דרושה: סאטירה ימנית

התכנית 'הכל שפיט' והסרטון של ועד מתיישבי שומרון חושפים עובדה מצערת: הימין לא מצליח להצחיק, ולא, אי אפשר להאשים בזה את השמאל • מערכונים ללא סאבטקס, חסך חמור בהומור עצמי ובלבול מושגים בין סאטירה לתעמולה חוזרים למחנה הלאומי כבומרנג • חסרונם של אפרים קישון ואורי אורבך, עליהם השלום, מורגש מתמיד

הכלל הראשון בכתיבה סאטירית, בין אם מדובר בתסריט לסרט קולנוע, סדרת טלוויזיה או תכנית מערכונים, היא לא לומר באופן מפורש את המסר שלך, אלא להחביא אותו בין השורות. במילים אחרות, סאבטקסט, טקסט סמוי. ההסבר אודות הסאבטקסט לא נועד חלילה לרמוז, באופן סמוי כמובן, שאתם לא יודעים מה זה סאבטקסט, אלא מהווה הקדמה משככת לשלוש מילים אותן לא חשבתי שאכתוב מעולם: יריב אופנהיימר צדק.

לא משאירים מקום לדימיון

לא, לא מדובר בעוד ניסיון לייצר סאטירה על חשבונו של מזכ"ל 'שלום עכשיו'. מטבע הלשון המוכר גורס כי גם שעון מקולקל מדייק פעמיים, אז במקרה של אופנהיימר המזל שיחק לו רק פעם אחת. בראיון שערכתי עם אופנהיימר לפני כשלושה שבועות, לרגל שידורה של תכנית הסאטירה החדשה של ערוץ 1, 'הכל שפיט', טען מזכ"ל שלום עכשיו כי "'הכל שפיט' אינה תכנית סאטירה אלא אוסף תשדירי תעמולה של הליכוד והבית היהודי".

אופנהיימר תקף את התכנית עוד בטרם עלתה לאוויר, ולכן טענותיו נשמעו אז מגוחכות. בתום שידורן של שלוש תכניות, המבוססת על התכנית האינטרנטית 'מהדורת השבט' מבית היוצר של אתר לאטמה, מסתמן כי אופנהיימר צודק, חלקית לפחות. במקום סאטירה נשכנית ומתוחכמת שמגחיכה את השמאל בעזרת שימוש מושכל במסרים מרומזים, 'הכל שפיט' לא מותירה מקום לדימיון, וגורמת אפילו לצופים מהימין הקשה לנוע באי נוחות בכיסאם.

קחו לדוגמא את סדרת המערכונים בנושא שלטון בג"צ, שבהחלט ראוי ואף רצוי לזכות לטיפול סאטירי הולם. 'הכל שפיט' רצתה להמחיש לצופים ששופטי בג"צ חוטפים לנו את הדמוקרטיה ואת עקרון שלטון הרוב. אז מה עשו בתכנית הסאטירה הימנית? יצרו מערכון בו השר שמלצר, המנסה לעקוף את בג"צ בסוגיית קרקעות הבדואים, מורדם באמצעות שוקר חשמלי ע"י שופט בית המשפט העליון ונחטף לחדר אפלולי בו הוא קשור על כיסא כששופטי בג"צ רוכנים מעליו. "אתם חטפתם את הדמוקרטיה, אתם תשלמו על זה!", צועק השר החטוף את הסאבטקסט, בעוד השופט מכין את המזרק, ולוחש לו באוזן "הכל שפיט".

מבחינה אמנותית, מדובר באכזבה, וחבל, כי אחרי מסע התלאות המפרך שעברה 'הכל שפיט' עד שהגיעה לערוץ טלוויזיה ציבורי, היה ניתן לנצל את הבמה בצורה טובה יותר. במקום סאטירה מתוחכמת, שמצליחה להעביר גם מסר בוטה עם חיוך וקריצה, קיבלנו מופע דידקטי ואגרסיבי, וגרוע מכל, חסר השראה. המחסור בסאבטקסט מייצר את אפקט ה'האכלה בכפית': לצופה לא נותר מקום לפרשנות אישית, והוא מאבד ענין, במקרה הטוב, או נרתע ומתכנס בעמדתו המקורית הפרו-בג"צית, במקרה הרע.

כדי להעביר את המסר של שליטת בית המשפט העליון על חיינו, היו יכולים יוצרי 'הכל שפיט' לייצר, למשל, סיטואציה בה ארגוני טבעונים עותרים לבג"צ נגד הכנסת מזון מן החי לבית רוה"מ בטענה כי "בשר זה רצח"; בג"צ בוחן האם הסוגיה עומדת במבחן המידתיות אל מול הסבל שחוותה הפרה בדרכה לצלחת; והקטע מסתיים כי נתניהו מארח את דייויד קמרון בסלט קינואה עם צנוברים, מה שמייצר משבר דיפלומטי חריף עם האי הבריטי.

