עיון במשנתו של טרכטנברג מגלה גישה של התנתקות מהסוציאל דמוקרטיה המסורתית. האם יצליח לעמוד בלחצים משמאל?
מעל מרקע הטלוויזיה באחד מערבי מוצ"ש האחרונים, הזהיר משה כחלון כי מדינת ישראל "בדרך לקטסטרופה", והוסיף כי 'כולנו' תמליץ לנשיא על "מי שיסכים לחתום שיוציא את ישראל מהקטסטרופה הכלכלית, מפיטורי עובדים. אני בטוח שזה יהיה תלוי בנו".
לעומתו, קצת יותר מתון, נשמע פרופ' מנואל טרכטנברג, המועמד של מפלגת העבודה לתפקיד שר האוצר. בתכנית הכלכלית שלו, כצפוי, הנושא המרכזי הוא "רפורמה" בשוק הדיור; כדי להפוך רכישת בית או דירה לדבר שאנשים נורמלים יכולים להרשות לעצמם. "הדבר הראשון על סדר היום הוא להתחיל מלמעלה, למנות מעין צאר לענייני דיור", אמר טרכטנברג לג'רוזלם פוסט לפני כשלושה שבועות. בכך גילה את כוונתו לרכז את כל הפונקציות הקשורות בנושא השיכון והדיור באחריות של בעל תפקיד אחד.
על מועמד שלישי מטעם עצמו לשר האוצר, יאיר לפיד, אמר טרכטנברג, כי "אתה לא יכול שיהיה שר אוצר שיוצר התנגדות כזאת אצל הצוות המקצועי של משרדו, שר שמכנה אותם בשמות ומזלזל בהם". את תכניתו האגדית של לפיד למע"מ אפס כפתרון מקורי לבעיית יוקר הדיור, הגדיר טרכטנברג כ"נסיון להתריס כנגד חוקי הכלכלה. זה כמעט כמו להגיד שחוק המשיכה לא בתוקף".
כאן המקום לעצור ולבחון את המצב האמיתי של כלכלת ישראל. ברור שאם יש תחום אחד שבו יש שיבוש מוחלט של הדיון הציבורי והחשכה מוחלטת של המציאות זאת הכלכלה. ההחשכה ועיוות המציאות הם ברמות של שטיפת מוח כשדו"חות של מכונים ומומחים מתפקדים כדיסאינפורמציה – משך כל החודשיים האחרונים קיבלנו כמה וכמה דו"חות עוני. עכשיו אנחנו בדרך לדו"ח מבקר המדינה על מצב הדיור.
אוי, כמה לא רע פה
הנתונים האחרונים על כלכלת ישראל מדברים בעד עצמם: השנתון של האקונומיסט, האורים ותומים של התחזיות הכלכליות וניתוחי המצב העכשוויים, מדווח כי ישראל חצתה השנה את קו ה-40 אלף דולר תל"ג ממוצע לנפש. זאת קפיצת מדרגה במעמדה הכלכלי של ישראל, שעמדה רק לפני כעשר שנים על תל"ג של 15 אלף דולר לנפש. ישראל נמצאת במקום ה-17 בעולם. תחזית הצמיחה ל-2015 היא 3.5 אחוז. האקונומיסט צופה שהקשיים הכלכליים היחסיים שישראל חוותה יסתיימו, והכלכלה תקבל תמיכה מהפקת הגז ומתנאים בינלאומיים משופרים יותר. כלכלת ארצות-הברית גואה וישראל עולה יחד איתה. למשל, הייצוא הישראלי לארצות הברית עמד ב-2014 על 10.7 מיליארד דולר וזו היתה עלייה של 6 אחוזים מהשנה הקודמת. זה אומר כי בשנתיים הקרובות עם השיפור העצום בארצות הברית צפויים ביקושים עוד יותר גדולים והעלייה בייצוא לאמריקה תגבר עוד יותר.
"ישראל מציגה בהרבה תחומים ביצועים טובים יותר מאשר מועדון המדינות העשירות. התוצר לנפש השיג את איטליה כבר ב-2013. לאחר שנים של השענות על סיוע זר, לישראל יש מאזן מסחרי בריא, וכן נפח השקעות של 80 מיליארד דולר ברחבי העולם. התלות האנרגטית של ישראל גם היא דבר השייך לעבר", נכתב באקונומיסט.
