ממשל בלי ערכים ובלי דמיונות: חצי שנה עם הפדרליסט

לא קל לקרוא את 'הפדרליסט', אותו אוסף של מאמרים שנועדו לשכנע את תושבי ניו-יורק של המאה ה-18 לתמוך בחוקה החדשה של ארצות הברית. הרקע זר לנו, ההקשרים לא ברורים, ולמרות התרגום לעברית מודרנית, צורת הטיעון האיטי והיסודי קשה לעיכול עבור דור הטוויטר והאמ;לק הפייסבוקי. למרות זאת, לאחר שהתמדתי ועמדתי במשימה הנכבדה, אין לי אלא לסכם כי מדובר באחד הספרים הכי מעוררי ההשראה שקראתי מעודי.

במילים "מעוררי השראה" אני לא מתכוון, חלילה, לטקסט מרגש בעל שאר רוח וניחוח אפי. כל מי שעלעל אי-פעם בדפיו של הפדרליסט יודע שסופרלטיבים מסוג זה רלוונטיים לגביו כמו ש"עקבי" מתאים לתאר את ציפי לבני. נהפוך הוא: מדובר בחיבור יבשושי, טכני ברובו, שאין בו לא חזון, לא אמת וודאי שלא צדק. מה שיש בו בפדרליסט, הוא ריאליזם נוקב וכנה, וניסיון חסר תקדים לעצב שיטת ממשל שלא מנסה לשנות את נתיניה ומקבלת את הרגלי העם כהנחת עבודה מוסכמת. מחברי הפדרליסט הם אולי מקרה יחידאי של אינטלקטואלים שמשקיעים מאמץ עילאי לתכנן מערכת שלטונית שפשוט עובדת. אולי לא מקבלים על זה פרופסורה במחלקה לזכויות אדם, אבל חייבים להודות שמעצמה עולמית בת 300 שנה זה גם משהו.

בלי ספק, יש בזה בשורה מרעננת וחשובה. בהפוגה צלולה ונדירה – בין המונרכיה ששלטה בשם האל לבין הנאורות ששלטה בשם הצדק –החליטו האמריקנים ללכת על כיוון אחר לגמרי, ולהניח בפני הדורות הבאים ממשל מאוזן ותקין המסוגל להכיל שינויים ותמורות בלי לסבול זעזועים, ותוך כך להגן על הדבר החשוב מכל: חירות האזרח. לא בכדי אמר ג'ורג' וושינגטון (כפי שמופיע בעטיפת הגב של הגרסה העברית של הספר, אני לא כזה מומחה לוושינגטון) כי הספר "יזכה לתשומת לבם של הדורות הבאים משום שנידונים בו בכנות עקרונות החירות ושאלות הממשל שבני האדם לעולם ימצאו בהם עניין". אני יכול להעיד, שלפחות בעניין זה וושינגטון צדק.

מה שמושך כל-כך בפדרליסט הוא לא התיאור הפרטני של מערכת הממשל האמריקנית, אלא התובנות המעמיקות של מחבריו על טבע האדם, והאופן בו הם בחרו להתמודד עמו. מבנה המשטר הספציפי בו הם דנים, הכולל את המדינות, הנשיא, הממשל הפדרלי וכיוצא באלו, הם מקרים פרטניים, הרלוונטיים בעיקר בזמן חיבורו של הספר, בו ארצות-הברית הייתה רק איחוד של "13 המדינות". אך לעמדת המוצא הבסיסית של החיבור, יש ערך לדורות, וניתן ללמוד ממנה לקחים חשובים גם למדינת הלאום היהודית שבירכתי הלבנט.

משטר של ילודי אשה

כמה ציטוטים ימחישו זאת באופן ברור.

כאשר מסביר הפדרליסט מדוע לא לאפשר לנשיא לכרות בריתות בינלאומיות ללא אישור הקונגרס, יכלו מחבריו לגבב טענות בדבר חשיבות מעורבותו של "העם" בעניינים אלה, ועל כוחו של הקונגרס כנציג הרצון הלאומי או שאר מיני טענות שעיקרן לומר: "כך ראוי".

תחת זאת, העדיפו המחברים קו טיעון פרגמטי לחלוטין, שעיקרו החשש להשחתה: "איש תאב בצע עלול להתפתות למעול באינטרסים של המדינה בכדי לרכוש לו עושר. איש שאפתן עלול לעשות את ההגדלה וההאדרה של עצמו, בסיוע מעצמה זרה, למחיר של בגידה בבוחריו" (עמוד 375).

מכיוון שאין כאן נושא עקרוני, לא מהססים המחברים לטעון גם בגנותם של גופי בחירה ציבוריים. כך למשל בדיון על הסמכות למינוי תפקידים בממשל: "כל מועצה שתכליתה לעסוק במינויים, ואחת היא מה הרכבה, תהיה גוף סגור שאין בו סייג לקשירת קשר ולתככים". לדעתם, עדיף להסתכן במינויים לא ענייניים מצידו של הנשיא, מאשר ליפול לבור המושחת שעשויה ליצור מועצה: "נקל לרצות את קשריו הפרטיים של איש אחד; אבל סיפוק צרכי הקשרים הפרטיים של תריסר אנשים, או של עשרים, מעניק מונופול על כל התפקידים העיקריים בממשל למשפחות אחדות ומוליך בצורה ישירה לכינון אריסטוקרטיה או אוליגרכיה" (עמוד 384).