ללא קשר אם חיבבתם את ההצעה, החשוב הוא כי מדובר ביצירת סיטואציה קיצונית אמנם, אך לא אגרסיבית, שמעבירה את המסר, בלי לומר אותו במפורש, כי העוצמה של שופטי בג"צ על נבחרי הציבור איבדה כל פרופורציה.

ואם כבר מתעקשים על חדרי חקירות אפלוליים, מומלץ לאנשי 'הכל שפיט' לצפות בסרטון שהפיק לאחרונה 'הבית היהודי', בכיכובו של תגלית המשחק אורי אריאל, על הפחד המגוחך של השמאל מהגרעינים התורניים ברחבי הארץ:

גול עצמי של הימין

הדוגמא של 'הכל שפיט' מחווירה לעומת הסרטון המצויר של ועד מתיישבי שומרון, בו מושווים האירופים לנאצים ואיש ארגוני השמאל מוצג, בהתאם למסורת האנטישמית העתיקה, כיהודי ארוך אף ותאב בצע.

במקום להציג באופן סאטירי את ארגוני הקרן החדשה (בצלם, שוברים שתיקה, רבנים למען זכויות אדם וכו') בשיא עליבותם, כמי שיימחו מעל פני האדמה ברגע שיפסיקו לספק למממנם האירופים תחמושת אנטי-ישראלית — אנשי השומרון הכניסו את הנאצים לתמונה, וביצעו החייאה תדמיתית לבצלמים למיניהם. סצנת השיא של הסרטון — איש השמאל שתולה עצמו לבקשת הפריץ האירופי — כנראה תילמד בבתי ספר לפרסום עוד שנים רבות כדוגמא מובהקת ל'קמפיין בומרנג'.

על רקע התלייה, המסר הסופי, והנכון בחלקו, של הסרטון — "האירופים נראים לכם היום אחרת, אבל אתם נראים להן אותו דבר" — הולך לאיבוד בסבך הטרמינולוגיה האנטישמית. כעת, מי שיבקש לתקוף את ארגוני הקרן החדשה יצטייר כתומך בסרטון הברוטאלי של ועד מתיישבי השומרון.

הבעיה היא שייתכן והימין פשוט לא מורגל לסאטירה. קחו לדוגמא את מאמרו של רן ברץ לפני כשנתיים וחצי, עם תום מבצע 'עמוד ענן', "בראש שפוף וביגון אלי הנצחון". מאמרו של ברץ היה רווי פאתוס מוגזם, ובמהלכו ניסה להוכיח מעל לכל ספק כי ידה של ישראל היתה על העליונה בעימות מול החמאס. טוקבסיטים זועמים חרכו את המקלדת כדי להביע סלידתם וזעמם על כותב המאמר: "אני לא יודע אם לצחוק או לבכות, מעולם לא קראתי מאמר יותר תלוש מהמציאות", הגיב גיגי מדרכי; הטוקבקיסט איתמר הוסיף: "באמת היינו בארץ באותו זמן? על מה הכותב מדבר?"; וגם 'אחד שפוי' הצטרף לחגיגה: "שמע אתה חתיכת נקניק. כתבה כל כך מנותקת מהמציאות ומופרכת". מזל שהיו מספר צדיקים בסדום, ביניהם דן גפן, שסיכם את הדברים בפשטות: "מי כותב מאמר סרקסטי לקהל יעד ימני? חצי מהם ייקח אותך ברצינות".

אין הכוונה כאן לטעון שהימין הוא כסיל, נבער וקיצוני, בעוד השמאל נמשח בלעדית במתינות ושנינות מופלגים. קריקטוריסט 'הארץ', למשל, עמוס בידרמן, לא ממש מרוצה ממדיניותה של מדינת ישראל והעומד בראשה, אך יש לו דרך מאוד לא מתוחכמת להביע דעותיו, כשהוא ממשיל את נתניהו למחבלי ה-11 בספטמבר, מדמה את צה"ל וגדר ההפרדה לגטאות בשואה או הופך נערה בת 17, שכל פשעה היתה להתלונן נגד מורה שהתנכל לה בגלל דעותיה, לרוצחת סטייל הטבח בקולומביין.

'הארץ' כמובן מהווה סמן שמאלי-קיצוני, אך גם תכניות הסאטירה המובילות כיום בישראל, 'ארץ נהדרת' ו'גב האומה' (מצב האומה לשעבר), אינן מצדדות, בלשון המעטה, בנרטיב של הימין. במצב האומה, אחת המשתתפות המרכזיות, אורנה בנאי, התבטאה במהלך מבצע צוק איתן כי "אני מתביישת שזה העם שלי". ארץ נהדרת הואשמה ע"י אנשי ימין כתכנית המבצעת דה-לגיטימציה ולעיתים אף דה-הומניזציה במתנחלים, כשהסמל המוכר ביותר לתופעה הוא דמותה של 'רוחל המתנחלת מעשאהל', אותה גילם טל פרידמן, המחנכת ילדים להרוג ערבים ולשמוח על רצח רבין.

