בשביל מה צריך כל-כך הרבה תארים

חושבים על תואר נוסף? התפיסה הישראלית כי מדובר בכלי קסם לקידום המדינה ולצמצום העוני אינה רצינית, לא מבוססת ולקוחה ממוסכמות העבר.

רק בגלל הרוח; טקס הענקת תארים. צילום: Derek K. Miller CC BY-NC 2.0 דרך FLICKR

אחת המוסכמות הפוליטיות חוצות המגזרים בישראל היא, שכדי להעלות את הפריון במדינה ולהקטין את העוני, על המדינה לפעול להגדלת מספר בעלי התארים האקדמיים במדינה. כך למשל, במצע מפלגת העבודה נאמר כי יש להגדיל את תקצוב המוסדות להשכלה גבוהה כ"צעד מתחייב מן העלייה בביקוש להשכלה גבוהה"; ובמצע מפלגת מרצ נכתב, כי "הרחבת המעגל האקדמי היא צורך חברתי-לאומי ואישי כאחד".

הגיגים דומים נשמעים גם בשאר המפלגות, מימין ומשמאל. הגדיל לעשות לאחרונה דו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון 'לתת', שהגדיר כעני כל אדם ללא תעודת בגרות (גם אם הוא מיליונר כמו יאיר לפיד) וכך גם אנשים עם תעודת בגרות הטוענים כי גורמים חיצוניים מונעים מהם לעשות תואר ראשון. לא פלא שרק לפי קטגוריה זו סווגו ב'לתת' 37 אחוז מהישראלים כעניים, וזאת עוד מבלי להתייחס לגורמים כמו מזון, דיור ובריאות.

אין ספק שאסור לזלזל בחשיבות ההשכלה האקדמית, אך נראה שהתפיסה הישראלית שמדובר בכלי קסם לקידום המדינה ולצמצום העוני היא תפיסה לא רצינית ולא מבוססת. היא לקוחה ממוסכמות העבר. מי שקורא את מצעי המפלגות ומאזין לשיח הציבורי בישראל סבור כי מספר האקדמאים בישראל הוא נמוך מאוד, אך האמת הפוכה לחלוטין. דו"ח שפרסם ארגון ה-OECD לפני שנתיים הראה כי ישראל ממוקמת במקום השני(!) בשיעור בעלי התארים במדינות ה-OECD  כך ש-46 אחוז מהישראלים הם בעלי תואר אקדמי ורק קנדה מקדימה אותנו בדירוג. לשם השוואה, הממוצע במדינות ה-OECD עומד על 31 אחוז בעלי תואר אקדמי ובמדינות האיחוד האירופי הוא עומד על 28 אחוז. בגרמניה 27 אחוז מהאזרחים הם בעלי תואר אקדמי, באוסטריה 19 אחוזים ובאיטליה רק 15 אחוזים. בהתאם לכך גם אחוז מסיימי התיכון עם תעודה המקבילה לתעודת בגרות נמוך בהרבה במדינות הללו. אולי המילקי בגרמניה זול יותר, אבל לפי דוח 'לתת' הם היו יוצאים עניים מאוד.

מחקר שפירסם לפני שנה הכלכלן גלעד ברנד ממכון מילקן מצא שבעוד ששיעור הפונים להשכלה גבוהה בישראל הוכפל מאז שנות ה-90, פריון העבודה נותר ללא שינוי מהותי מזה ארבעה עשורים. לפי בנק ישראל, "פריון העבודה בישראל נמוך בכ-24% מזה של כלל מדינות ה- OECD. בנוסף, קצב גידולו בשנים 1995 — 2011 היה נמוך מהקצב הממוצע ב- OECD". מסתבר שבאותן מדינות שנמצאות הרחק מאחור באחוז האקדמאים, המצב לא כל כך גרוע. ברנד מראה כי מחקר שערך לאחרונה ארגון ה-OECD מלמד שלמרות מה שנהוג לחשוב, ההשפעה של מרכיב שנות ההשכלה על הצמיחה נמוך מאוד. על-פי המחקר, תרומתה של התרחבות ההשכלה הגבוהה לצמיחה ולרמת החיים קרובה למיצוי בכל המדינות המפותחות.

ברנד חילק את ענפי המשק בישראל לכאלה שחשופים לתחרות בינלאומית ולכאלה שפועלים בשוק המקומי והגיע למסקנה כי בענפי המשק החשופים לתחרות (בעיקר בהייטק), השכלה גבוהה אכן באה לידי ביטוי בעלייה בפריון, ואילו בשוק המקומי להשכלה אין כלל השפעה על הפריון. לפי ברנד, "הבעיה היא שאין מספיק תחרות בשוק המקומי, וכשיש עודף היצע של עובדים בשכר נמוך כולל עובדים משכילים שלא זוכים לממש את ההשכלה, אין לפירמות תמריץ להתייעל, ואת זה רואים במדויק בנתוני השכר: השכר הריאלי הממוצע לא השתנה במונחים ריאליים מאז תחילת שנות ה–2000".

