לא סקרים, לא בחירות ואפילו לא הדמוקרטיה: הדרך היחידה לדעת מהו רצון הציבור היא הפקעת הכוח הריכוזי מהמדינה והשבתו לאזרח.
מי ומה מייצג את "רצון הציבור"? האם "הציבור רוצה" הפקות מקור טלוויזיוניות ורשות שידור? תחבורה ציבורית בשבת? ואולי הוא בכלל מעוניין בתחבורה ציבורית ביום ג' בשעה 12:00 בלילה במעלה קרנות, בחוגים אקדמיים לספרות פוסט-אפוקליפטית ובהשקעה ממשלתית בשומים ובקמיעות נגד עין הרע?
תשובה מקובלת היא ברוח "הציבור זה אני". דוגמה יפה נתנה לאחרונה ח"כ תמר זנדברג ממרצ, שערכה דו-שיח פייסבוקי בין "הציבור" לבין שר התחבורה. וכמובן, "הציבור" במקרה הזה הוא לא אחר מאשר תמר זדנברג וחלק מבוחריה. אך זנדברג לא היחידה. פוליטיקאים אוהבים לדבר בשם "הציבור" ו"העם": אלי ישי פרש מש"ס באומרו ש"העם רוצה אחדות", נפתלי בנט אמר לפני הבחירות ש"העם רוצה ערכים ולא גרבוזייה", והשר כץ ביקש אחרי הבחירות מהמפלגות לתת לנתניהו לבטא את רצון הציבור. גם מארגני הפגנות, כמובן, אוהבים את דרך החשיבה הזו: "העם דורש צדק חברתי!", "דור שלם דורש שלום!", "העם דורש תחבורה בשבת!", "העם דורש קנאביס חוקי!", "העם דורש טלוויזיית 4K 65 אינץ' ליום הולדת!". אל תנסו את זה בבית.
https://www.facebook.com/tamarzandberg/posts/643791052417732
מה הציבור רוצה?
אז איך בדיוק יודעים מה הציבור רוצה? אפשר כמובן לערוך סקרים. אבל לסקר של מי להאמין? ושל איזה יום? ראינו עד כמה עבד העניין הזה של סקרים בבחירות האחרונות. רצון הציבור, מתברר, יכול להיות חמקמק וגמיש כמו צלופח מקסיקני, לו הייתה חיה כזו.
מה נשאר? הבחירות, כמובן. מה יותר משקף את רצון הציבור ממיליוני אנשים שניגשו לקלפי ומימשו את זכותם הדמוקרטית? ובכן, העיפו מבט על המשא-ומתן הקואליציוני. כחלון, שהצביעו למפלגתו 315 אלף איש, דורש לקבל את משרד האוצר, שיואב גלנט יהיה דווקא שר הבינוי (טוב, יש לו ניסיון בענייני בינוי ונחלות), ושאלי אלאלוף יהיה השר להגנת הסביבה. בינה לבין השותפות הפוטנציאליות האחרות מתנהלים קרבות עזים על ראשות ועדת הכספים ועל מנהל התכנון. הבית היהודי מצדו, בקרב מאסף על משרד הדתות מול המפלגות החרדיות, שכשלעצמן דורשות – וכנראה תקבלנה – את כל רצונותיהן זה מכבר: משרד הפנים, משרד הבריאות, משרד הדתות, ועדת הכספים, הגדלת קצבאות הילדים, החזרת הגלגל לאחור בסוגיית הגיוס וכן הלאה. בנט והליכוד רבים בינתיים על השאלה למי מגיע יותר, ו"יותר" הוא כמובן מתן תיקים ודרישות קואליציוניות כאלה ואחרות. וליברמן נשאר ליברמן.
אך אל דאגה: בסוף תהיה ממשלה. התיקים יחולקו לפי כיפופי הידיים הקואליציוניים. האחד יהיה שר הרווחה וחברו יהיה השר לביטחון פנים, וכל שר ימנה מנכ"ל מטעמו וינסה להעביר בתחום אחריותו את השקפת עולמו, או השקפת עולמם של בוחריו. או השקפת עולמו על השקפת עולמם של בוחרו. אבל הוא יוכל לפעול רק במסגרת התקציב שניתן לו, שנובע מהחלטת ממשלה והליך חקיקה שמגובשים לאחר עוד הרבה כיפופי ידיים, ולא מעט סחר-סוסים של "אני אתמוך בהצעה שלך ואתה תתמוך בזו שלי", וכן הלאה.