עם זאת, מאז עזיבתו של פרידמן את ארץ נהדרת, והחלפתו בערן זרחוביץ', נדמה שבתכנית הדגל של ערוץ 2 זנחו את הרטוריקה הדמונית, והחליפו אותה בחיקויים 'רכים' יותר, כמו זה של נפתלי "די כבר" בנט. הסאבטקטס של כותבי התכנית — האידאולוגיה הבנטית תמיט אסון על ישראל — לא השתנתה, אך העטיפה הסאטירית המדויקת בה הם משתמשים מאפשרת אפילו לבנט לשתף בדף הפייסבוק שלו את החיקוי האולטרה-ביקורתי. גם הביקורת על פרשת הבקבוקים במעון ראש הממשלה לא היתה ברוטאלית, והועברה היטב עם ההברקה להעלות מהאוב את מנחם בגין, סמל לצניעות, כשהוא ישוב בתוך עגלת סופר מלאה בבקבוקים.

בנוסף, בארץ נהדרת גם צוחקים, אם כי בצורה פחותה יותר, על המחנה הציוני, כמו המערכון בו בוז'י ולבני נאלצים להודות בקשר בינם ולבין V15. בגב האומה, אמנם לא בוחלים בבדיחות על חשבונו של ראש הממשלה והימין, אך במקביל, ליאור שליין לא מהסס לגרום לזהבה גלאון לגמגם כשהוא מוכיח אותה על משנתה המדינית ההזויה.

קישון ואורבך, א"ב של סאטירה

הסאטיריקן הגדול ביותר שהצמיח הימין, אפרים קישון, ידע היטב כיצד לתבל את דעותיו הלאומיות בהומור שנון וחד. האיש שחתום על 'תעלת בלאומיך', 'השוטר אזולאי' ו'סאלח שבתי', היה גם זה שכתב בספרו הסאטירי 'סליחה שניצחנו' שיצא לאחר מלחמת ששת הימים: "עם הופעת נאצר קמה סביבנו מנהיגות נאורה מתקדמת. ארצות בהן שרר אך לפני כמה שנים תוהו ובוהו משווע, היום עוברות למשטר של תכנון מדוקדק עד הרצח האחרון". קישון גם זיהה כבר בשנותיה הראשונות של המדינה את היחס המקל של ממשלת בן גוריון לאי-המשילות ביישובים הבדואים: "אם גבר בדואי הורג את אשתו בעת חמסין, הוא פטור מעונש. בעצם, גם בלי חמסין".

קישון היה אמנם אחד מאנשי העט השנונים ביותר בישראל, אך הוא חש כי הזדהותו עם מחנה הימין עולה לו ביוקר בזירת המבקרים והתקשורת. ב-1979 הוא כתב מאמר מכונן, 'הקץ לשלטון הקומיסרים', בו הלין על אפלייתו בשל דעותיו ותקף את "הדור שהפך את הבוז העצמי לאופנה חדשה". המסר של קישון סירב לחלחל לברנז'ה, כשבשנות השמונים יצא לאור ספרו של דוד אלכסנדר על הסאטירה בישראל, ובו שמו קישון לא הוזכר ולו פעם אחת.

השבוע, נפטר האיש שהצליח במידה מסוימת היכן שקישון נכשל. מאמרו המכונן של אורי אורבך מ-1987, 'הטובים לתקשורת', אמנם קרא לציבור חובשי הכיפה להסתער על האולפנים כפי שמסתער על השלוחות, אך הוא העניק השראה גם לחילונים שלא הטילו מעולם מרצ בקלפי, ועדיין רצו ורוצים להחזיק בעט או במיקרופון. מותו השבוע של השר אורבך העניק הזדמנות לבחון לא רק את כברת הדרך שעבר הציבור הדתי-לאומי בשלושת העשורים האחרונים, אלא גם את יחסי הגומלין בין התקשורת הממוסדת למחנה הימין בכללותו. אורבך היה איש ימין עמוק, שלא הסתיר מעולם את תמיכתו במפעל ההתנחלויות, והאמין בכל ליבו שלפלסטינים עדיף לחיות תחת שלטון צבאי-ישראלי מאשר תחת שלטון אזרחי-ערבי. ועדיין, אורבך היה הראשון שהצליח להנגיש את תפיסת העולם הימנית-מתנחלית ללב ליבו של המיינסטרים התל אביבי, כמו בתכנית 'המילה האחרונה' אותה שידר אורבך במשך עשר שנים עם נציגי הברנז'ה דאז, גידי גוב ועירית לינור, בגלי צה"ל.

 אורבך הצליח במשימתו מכיוון שהיה אשף הסאטירה ואמן הסאבטקסט. הוא הבין שלהשוות שמאלנים לקריקטורות אנטשימיות של יהודים או לנאצים זה לא רק שגוי מבחינה מוסרית, אלא גם מהווה פיגוע אסטרטגי לאינטרסים של הימין במאבק על דעת הקהל. אורבך טען כי לדעת להעביר את המסר שלך עם חיוך "זו א"ב של סאטירה". בסרטון למטה תראו שהוא ידע לעשות זאת היטב, גם מעל בימת הכנסת. יהי זכרו ברוך.