אז מה שדרוש כרגע למשק זה לא עוד בעלי תארים, אלא שיני מהותי במבנה שוק העבודה הריכוזי.

צריכים יותר מכללות מקצועיות; קמפוס הר הצופים. צילום: מיכל פתאל, פלאש90
צריכים יותר מכללות מקצועיות; קמפוס הר הצופים. צילום: מיכל פתאל, פלאש90

דרושים מקצועות, לא סיסמאות

למרות זאת כולם בישראל ממשיכים לכוון למקום הלא-נכון, ושואפים להגדיל כל הזמן את מספר האקדמאים. אחרי זה, מסבירים לנו ב'כלכליסט' כי הגורם המרכזי למחאה החברתית הוא השחיקה בשכרם של בעלי התארים האקדמיים. אגב, זה לא מפריע להם לכנות את העובדה שבשנה האחרונה לא היה גידול בכמות התלמידים בהשכלה הגבוהה כ"קיפאון עמוק" של שוק ההשכלה הגבוהה במדינה.

מעבר לצורך ליצור תחרותיות בשוק העבודה הישראלי, נראה כי במדינה חייבים להבין שהפיתרון לקידום המשק הישראלי טמון דווקא בקידום ההכשרות המקצועיות, כבר בשלב הלימודים התיכוניים, וגם לאחר מכן. נראה שגם בחלק מהמוסדות האקדמאיים מתחילים להבין זאת. כך טען פרופ' פרץ לביא, נשיא הטכניון, בראיון מלפני שנה:

אני לא מבין למשל למה לא מקימים עוד מכללות מקצועיות. אני לא מדבר על מהנדסי הצ'יפים אלא על דרג ההנדסאים. אנחנו מייצרים יותר ויותר בעלי תארים גבוהים וזה מנפח את המערכת. בכלל לא בטוח שצריך תואר אקדמי לכל דבר ולכל מקצוע.

בסופו של דבר, למרות הסיסמאות לגבי הצורך בהגדלת מספר האקדמאים, במדינת ישראל יש דווקא עודף של אקדמאים, בוודאי במבנה שוק העבודה הנוכחי. מדינות אחרות מצליחות הרבה יותר עם כמות נמוכה בהרבה של אקדמאים, כך שלמרות מה שתמיד סיפרו לנו, מסתבר שישראל לא זקוקה לעוד סטודנטים בהשכלה הגבוהה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

11 תגובות למאמר

  1. אני רק תיקון: לתת הגדיר 'מחסור' וצירוף של כמה קריטריוני מחסור הופך אדם לעני. חסר בגרות לבד אינו בהכרח עני לפי לתת, אלא במחסור השכלה, שלשיטתם הוא אחד ממרכיבי העוני.

  2. האוניבריסטאות מלבד מקום לרכישת השכלה הוא גם מוסד חברתי שבו נחשף הסטודנט לתכנים פוליטים ואחרים עפ"י רוב בעלי אופי שמאלני. מדובר במעין תהליך חיברות
    אותו סטודנט בעל דעות שונות מזו השלטת באוניברסיטה חש לרוב דיסוננס ולרוב ישנה את דעותיו כדי שיתאימו לממסד בו הוא לומד ואולי גם עובד בעתיד.
    בנוסף רוב התארים במדעי הרוח והחברה עפ"י רוב לא משמשים את בעליהם בעבודה ובתרומה לחברה בתחום ובעצם מהווים בזבוז כספי משלם המיסים.
    לחברה/מדינה יש אינטרס לעודד לימודים בתחומים שיש להם ביקוש: מדעי החיים הנדסה ועוד . כל היתר רצוי שיהיה במימון מלא של אותם המבקשים ללמוד מקצועות שאין לנו בהם צורך לפחות לא בכמויות שקימות כיום.

    1. תיקון קטן: תוציא את מדעי החיים מרשימת התחומים שיש להם ביקוש. אין כמעט עבודה בתחום מדעי החיים ויש אינפלציה בבעלי תארים גבוהים. לגבי הנדסה אני מסכימה לחלוטין, אך גם שם צריך להגדיר איזו הנדסה: הנדסת תרופות, למשל (נלמדת במכללת עזריאלי) הוא מקצוע לא מוגדר- לא רוקחות ולא כימיה- וכוונתו אך ורק לייצר עובדים בשכר נמוך ל"טבע" שיש לה מונופול בתחום הרוקחות בארץ

  3. הכל נכון, אולי (אין לי מידע בכמות המאפשרת ניתוח רציני), אך הקישור הישיר שבין ההשכלה הגבוהה לצרכי המשק הינו בעייתי מבחינה ערכית. להשכלה גבוהה לא קיימים מניעים כלכליים בלבד, אלא מניעים כמו סיפוק, הגשמה עצמית, סקרנות וכיו"ב ברמת הפרט. וכן, לתחושתי לפחות, חברה משכילה הינה טובה יותר, בריאה יותר ואפילו מעניינת יותר, אם כי ישנן בהיסטוריה, ואף במוסדות ההשכלה דהיום מספר דוגמאות הפוכות.