יש מיזמים שאינם זוכים לתשומת לב כלשהי בתקשורת אך בעולם מבחינים בהם היטב. זו לא רק ההחלטה של 'אינטל' להרחיב את הייצור בישראל על-ידי הקמת עוד מפעל ב-6 מיליארד דולר. גם חידוש "רכבת העמק", מסילת ברזל המובילה סחורות מעיראק, ירדן ואולי אף הנסיכויות וסעודיה, לנמל חיפה מהווה התפתחות גיאו-פוליטית וכלכלית אדירה. כבר היום כמות המשאיות העוברות מירדן למפרץ היא עצומה.
עוד נתונים: האבטלה ירדה השנה ל-5.7 אחוזים. האינפלציה אפסית – 1.5 אחוז. מחירי מוצרי צריכה ירדו בשנה החולפת ב-5 אחוזים. ישראל נאחזת היטב בדירוג אשראי גבוה של A פלוס. התעסוקה במקומות עבודה משתלמים היטב במגזר הפרטי עלתה ב-5.2 אחוז. כל זאת כאשר שיעור ההשתתפות בשוק העבודה בגילאי 64-25 עלה בקרוב לאחוז מ-75 ל-75.8. בזכות תחנת הרכבת החדשה שנחנכה בנתיבות, אדם יכול לבנות לעצמו וילה בנתיבות ולהמשיך לעבוד ברחובות או בראשון לציון.
כחלון משדר פאניקה, ומדשדש במנדטים
אז היכן הקטסטרופה הכלכלית עליה כולם מדברים? היחיד בתקשורת הישראלית שכתב כי מצבה הכלכלי של ישראל בהחלט טוב היה נחמיה שטרסלר, במאמר בודד מלפני כחודש. המאמר הזה ממשיך לרחף במנותק באוויר כמו עפיפון שנקרע לו החוט. צורת ההתבטאות של משה כחלון והטמפרמנט שהפגין במופע שלו אצל נדב פרי בערוץ 10 מעוררים ספקות לגבי כשירותו לתפקיד שהוא נושא אליו את עיניו.
"אדע להיאבק נגד הטייקונים, אדע להיאבק מול הבנקים. הם לא רואים את הציבור ממטר", הוא אמר. על תנאי העסקתו העתידיים, אם אכן יזכה להיות שר האוצר, הוא אמר: "ברגע שראש הממשלה יחרוג במילימטר מפתרונות הדיור, מהפתרונות לזוגות צעירים – אני לא אהיה שם".
"אני הולך עם מי שיעצור את השחיקה של מעמד הביניים", חזר כחלון מספר פעמים על המנטרה, ואף ציין כי ישתף את הנשיא ראובן ריבלין במאמץ הכלכלי. הא זעם על כך שבעלי חברות גדולות זוכים, מצד אחד, לסיוע נרחב מהממשלה, ומצד שני מאיימים בפיטורי עובדיהם: "אתם לא תפטרו!", אמר כחלון, "אתם תתייעלו".
כחלון צודק שכדי לשפר את נושא הרווחה ואת שוק הדיור לא מספיק להיות שר השיכון או שר הרווחה, אלא צריך לשבת על הברז במשרד האוצר. אבל הוא שוכח כי נהוג ששר האוצר ייבחר מבין שורות המפלגה המנצחת בבחירות, שמנהיגה ירכיב את הממשלה. אם הדבר יהיה תלוי בבנימין נתניהו, שר התחבורה הנוכחי, ישראל כץ, שמצליח להתחבא היטב במהלך הקמפיין, הוא כנראה האדם המתאים ביותר לכהן כשר האוצר הבא. כץ אמנם לא כלכלן בעל שם עולמי, כמו פרופ' טרכטנברג, והוא לא מנהל מבצעי פירוק סלולריים כמו כחלון, אבל הוא נחשב לבולדוזר וקיים אמון בסיסי בינו לבין ראש הממשלה. לכץ יש גם סיכוי רב יותר להוציא לפועל כמה מתכניות הרפורמה שנמצאות במגירות של כל המפלגות, כולל טיפול יסודי בחברת החשמל, נמלי הים ורכבת ישראל.