גם השר, כמובן, לא לגמרי שולט במשרד שלו: לכל משרד יש פקידות מקצועית שהייתה שם הרבה לפני השר ותהיה שם גם אחריו. היא קובעת את הטון בחלק לא מבוטל מהמקרים, כידוע לכל מי שצפה בסדרת "כן אדוני השר". אחר כך מעבירים חוקים, שנקבעים גם הם באותו סחר-מכר, אשר מועברים לוועדות ולוועדות משנה שבהם יושבי ראש (שתפקידם חולק באותו שוק קואליציוני) יכולים לקדם או לתקוע הצעות חוק כרצונם, ולוביסטים מפעילים לחצים על חברי ועדות כאלה ואחרים, ומוסיפים החרגות וסעיפי משנה למכביר. לאחר מכן כל ח"כ מצביע, לא על-פי מצפונו האישי וגם לא על-פי מה שבוחריו בהכרח רצו, אלא על-פי משמעת קואליציונית שהיא תוצאה של משחקי הכוח הנוכחיים בין חברי הקואליציה.
אז מהו רצון העם? רצון פקידי משרד מסוים, או הוועדה שהם מינו? רצון השר, שמונה מתוך שיקולים קואליציוניים ומאבקי כוח בין מפלגתיים ותוך מפלגתיים? רצון כמה חברי ממשלה? רצונו של אדם שקיבל הבטחה למשרת סגן-שר וחצה את הקווים כדי לקבל מיצובישי?
הדמוקרטיה אינה רצון העם
הדמוקרטיה, חברים, אינה משקפת את "רצון העם". מאוד מפתה ומנחם לומר כך, אבל זה פשוט לא נכון. גם בהנחה שלרצון העם יש משמעות של ממש, ושכל אחד אמור להבין בכל דבר, הרצון הזה לעולם לא יבוא לידי ביטוי ממשי. מה כן מבטא יותר מכול את רצון העם? פשוט מאוד: הרצון של כל אחד ואחד מהעם, כפי שהוא בא לידי ביטוי בבחירותיו האישיות. רוצים לדעת אם העם בעד השקעת מיליונים בקידום ליגת קריקט מקצוענית? פשוט מאוד: הקימו אגודה לקריקט מקצועני, ונסו לגייס מספיק תומכים. אם תמצאו מספיק תומכים, הרי ש"העם" – אותם תומכים – בעד. אם לא, כנראה שהעם לא בעדכם. אם תצליחו ללכת לממשלה ולשכנע אותה להקדיש חלק מהתקציב העצום שלה – מכספי העם – לטובת המטרה שלכם, זה לא אומר ש"העם" אתכם. זה אומר שהצלחתם להשתמש במסננים הרבים שבין הבחירות בקלפי לבין ההחלטות בפועל, כדי לקחת מהציבור כסף שלא היה מגיע לכם.
וכך השיטה עובדת – מכספים לישיבות ועד כספים לאוניברסיטאות, מרגולציה על אפליקציות ועד איסור על אדם להיות מועסק אלא בתנאים שהממשלה מחליטה עליהם. בכל המקרים הללו לא "העם" הוא הקובע אלא "המדינה" (או: "הממשלה"), שהוא שם קוד לתוצר ספציפי מאינסוף מאבקי כוח בין אנשים רבים, שכל קשר בינם לבין רצון העם יכול להיות רופף עד לא קיים.
רוצים לתת לרצון העם להתבטא בחופשיות? תנו לו לעשות זאת. תנו לנבכי הרכבת הקואליציה אפשרות להשפיע כמה שפחות על החלטותיהם של מיליוני אנשים פרטיים ביחסיהם זה עם זה. אם העם ירצה לתרום למטרות נעלות – הוא יתרום. כל אחד כפי ראות עיניו. ובעניינים כלליים, תנו לרשויות המקומיות יותר כוח על חשבון המשרדים הממשלתיים, ובתוכן ליחידות משנה קטנות יותר: קבוצת אנשים קטנה מספיק כדי להכיר אחד את השני ואת ההקשרים הרלוונטיים תדע לפעול בצורה טובה בהרבה מכל ועדת מומחים היושבת אי שם במרכז הארץ על צלחת של בורקס תרד.
