת'. שם הרחיב את הדיבור על הבעיה האסלאמית שבפניה ניצבת צרפת.

כמובן שעניין חופש העתונות תופס מקום משמעותי ביותר כאשר צוות המערכת של עתון מחוסל על ידי שני אנשים חמושים בקלצ'ניקובים. התגובות לטבח בשארלי הבדו אינן מלאכותיות וגם לא צבועות. אבל סוגיית האיסלאם היא עדיין חור שחור בדיון הציבורי. עד שלא יתמודדו איתה בצורה ישרה, ללא פחד, בלי הסתייגויות מזויפות, המוני האזרחים הנאורים שמתייצבים עכשיו למאבק עם חירותם, יגלשו אל החור השחור וייבלעו בתוכו.