הדרך השלישית
מאז תחילת קמפיין הבחירות, במהלכו נחשף בראיונות טלוויזיוניים, ובניגוד למגמה המקובלת, דמותו של יו"ר 'כולנו' נחלשה ודהתה. המתקפות של כחלון במקרים רבים צעקניות מעבר למקובל, שלו קצת צעקנית. כפי שכתבנו ב'מידה' לפני מספר ימים, כחלון עצמו הודה כי יהיה חייב לקבל 15 מנדטים כדי להיכנס למשרד האוצר, אך בסקרים, הוא יציב על 8 מנדטים בלבד.
לעומת כחלון, נראה כי טרכטנברג בא עם השקפת עולם כלכלית סדורה, שעיקרה מתן אמון בשוק החופשי. "אחד המאפיינים החיוביים ביותר של כלכלת השוק החופשי", אמר טרכטנברג לאחרונה, "שהיא מאפשרת לנטיות הטבעיות של בני אדם למצוא את ביטוין. האתגר הגדול ביותר של העידן שלנו זה לשמור על המאפיינים הטובים של כלכלת השוק אבל להטמיע לתוכה גישה יותר אנושית שמונעת אפשרות של צמיחת אי-שוויון קיצוני, גישה המספקת הזדמנויות שוות". טרכטנברג גם מאמין בתפיסה המחאה החברתית כי "היו כאלה שהתעשרו על חשבוננו", כפי שנכתב בדו"ח שלו. "תחושה זו מועצמת לאור החשד כי המדינה תרמה לאי-השוויון בכך שהיא עמדה מנגד כשכללי המשחק של כלכלת השוק (החופשי) לא היו מספיק הוגנים (והביאו) לריבוי מונופולים, להפקת רווחים פרטיים לא-מידתיים מניצול של אוצרות טבע".
טרכטנברג דיבר לפני כמה שנים על כך, שהוא מזדהה עם מה שנקרא "הדרך השלישית". זוהי הכלכלה החופשית, כפי שיישמו אותה קלינטון בארצות הברית אחרי עידן ריגן; וטוני בלייר, על תקן הלייבור החדש אחרי עידן תאצ'ר. זו גישה כלכלית של שמאל שניתק עצמו מהסוציאל-דמוקרטיה, ומתנגד להנדסה חברתית ולפרויקטים חברתיים אדירי ממדים, כפי שאובמה שובר עליהם את הראש כבר שש שנים. אבל מדבריו של טרכטנברג, מתקבל הרושם של כלכלן שהפנים את "הצורך" בכלכלה של תכנון ריכוזי.
טרכטנברג היה יו"ר המועצה להשכלה גבוהה. הוא כידוע גם עמד בראש הוועדה ליישום רפורמות בעקבות המחאה החברתית של 2011. גם שם הוועדה שלו מצאה שלמעשה בצד סל מוצרים מסוים שהתייקר בצורה לא פרופורציונלית, קיים סל מוצרים אחר שהמחירים שלו ירדו בתהליך עקבי של עשר שנים, והתהליך נמשך. סל המוצרים שעלה כולל את נושא הבריאות, דיור כמובן (בין 1999 ל-2010 מחירי הדיור עלו בכ-70 אחוז) והמזון ב-33 אחוזים. ההתייקרות הכוללת באותן שנים הייתה כ-25 אחוזים, אך ההכנסה ממוצעת למשק בית באותן שנים עלתה ב-47 אחוזים. כלומר, ההכנסות היו אמורות לכסות על ההתייקרויות.
לצד סלי הצריכה שעלו, ועדת טרכטנברג קבעה כי קיימים תחומים בהם חלה ירידת מחירים, כמו שוק התקשורת, ובעיקר הסלולר, הודות לכחלון ונתניהו, הריהוט, הביגוד, הטלוויזיה, כלי אוכל, ציוד חשמלי, כלי מיטה וקוסמטיקה. הוועדה בראשותו של טרכטנברג העירה כי הסיבות לירידה בסל מוצרים אחד לעומת עליה בסל השני מזדקרת לעין: היכן שיש תחרות כתוצאה מחשיפת המשק הישראלי לכלכלה הגלובלית והתחרותיות שלו, שם נוצרות ירידות מחירים; היכן שהשוק המקומי סגור – מתרחשת עליות לעתים פראיות.