אכן, זהו רצון העם: לא המפלצת הקואליציונית, אלא רצונו של כל אחד ואחד מהאזרחים, בסוגיות שאותן הוא מכיר, על החפצים שלו ובהתייחס לאנשים שהוא מכיר.
…ורצון העם האמיתי:
רצון העם האמיתי הוא כמובן שתשתפו את הטור הזה. זה מה שהעם דורש, חברים.
אולי לפני שמעבירים את הסמכות הסופית לשוק ולכל מיני ארגוני צדקה כפרה עליהם, אפשר לפעול לביזור הסמכויות של השלטון המרכזי לדרגים מקומיים כגון עיריות, מועצות, וכו'. זה נכון במיוחד בקשר לפיקוח והסדרה של תחבורה ציבורית, שהיא הרי כמעט תמיד מאורגנת ברמה המקומית (ומסובסדת ברמה כזו או אחרת על ידי הממשלה).
זה כתוב כאן במפורש: "ובעניינים כלליים, תנו לרשויות המקומיות יותר כוח על חשבון המשרדים הממשלתיים, ובתוכן ליחידות משנה קטנות יותר"
לא הבנת כלום. השיפור שכץ יצר בתשתיות מהווה הצלחה שחיפשו דרך לפסול ולנטרל. מצאו.
אהבתי מאוד
ובהקשר לתחבורה בשבת
הטיעונים של אלה ושל אלה צודקים
רבים בעם רוצים תחבורה ציבורית בשבת (ומרץ שמחים לנפח את זה כדי לעשות רעש רב מכפי גודלם)
אבל כפי שהשר כ"ץ אמר, יש בעייתיות לסבסד תחבורה כזו כאשר חלק אחר בעם לא "רוצה" בה (יותר נכון המפלגות החרדיות לא רוצות בה)
ומה לעשות, תחבורה ציבורית ללא סיבסוד לא עובדת. זה אחד מאותם תחומים מעטים שדורש סבסוד ציבורי.
הדבר המתבקש זה להעביר את הסמכות לכל רשות ורשות. רשות חילונית ברובה תדאג לתחבורה ציבורית בשבת, ורשות שרוב תושביה דתיים תתנגד. ואם זה לא מתאים לי? אעבור לגור בעיר בה התנאים מתאימים יותר לאורך חיי
אבל בחייך… את חושב שמישהו במשרד התחבורה יסכים לוותר על כל הג'ובים והכסף, ולהעביר את העניינים האלה לרשותנו
?
.אותי לא מעניין כשרות אבל כספי המיסים שלי מסבסדים את מנגנון המשגיחים
.לבריאות למי שזה חשוב לו
לא צריך שכולם ישתמשו בשירות מסויים על מנת לסבסד אותו.
חמי, אם לא מעניין אותך כשרות, לא היה עדיף שאתה לא היית צריך לשלם עליה? למה שהכנסות מערך הכשרות יגיעו ממיסים מכלל האוכלוסיה, ולא מכלל צורכי האוכל הכשר? אותו הדבר לגבי תרבות, ספורט, ישיבות ושלל שירותים אחרים שהמדינה מספקת עבור חלק מהאוכלוסיה.
לא חייבים לקבל באהבה את השוד המדינתי שנגרם לאחר לובינג מוצלח של מקבוצת לחץ כזו או אחרת.
בוא נמשיך לשנייה את דוגמת הקריקט שלך.
,בוא נניח שאני מקים אגודת קריקט ומצטרפים אליה 100,000 איש כשכל אחד מהם משלם 50 ש"ח על דמי החברות שלו. משמע, האגודה הרוויחה 5 מיליון שקל ממה שנקרא לשיטתך "רצון העם" שבחר להשקיע בה.
