ערביי ישראל יודעים מה טוב להם

תודות לגורמים מסויימים בכנסת הקודמת, בשל העלאת אחוז החסימה חשו נציגי שלוש המפלגות הערביות בכנסת ה-19 – חד"ש, בל"ד ותע"ל-רע"ם – שאין להם ברירה אלא להתאחד. האיחוד היה משאת ליבם של רבים במגזר הערבי בישראל, שכן הפלגנות והסכסוכים בין המפלגות הערביות גרמו לרבים לא להזדהות איתן ולא לצאת כלל מהבית כדי להשתתף בבחירות לכנסת. שיעור השתתפות הערבים בבחירות 2013 היה 56% לעומת 68% בציבור הכללי. עתה, משהתאחדו המפלגות לרשימה אחת, הפכה רשימה זו לחביבת הציבור, ושיעור המצביעים הערבים עלה באופן משמעותי.

נכון לעכשיו, מספר חברי הכנסת שנבחרו במסגרת הרשימה המשותפת הוא 14, עליה של שלושה מהכנסת ה-19, ועליה זו נבעה בעיקר מהאיחוד. חשוב לזכור כי גם אם המחנה הציוני היה מצטרף לקואליציה – מה שלא נראה ריאלי כרגע – הייתה המפלגה הערבית הגורם הגדול ביותר באופוזיציה. מעמד זה מקנה כמה זכויות לראש הרשימה, כמו התייעצויות עם ראש הממשלה על רקע אירועים גורליים כמו מלחמה, או מפגשים עם מנהיגי מדינות המבקרים בישראל. כך או כך, המפלגה הערבית הפכה לגוף בעל משמעות חשובה מאוד למדינת ישראל, שכן חבריה יכהנו כראשי ועדות בכנסת עם יכולת רבה להפוך את חיי הממשלה לקשים יותר.

אבל משמעות הרשימה המשותפת גדולה הרבה יותר, שכן יכול להיות שהיא מהווה תפנית במישור היחסים בין הערבים אזרחי ישראל והמדינה. היא מסמלת החלטה קולקטיבית בחברה ערבית לקחת חלק פעיל וחיובי בניהול המדינה ובקביעת סדר היום שלה, למרות הטרמינולוגיה הבדלנית והרדיקלית של רבים מנציגיה.

הפרחים לדאע"ש

אם אכן הבחירות מסמלות תהליך זה, זו כנראה תגובה למצב הנורא של העולם הערבי ומרחצאות הדמים שאזרחי ישראל הערבים רואים בדאגה רבה בשנים האחרונות. המשבר בעולם הערבי דוחף חלק חשוב מהמיעוט הערבי בישראל להכרה שמדינת ישראל – למרות שהיא לא משאת נפשו – היא המדינה הנורמלית היחידה במזרח-התיכון; כזו המכבדת את אזרחיה, ערבים כמו יהודים, וגם אם יש טענות צודקות כלפי המדינה, היא עדיין האלטרנטיבה המועדפת עליהם. הם, כקולקטיב, אינם רוצים להצטרף למדינה הפלסטינית, שכן הם מבינים היטב שחיים בישראל הדמוקרטית עדיפים על חיים במדינה ערבית כלשהי.

אלא שכאן קיים עניין נוסף, וחשוב לא פחות: הרשימה המשותפת הציגה את המגזר הערבי כמגזר לא רק מול הימין הישראלי אלא גם מול השמאל. התחושה ברחוב הערבי היא שחברי הכנסת הערביים אינם בכיס של אף גוש, אפילו לא גוש השמאל. האמירות בסגנון הזה החלו כשמפלגת העבודה והתנועה כינו את הרשימה המאוחדת שלהם בשם "המחנה הציוני". עצם הכינוי "ציוני" מנוגד לחלוטין למגמות של כל הגופים ברשימה המשותפת הערבית, והשם הזה – אטרקטיבי ככל שיהיה לציבור היהודי – איננו מעודד ערבים לשתף איתו פעולה.

הערבים יבחנו את גוש השמאל במעשים, לא בדיבורים. נכון שאם הרצוג ולבני יהיו באופוזיציה לא יהיו להם הרבה משרות לחלק לנציגים הערבים, אך עם זאת, האופוזיציה מקנה לחברי הכנסת היושבים בה – יהודים וערבים כאחד – אפשרויות לשיתופי פעולה, בין השאר נגד הממשלה. אם המחנה הציוני ישתף פעולה באופן מלא ונאה עם המפלגה הערבית, יהיה שיתוף הפעולה הזה בסיס לשיתוף פעולה בעתיד, אם וכאשר יהיה השמאל חלק מהקואליציה.

מן הצד היהודי של המפה הפוליטית הישראלית, התמונה ברורה: הציבור היהודי נוטה באופן ברור לימין והעניק לו כ-43 מושבי כנסת, בעיקר בשל סוגיות הביטחון. הציבור הערבי מתארגן ומתאחד עם 13 ח"כים. ביניהם יש גוש שמאל ההולך ומצטמק, באיטיות אך בקביעות, עם 29 מושבים בכנסת, וגוש מרכז ההולך וגדל ומתפרק למפלגות אווירה קטנות עם 21 חברי כנסת. עם ישראל הוכיח לעצמו ולשכניו שהוא לא שוגה באשליות על מזרח תיכון-חדש, ונתניהו אף הכריז בימים האחרונים על נסיגתו מנאום בר-אילן של 2009.