אם נבחן את דו"ח ועדת טרכטנברג כמשקף את תפיסתו של פרופ' טרכטנברג, הוא מציע "גידול בתקציב השירותים החברתיים שיהיה כרוך במקביל בקיצוץ בתקציבים אחרים ובפרט בתקציב הביטחון". בדו"ח מ-2011 המליץ טרכטנברג להקצות 30 מיליארד שקל לטובת שירותים חברתיים בחמש השנים הבאות, ועד 2021 להגדיל את ההקצאה ל-60 מיליארד ש"ח, בעיקר לחינוך בגילאים צעירים (יושם בחוק חינוך חובה מגיל 3).
הוועדה התרכזה גם, כמובן, בנושא דיור בר השגה. מי שקרא את מגוון התהליכים והאסטרטגיות המוצעות כדי להגיע לתוצאה של ירידת מחירי הדירות יכול להבין את כאב הראש ששר האוצר יאיר לפיד לקה בו כשחשב על פתרון להורדת מחירי הדיור. רק המחשבה על התזוזות הביורוקרטיות הטקטוניות הנדרשות לביצוע תהליך הגדלת היצע הדירות יכול לגרום לתחושת תבוסה מראש; ומכאן קצרה הדרך לפתרון של זבנג וגמרנו נוסח מע"מ אפס, אותו הגה שר האוצר לשעבר.
טרכטנברג מאמין בהגדלה משמעותית של היצע הדירות בתמהיל מגוון; עידוד בניית דירות להשכרה, בפרט דירות קטנות, ובאזורי ביקוש מרכזיים; מתן סיוע מוגבר בשכר דירה לזכאי דיור ציבורי; התנעת גיבוש אסטרטגיה כוללת לפיתוח המרחב האורבני, הכוללת האצת תהליכים לחיזוק הערים; ופיתוח מערכות תחבורה חדשניות (על זה עבדו ישראל כץ ונתניהו בשנים האחרונות).
האם טרכטנברג יעמוד בלחץ משמאל?
טרכטנברג הוא איש של ועדות. ספק אם הרקורד שלו מהווה ערובה להצלחה אם ימונה לשר האוצר. אבל הנהגה כלכלית המורכבת מפרופ' בעל שם לכלכלה כמו טרכטנברג, הנגידה ד"ר קרנית פלוג וראש ממשלה בעל הבנה כלכלית עמוקה כמו נתניהו, תעניק פנים מאוד חיוביות לכלכלת ישראל – הן בעיני מוסדות הכלכלה הבינלאומיים והן בעיני היזמים העסקיים המקומיים. הדימוי חשוב לא פחות מהמעשים.
טרכטנברג מאמין בצמיחה מוגברת ומשמעת תקציבית, כי בלי הצמיחה אין משאבים ובלי המשמעת התקציבית אין חוסן כלכלי בינלאומי. רק כדי לסבר את האוזן בנוגע לשיפור בכלכלת ישראל בארבע השנים שחלפו מאז פרוץ המחאה – באותם ימים עמד יחס חוב-תוצר על 76 אחוזים; היום הוא ירד לפחות מ-70 אחוז – מצב סופר-משופר. סביר שתנאים אלו יעודדו את חסידי הצדק החלוקתי והתזמורת התקשורתית הפופוליסטית להשתולל עם הגרעון התקציבי במטרה להעלות את יחס החוב תוצר באחוז אחד או שניים. טרכטנברג, או כל שר אוצר אחר שימונה בממשלה הבאה, ייבחן ביכולתו לעמוד בלחץ.