  4. מייצרים פה דיפלומות ותעודות בצורה של אסל"ז(אין סוף לזבל), במקום לעודד לפתח לאנשים מקצועות וכלים דברים פורדקטיבים יותר בהתאם לכישורים ולצורך של המעגל החיים הקיום הכלכלי, ותרומה לשוק!

  5. סחתיין אריאל. אמת חשובה ונחוצה.
    בולט מאד בתהליכי אקדמיזציה של מורים/אחיות/קבוצות מקצועיות אחרות. שבהם בגלל עיקרון קידום התארים מגבוה, התואר נהיה מטרה והאדם משקיע זמן ומאמץ מיותר בכל מיני עבודות "העתק-הדבק" במקום .באמת להשתפר בתחומו.

  6. הרמה במכללות ובפקולטות למדעי החברה והרוח באוניברסיטאות נמוכה ואינה ראויה להיקרא אקדמית.
    תארים במקומות הנ"ל שקולים ללימודי תעודה על תיכוניים.
    שוק העבודה היום מגוון – אנשים צריכים להוכיח שהם יודעים ללמוד ואז להתקבל לתפקיד ואז ללמוד את התפקיד.
    וחוץ מזה חשוב שאחיות ומורות ופקידי ממשל יהיו אקדמאים.
    המצב שהיה קיים במדינה בשנותיה הראשונות לא היה תקין.

  7. מסכים לחלוטין שאין צורך בעוד בעלי תארים.

    אבל יש עוד צד למטבע.

    המוסדות להשכלה גבוהה הם גם אלו שעושים מחקר מדעי. בכל מקום שאין יישום מיידי – האוניברסיטה היא כמעט הגוף היחיד שמממן את המחקר, וזה כולל גם מתימטיקה, פיזיקה תיאורטית, פסיכולוגיה ועוד. חוקר מתחיל שעשה שלושה תארים, פוסט בחו"ל, ורכש נסיון והכרה בינלאומיים, מקבל משכורת כמו מתכנת מתחיל, אולי בלי תואר.

    חייבים למצוא דרך לקדם מדע טהור, שמהווה מנוע לטכנולוגיה ותרבות, אבל בלי שכל הכסף יילך לכל צבא הפקידים והבכירים והמושחתים שהשתלטו לנו על האקדמיה.

  8. בסינגפור חלק גדול מכ"א לא מסיים 12 שנות לימוד. זה לא פוגע בפריון, זה מעלה אותו. לא צריך 12 שנות לימוד עם לא הולכים אח"כ להשכלה גבוהה, ולא צריך השכלה גבוהה אם היא לא מקצועית.

  9. מצד אחד יש סיבות טובות לתמיכה בתחומי מחקר שלא מציינים תרומה ישירה למשק. יש לזה גורמים חיובים על החברה והתרבות, ובדרכים שונות גם על הכלכלה (גם בצורה מאוד ישירה, למשל: מספר בעלי תארים אקדמים לראש הוא אחד המדדים שמשתמשים בהם לקביעת דירוג אשראי לאומי).
    עם זאת יש לאקדמיה הישראלית מספר בעיות, שחלקן נובעות מהתלות הגדולה בממשלה מבחינת מימון וחלקן בדברים אחרים. ראשית יש בישראל המון אוניברסיטאות מחקר. המון. מדינה בעלת 7.5 מיליון איש לא צריכה שבע (שמונה?) מוסדות גדולים. מה גם שרוב האוניברסיטאות לא נפתחו מצרכי מחקר ולימוד אלא בעקבות לחצים פוליטיים ומגזריים שונים. ואכן הרמה בהן איננה אחידה. כמובן שאף אוניברסיטה לא תיסגר, בוודאי לא בשנים הקרובות, אבל יש צורך לשקול את המבנה של חלקן ואת תמהיל המחקר\הוראה בהן.
    בנוסף, הפוליטיזציה של חומרי הלימוד, שהיא בעיה כלל עולמית, הגיעה בישראל לרמה מגוחכת. מגדר, פוסט-קולוניאליזם, לימודי תרבות ומדיה ועוד ועוד, הם לעתים קרובות מחלקות של אינדוקטרינציה בכסות מחקרית דקה מאוד. אין צורך לאיים על החופש האקדמי ולהגביל אותו, כמו שרוצים לעשות כוחות מסוימים, אבל בהחלט צריך לאמץ סטנדרטים אובייקטיבים (או לפחות רחבים יותר משיקול דעתו של פרופסור אחד או קבוצה מצומצמת שלהם) בכל הנוגע לתמיכה במחקר והוראה.