ומצד שני, אם למשל אני פותח אגודת גולף, ונניח שאליה בחרו לצטרף קבוצה קטנה מאוד של 5,000 איש. אך מצד שני, בין האנשים האלה היית גם גברת שרי אריסון, שבמקרה נורא אוהבת גולף. והיא תרמה 10 מיליון ש"ח לאגודה לבדה.
האם לטעמך זה אומר ש"העם אוהב גולף יותר משהוא אוהב קריקט"? עובדה, קבוצת הגולף גייסה הרבה יותר תקציב!
בקיצור, "רצון העם" לא יכול להתבטא במיטבו גם בשיטה
הדמוקרטית וגם בשיטת השוק החופשי .
כמובן שזה לא בהכרח אומר שהשיטה הדמוקרטית תמיד עדיפה, אבל כשאני שומע כל מיני ליברלים גדולים חוזרים על אותם מנטרות של הדמוקרטים הגדולים רק עם שינויים מינוריים(מנטרות בסגנון "השוק זה אנחנו", כן בטח), זה בהחלט גורם לי להטיל ספק באינטרסים של שני הצדדים.
במקרה שתיארת שיטת השוק החופשי עדיפה, לא כי היא מוכיחה מה רצון העם, אלא כי הארגון ממומן מכספי ציבור בבחירתם החופשית והמפורשת, ורק מכספם של אלו המעוניינים באותו ארגון (לצורך העניין – ה"ציבור" יכול להיות גם אדם יחיד, אם הוא מצליח לממן את כל הארגון).
כשרוצים לממן משהו מכח החלטת ממשלה, ולשלם עבורו מכספי המיסים של כל הציבור – אז צריך לברר האם הוא באמת עונה על רצון הציבור. והבירור הדמוקרטי במקרה זה חורק, אבל זה-מה-יש.
לא נכנס בכלל למה שעדיף ומה שלא, לרוב אני נוטה להסכים ששיטת שוק חופשי עדיפה על כלכלה מתוכננת.
התגובה שלי עסקה בכך שכל מיני ליברלים למיניהם טוענים ששוק חופשי מייצג את "רצון העם", ", אמירה די מפגרת סך הכל.
להציג את הפגמים בשיטה שאתה תומך בה לא אומר שאתה מודה שהיא לא טובה, לטעמי זה רק מחזק את האמינות שלה.
אסף,
מה זה משנה לך עם שרי אריסון מחזיקה קבוצת גולף עם מעט חברים? שיבושם להם. מה זה מפריע לרצונו של העם אם כמה אנשים נהנים מקבוצת גולף?
זה לא אומר שהעם אוהב גולף, אבל למי איכפת?
הבעיה היא כאשר המדינה פוגעת בחלק מאזרחיה לטובת חלק אחר, וזה פחות משנה האם מדובר ברוב או מיעוט. אם אתה לא אוהב לא גולף ולא קריקט, אז למה שתשלם על מה מהם?
רצון העם בהקשר הזה הוא כשקבוצה של 18 אנשים מאד ליברלים ומאוד לא ציוניים מגייסים 200 מיליון דולר ממדינה אירופאית כלשהי
בואו נוסיף את "רצון העם" בנוגע לעוד סוגיות: רצון העם בנוגע לאוכל בבתי כלא, אם נניח יש לי בית כלא ואני לא מצליח לארגן מספיק תומכים , זה בסדר אם אני זורק את הגופות בחוץ – כי גם לא ארגנתי מספיק תומכים לחפירה בתוך החצר?!?
הטיעון של "רצון העם" הוא דמגוגי ומיותר, העם לא רוצה מס הכנסה, או מע"מ, העם רוצה מכוניות שרד לעצמו, גםוילות בהרצליה.
אז הוא רוצה.
מאכזב.
רצון העם אינו יכול להתבטא באופן מדויק. שיטת הבחירות היחסיות נותנת דרך לבטא את רצון העם באופן צודק יחסית באמצעות מו"מ בין המפלגות בקואליציה.