סימן שאלה נוסף לגבי טרכטנברג הוא האמירה שלו בנוגע למינוי צאר לענייני דיור, המעלה חשש כי בתחום מרכזי וקריטי כמו שוק הדיור, הוא מאמין בניהול ריכוזי, כמעט דיקטטורי, מלמעלה. והכל, בשם הייעול, כמובן. הדברים מצטרפים לאמירה אחרת שלו, בסימפוזיון בחיפה, שהתקיים לפני כחודש: "כל מי שמבטיח שלא להעלות מסים ובמקביל לתת יותר לציבור, הוא נוכל. אני לא יודע איך עושים את האלכימיה הזאת". דיור ציבורי פלוס הגדלת תקציב הבריאות לפי דרישת 'יש עתיד' משמעותו העלאת מסים. אנשי עסקים בולטים פנו בתרעומת בנושא המסים ליו"ר העבודה הרצוג, וכעבור ימים אחדים טרכטנברג חזר בו: "לאור הנתונים העומדים לפנינו נכון לעכשיו, אין צורך ואין הגיון כלכלי בהעלאת מסים".
בדו"ח טרכטנברג מלפני ארבע שנים התברר שהוא בעד העלאת מס רווחי הון ל-25 אחוז, והעלאת מס החברות בשיעור דומה. הנגידה פלוג אמרה לאחרונה, שלאור ההבטחות השונות בתקציב 2016 יהיה צורך בהעלאת מסים של 8 מיליארד שקלים. קיימת האפשרות שלקראת התקציב הבא, ולמרות שחזר בו, טרכטנברג יגלה שהוא בכל זאת מחויב להעלות מסים.
בסיכומו של דבר, מנואל טרכטנברג אולי הצטרף ל'מחנה הציוני', אך על פניו מדובר בדמות שתעניק פנים של מתינות ושפיות לכל ממשלה שיכהן בה. זה יתרון חשוב.
עם כל הכבוד לטרכטנברג ששורין בלי כח פוליטי מאחוריו, מי שניצחו בפריימריז הם שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, איציק שמולי ויוסי יונה.
הקומוניסטים האלה לא יתנו לטרכטנברג לנהל מדיניות של שוק חופשי ואחריות תקציבית.
מי שמאמין בשוק חופשי וממשלה מרוסנת צריך להצביע ליכוד.
הליכוד הוא הרע במיעוטו, יחסית המפלגה הכי ליברלית בכנסת.
בנוסף ראש ממשלה עם מפלגה גדולה מאחוריו ייסחט פחות ע"י מפלגות המיעוט.
מי שמאמין בשוק חופשי וממשלה מרוסנת צריך להצביע עלה ירוק.
המאמר נועד להכשיר את השרץ , לפי התכנית שתשתף את המחנה הציוני בממשלה, ולתת להם את שר האוצר, שפתאום הוא נראה סביר ולגיטימי. שקוף מדי.
תעמולה מביכה של תומכי נתניהו למען ממשלת שמאל. לא כדאי לשמור לאחר הבחירות כרגיל?
אם אפ שר בבקשה להוסיף קישורים, בראש ובראשונה לשנתון של האקונומיסט ממנו מצוטט. כמובן גם לנתוני האינפלציה, שיעור תעסוקה ואבטלה וכו'.
"הנהגה כלכלית המורכבת מפרופ' בעל שם לכלכלה כמו טרכטנברג, הנגידה ד"ר קרנית פלוג וראש ממשלה בעל הבנה כלכלית עמוקה כמו נתניהו, תעניק פנים מאוד חיוביות לכלכלת ישראל – הן בעיני מוסדות הכלכלה הבינלאומיים והן בעיני היזמים העסקיים המקומיים. הדימוי חשוב לא פחות מהמעשים."
הוא אמיתי הכותב הזה?
מחד, נתניהו התנגד נחרצות למינויה של קרנית פלוג בה הכותב מגלה אמון, ועשה זאת רק אחרי חצי שנה(!) אחרי עזיבתו של סטנלי פישר את התפקיד, מחוסר ברירה.
מה שמעיד שההבנה הכלכלית העמוקה של נתניהו עומדת בספק
(בפעם הראשונה).