המזרח-התיכון של היום מספק לישראלים בעיקר חששות ואיומים, לא הזדמנויות ובוודאי לא שלום. אלא שחשוב לתרגם את תוצאת הבחירות לעובדות בשטח, לדוגמה – לקדם ולבצע את רעיון שמונה האמירויות הערביות: אחת ברצועת עזה קיימת מאז יוני 2007, ועוד שבע שצריכות לקום בערי יהודה ושומרון הערביות. זה הזמן להציב תכנית זו על סדר היום הממשלתי והמדיני, כי Yes, we can.

באיזה צד מרוחה החמאה

מעניין לראות גם את התגובות בעולם הערבי והמוסלמי לניצחון נתניהו והליכוד: באמצעי התקשורת הערביים יש קונצנזוס סביב הדאגה לתהליך השלום, ובפרט לאור ההכרזה האחרונה של נתניהו שהוא חוזר בו מרעיון הקמת מדינה פלסטינית. ערבים רבים רואים בדאגה רבה איך הישראלים מחסלים את החלום הערבי לחסל את ישראל.

הדוברים הפלסטינים הרשמיים יוצאים מגדרם לגנות את ההחלטה הישראלית, כי הם חוששים מהתמוססות תקוותם להקים מדינה על חורבותיה של ישראל. כך למשל ניתן למצוא התבטאויות כמו של ג'יבריל רג'וב, שכינה (כהרגלו) את הציבור הישראלי "פאשיסטי וגזעני". סאא'ב עריקאת הודיע ש"הציבור הישראלי בחר בקבורת תהליך השלום ובחר נגד פתרון שתי המדינות". דובר משרד החוץ האיראני הגיב בפאבלוביות, ואמר כי "לכל המפלגות של המשטר הציוני יש טבע תוקפני", למרות שניתן לתאר תחושת רווחה בקרב האייתוללות במידה ונתניהו לא היה זוכה. באשר לממשל האמריקני, נראה כי שם שוררת דאגה וג'ון קרי בשלב זה לא מגיב. אחרי הכל, איך הוא יכול לומר משהו נגד החלטה דמוקרטית של ציבור חופשי?

לעומת זאת, בסעודיה, באמירויות המפרץ ובמצרים עדיין לא פורסמו תגובות ביחס לתוצאות הבחירות. בקרב ראשי המדינות, ניתן להעריך, שוררת שמחה לא קטנה בגלל ניצחון נתניהו והימין. שמחה זו איננה גלויה, לא לתקשורת, אלא חבויה במעמקי התקווה שנתניהו – שקיבל מהישראלים צ'ק פתוח בעניין הביטחוני – יעשה סוף סוף משהו בעניין האיראני. ניזכר בטור שכתב עורך אתר החדשות הסעודי 'אל-ערביה' לאחר הנאום בקונגרס, בו הביע תמיכה חסרת תקדים בנתניהו: "ביבי קלע למטרה" כתב אז פייסל ג'יי עבאס, "בכמה מילים מר נתניהו הצליח לסכם במדוייק את הסכנה הברורה והמיידית, לא רק כלפי ישראל (העומדת בראש מעייניו), אלא גם כלפי שאר בעלות בריתה של ארה"ב באזור. ואם הוא הצליח להתמודד עם התנגדות עיקשת של הבית הלבן לנאומו בקונגרס והוכיח בכך שהוא עשוי ללא חת, אז מה זה כבר עבורו להתמודד מול איראן?

כפי שחשף לאחרונה בראיון ל'וושינגטון פוסט', א-סיסי, נשיא מצרים, רואה בנתניהו שותף למלחמת החורמה נגד הטרור האסלאמי בעזה ובסיני, והוא מעדיף – בשקט כמובן – להמשיך ולעבוד עם נתניהו. לעומתו בית המלוכה הירדני מודאג מאוד מניצחון הימין ומהתרחקות הקמת המדינה הפלסטינית, כי אם לא תקום מדינה כזו ביהודה ושומרון – כלומר בלב ארץ ישראל – ישובו הפלסטינים ויעלו את רעיון "המולדת החלופית", כלומר מדינה פלסטינית בצפון מערב ירדן.

ובתוך קלחת האינטרסים, הפחדים, התקוות והצביעות הזו, המציפה את העולם הערבי השוקע בתוך משבר עמוק ומדמם, מנסה ישראל לבנות לעצמה עתיד בטוח ויציב, עם כלכלה פורחת וחברה דמוקרטית ופתוחה. הערבים אזרחי ישראל בחרו במדינת ישראל, והחליטו להצטרף באופן ברור למערכת הפוליטית הישראלי. הם מפנים את גבם לעולם הערבי שאיכזב, ומעדיפים לפעול למען שיפור מצבם במדינת ישראל כפי שהיא, לאומית, בטוחה בעצמה ומביטה לעתיד בעיניים אופטימיות.