את צדקת הדרך ניתן להראות רק דרך השוואה לשיטות אחרות. בארה"ב המו"מ בין בעלי אינטרסים כלכליים או רעיונים נעשים ע"י לובייסטים. בין אם זה איפ"ק או נורטרופ גרומן. הם גם מושפעים מגיוס כספים למען מועמדים. הדמוקרטיה האמריקאית אינה מתימרת לייצג את מאוויי כל הציבור והיא רפובליקה. לא כאן המקום והזמן לסקר את שאר המדינות.
בסה"כ הדמוקרטיה הישראלית למרות חסרונותיה, היא הטובה שבנמצא… לדעתי.
המאמר הוא בסה"כ החלק הראשון של הרצאת המבוא בקורס כלכלה סביבתית.
הכותב שכח שלשיעור יש שלושה חלקים:
חלק ראשון מהו שיווי משקל של שוק חופשי.
חלק שני בו מראים ששוק חופשי מביא לשיווי משקל גרוע ביותר.
וחלק שלישי שמתאר מהו מוצר ציבורי שמצוי בחסר בשיווי משקל של שוק חופשי ולמה צריך מדינה שתיצור שיווי משקל שונה.
באפריקה אין ממשלה וומתקיים שוק חופשי והיא עדיין מקום מאוד גרוע לחיות בו.
אם לא היתה מדינה לא הייתי משלם מיסים והיה לי קצת יותר כסף אבל כנראה הייתי מזרים את הביוב מהבית שלי לבור ספיגה בחצר ומי התהום היו מזוהמים והייתי נאלץ לשתות מים מינרלים בלבד.
את החשמל אני וכל השכנים היינו מפיקים בעזרת גנרטורים רועשים ומזהמים
הנחלים היו מזוהמים.
לא היו כבישים אלא רק דרכי עפר.
חולי הנפש והפושעים היו מסתובבים ברחובות.
הייתי צריך לשכור מאבטחים כנגד פושעים ולחבור למיליציה מקומית כנגד כנופיות יריבות.
מגפות היו פורצות כי לעניים לא היו חיסונים ולא כסף מים מינרלים.
את האשפה הייתי אני וכל השכנים שורפים במרחק הליכה מהבית
העניים לא היו שולחים את ילדיהם לבתי הספר הפרטיים.
וכן הלאה וכן הלאה חוויות שכל מי שביקר בהודו מכיר.
אהבתי את דבריך וגם את הנימה.
החיים הם מיכלול של האפשרי מול הצורך.
ומעל ומתחת מרחפות המשאלות,האשליות והחלומות.
המדינה,היא המיליציה שלנו.היא הגנרטור שלנו,היא הנחל עם המים הסבירים.זה הכל.
מצחיק. לדבריך, אם קבוצת אנשים מתאגדת בחופשיות הם לא מסוגלים להזרים שפכים למתקן טיהור/לייצר חשמל ביעילות/לבנות כבישים וכו', אבל אם המדינה דרך המנגנון הלא יעיל שלה מחייבת אותם לעשות את כל זה ולוקחת את כספם בכוח, אז פתאום כן יש מספיק כסף.
אנטי-הגיון סוציאליסטי במיטבו.
וכמובן שבאפריקה אין שום שוק חופשי, כי אין זכות קניין. באפריקה יש שוק שנשלט בכפיה ע"י וורלורדז, שזה בדיוק כמו הוורלורדז ששולטים בכפיה בעולם המערבי, רק שאלה מכנים את עצמם "נאורים" ו-"דמוקרטים" אז זה בסדר…
ומי קובע מה הוא העם? החברה הציונית עם הנשק האמריקאי קבעה של4 מליון בני אדם תחת שליטתה אין בכלל זכויות פוליטיות. באריאל יש קלפי ובסלפית אין. כלומר יש קריטריון אתני לזכויות פוליטיות. זו דמוקרטיה כמו שהייתה הדמוקרטיה האתנואית שבה לנשים ועבדים לא היה קול.
לא בדיוק אתני – 13 מנדטים לרשימה המשותפת, רובם מצביעים ערבים.
זכות ההצבעה שמורה לאזרחים, ולכן באריאל יש קלפי ובסלפית לא.
כל עם צריך ארץ וזאת הארץ שלנו
כדאי שישראל כץ יזכור שלליכוד יש גם מצביעים חילונים ורובם רוצים תחבורה ציבורית קצת יותר טובה