עוד מחד, נתניהו השתמש בטרכטנברג כמטף כיבוי אש לשיכוך גובה להבות המחאה החברתית ומחאת האוהלים, כשמינה אותו כמעט בניגוד להסכמתו של טרכטנברג עצמו – נוכח האחריות העצומה שהיתה כרוכה בתפקיד – והציגו כמושיע של חצי מיליון האנשים שיצאו לרחובות להפגין.
העובדה המפתיעה שהאיש אותו בחר נתניהו להציל את העם מחששו לעתיד כלכלי קודר, מביע אי אמון בשולחו שלו, אי אמון כה תהומי, שלא רק שלא הסתפק במילים, אלא הקצין עד כדי חבירה למחנה הפוליטי הנגדי(!)
האין היא מעידה על הבנה כלכלית שהיא ההפך המוחלט מ"עמוקה" אצל נתניהו?
(בפעם השניה).
המשוואה פשוטה אדון אמנון לורד (הכותב)
שלא כמו בכדורגל, אין כאן תיקו
אם אתה מאמין בנגידה ובטרכטנברג, אתה לא יכול להאמין בנתניהו.
אם אתה מתעקש להאמין בנתניהו, אתה חייב להאמין בטרכטנברג, מהסיבה הפשוט שהוא הבחירה של נתניהו. ומכיוון שהבחירה של נתניהו לא מאמינה בנתניהו, גם אתה יכול להפסיק.
אתה מסמן את המטרה מסביב לחץ. נתניהו העדיף נגיד אחר, שיישמע לו יותר. הוא גם העדיף שלא למנות ועדה שתתן לו הוראות – כל מנהיג לא ירצה דבר כזה. דווקא ההתנגדות של ביבי מעידה על הדומיננטיות של הנגידה ושל טרכטנברג, מה שהוביל את נתניהו להתנגד.
אם יהיו שם שלושתם, שלוש דעות מעמיקות ושונות יהיו מעורבות בקביעת המדיניות. כמובן, בעיות אגו וחלוקת קרדיט יכולות כמו תמיד להרוס לאומה שלמה, אבל זה יקרה בכל משטר שאיננו דיקטטורי.
התל"ג של ישראל לא עמד על 15 אלף ב2005. אלא על 25. אולי זוהי טעות סופר. נא תקנו זאת. אגב, אפשר מקור לתל"ג של 40 אלף דולר לנפש?
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2913
הניתוח של הדו"ח השנתי של האקונומיסט.
ד"ר גיא בכור.
כולל קישורים לחלקים הרלוונטיים בדו"ח.
קריאה מהנה ומחכימה 🙂
המצב הכלכלי חברתי אחרי המהפך של 1977 ובמיוחד אחרי הרפורמה של 1983 בעקבות עצתם של יועצי מילטון פרידמן שגרמו לניהול כלכלה נאוליברלית קיצונית במדינת ישראל הוא בכי רע ואנו עדים לעליה באי שוויון ולקריסה מוחלטת במערכות הבריאות והרווחה.
אילו הכותב היה עובד במערכת הבריאות הציבורית הקורסת הוא לא היה מרוצה מהמצב והמצב רחוק להיות ורוד כפי שהוא מתאר!!
על רקע המציאות הקשה הזאת פרצה המחאה החברתית של קייץ 2011 קמה ועדת טרכטנברג וקמה ועדת אביה ספיבק ויוסי יונה
המסקנות של ועדת טרכטנברג היו אנמיות ולא כיסו את שלל הבעיות שנוצרו במדינה בעקבות מדיניות נאוליברלית קיצונית של מעל 30 שנה
לעומת זאת ועדת ספיבק יונה היתה הרבה יותר ריאלית ולמשל עלתה על העובדה שממערכת הבריאות הציברית נגזלו כמעט 10 מיליארד שקל וכעת מדובר על מספר יותר גדול.זה סכום שחסר להביא את מערכת הבריאות לסטנדרט המקובל במערב אירופה!!
לאור זאת מצערת העובדה שמפלגת העבודה מאמצת תכנית של טרכטנברג במקום לאמץ מדיניות סוציאל דמוקרטית והחזרת מדינת הרווחה למרות שבפריימריס נבחרו אנשים הדוגלים במודל מדינת הרווחה כמו שלי יחימוביץ ויוסי יונה.