גם כאשר דנים המחברים באורך כהונתו של הנשיא, טוענים המחברים כי עדיף לא להגביל את מספר הקדנציות של הנשיא: "מעטים האנשים שלא יחושו הרבה פחות התלהבות למילויה של חובה כאשר ידעו כי יתרון המעמד שבו היא קשורה יישמט מידיהם בהכרח במועד מוגדר באשר במקרה שרשאים יהיו לקוות להשיג בזכות את המשכתה". נדמה שבשלהי כהונתו השנייה של אובמה, קביעה זו כבר לא צריכה הסבר.

בתוך כך קובעים המחברים עקרון חשוב: "כל עוד מקובל שהרצון בתגמול הוא אחד התמריצים החזקים ביותר להתנהגות האדם או שהערובה הטובה ביותר לנאמנותם של בני אדם גלומה בכך שהאינטרס שלהם יעלה בקנה אחד עם מילוי חובתם" (עמוד 363).

למרות שרעיון הקצבת כהונת הנשיא מצלצל נכון כעולה בקנה אחד עם רוח השיוויון ושנאת השררה, הקצבת כהונת הנשיא יכולה להוביל לתוצאות שליליות ביותר: "תוצאה רעה נוספת של הסילוק תהיה הפיתוי להיתפס להשקפות פסולות, למעילה, ובכמה מקרים לנטילת זכות שלא כדין. אדם תאב בצע שבמקרה יכהן בכהונה ויראה לנגד עיניו ימים שבהם יאלץ מיילא לוותר על כל הייתרונות שנהנה מהם, יחוש נטייה… לנצל ככל אשר יוכל את האפשרויות שבידו כל עוד הן קיימות, ואפשר שאף לא יהסס להשתמש בתחבולות המושחתות ביותר כדי שהיבול יהיה שופע ככל שהוא בן-חלוף" (עמוד 363).

כבוד ואמון

אך רוח האדם היא לא רק דבר רע. בכמה פסקאות מסבירים המחברים כי יש בנפש האדם רגשות חשובים שניתן להניח שיובילו אותו, בהינתן תנאים מסוימים, ללכת בדרך הישר. "כמו שיש במין האנושי דרגת שפלות המחייבת דרגה מסויימת של זהירות וחשדנות, כך יש בטבע האדם עוד סגולות המצדיקות מנה ידועה של הוקרה ואמון. ביסוד השלטון הרפובליקני מצויה מראש הנחת הקיום של הסגולות האלה בדרכה גבוהה יותר מאשר בכל מסגרת אחרת". (עמוד 283).

כך, למרות החששות להשחתה ותככים, בסופו של דבר, נבחרי הציבור מונעים גם מרגשות חיוביים עזים ביותר: "בכל חזה יש רגישות לגילויים של כבוד, חסד הוקרה ואמון, שלבד מכל השיקולים הכרוכים באינטרסים, היא מבטיחה מידה של תמורה בהכרת טובה ובגמילות חסד".

לדעתם, היסוד האינטרסנטי שבנפש האדם יכול להוביל גם לגילויי נאמנות ומנהיגות אצילית: "גאוותו ויוהרתו מולידות בו זיקה לצורת שלטון המסייעת ליומרותיו ומעניקה לו חלק ביוקרתה ובכיבודים שלה". יסודות אלו כה חזקים בנפש האדם עד שבכוחם למנוע גם ניסיונות להפיכה, שהרי "הרוב הגדול של אלה שעלו לגדולה בזכות השפעתם על הבריות מעדיפים להשליך יהבם על שמירת חסד זה ולא על חידושים בממשל החותרים תחת מרותו של העם" (עמוד 283).

התוצאה של כל זה היא חוקה הרותמת את כל כוחות הנפש של האדם למען המשטר הטוב: "רגשי החובה, הכרת הטובה, האינטרס, השאפתנות עצמה – אלה החבלים שיחייבו את הנבחרים לשמור אמונים ואהדה לעם" (עמודים 289-288).

וכך זה נמשך עוד ועוד – מאות עמודים של טיעונים ותיאור מבנים משטריים, שנועדו למטרה אחת בלבד: ליצור את המסגרת האופטימלית לשגשוגם של בני אנוש ארציים. אותם יצורים משונים ששוכנים בהם יצרים ושאפתנות לצד מידות טובות ורצון נעלה. הללו, כפי שיודעים מחברי הפדרליסט היטב, פועלים באופן מיטבי תחת משטר של חירות, המאפשרת להם לחתור אחר האושר ללא הפרעה, ולממש בתוכה את רגשותיהם האציליים ביותר. 300 השנים האחרונות, בהן משטרי החירות הובילו את העולם לצמיחה חסרת תקדים בכל קנה מידה היסטורי, מוכיחות כי המחברים צדקו.

בימים אלו, כאשר רוחות של "צדק חברתי" ושאר ריבאונדים סוציאליסטיים מאיימים על החירות, את לקחי הפדרליסט ראוי לשנן היטב.