מה צריך ללמוד מכשלונו של צה"ל במלחמת לבנון השניה

מאנגלית: שי סנדיק

כיום, נראה שצבא ארה"ב חוזר שוב על הניסיונות הכושלים שהיו לו בעבר עם התפיסה המבצעית מבוססת-האפקטים ( EBAO – Effects-Based Approach to Operations) ומאמץ חלקים מתוך מה שמכונה "תורת עיצוב המערכה" (SOD) אל תוך הדוקטרינה הצבאית שלו. לא רק שהקונספציה החדשה מתבססת על יסודות תיאורטיים מפוקפקים, היא גם נכשלה בבירור כשנוסתה בפועל על-ידי צה"ל במלחמת לבנון השניה ביולי 2006.

תומכי תורת עיצוב המערכה הציעו מספר הגדרות כדי להסביר מהי בעצם אותה תפיסה חדשה. אם לא די בכך שלעתים הן סותרות זו את זו, הגדרות אלה הוחלפו במשך הזמן כשהקונספציה עברה שינויי תוכן. פעם היא תוארה כתרגיל אינטלקטואלי המסתמך על החזון היצירתי, הניסיון, האינטואיציה וכושר השיפוט של מפקדים; פעם כהחלה של תיאוריית המערכות על האמנות המבצעית; או כניסיון להחיל רציונליזציה על מורכבות באמצעות לוגיקה מערכתית. מעולם לא הובהר עד הסוף אם מדובר בתהליך המתקיים לפני התכנון המבצעי או אחריו.

למעשה, גם תומכיה הנלהבים של התפיסה מודים כי מטרתה להציע פתרונות בעיקר לבעיות צבאיות ייחודיות ומורכבות בהם השכל הישר כבר לא יכול להועיל.

מקורות

תורת עיצוב המערכה הצבאית החלה להתפתח באמצע שנות ה-90 כשהרמטכ"ל הישראלי הקים את המכון לחקר תורת עיצוב המערכה (מלת"ם) ולצידו את בית הספר לפיקוד טקטי. המטרה הייתה לקדם חשיבה יצירתית וביקורתית גם בקרב המפקדים בשטח. תא"ל שמעון נוה ודוב תמרי היו המייסדים והמנהלים של המלת"ם עד אביב 2006.

להשקפתם, צה"ל היה מצוי במשבר עמוק עקב העדר ידע והבנה בחשיבה מערכתית. נוה טען כי במלחמת יום כיפור צה"ל גילה מצוינות טקטית אך נכשל בהבנת הרמה המערכתית.

הוא ותומכיו דגלו בשימוש בתיאוריית המערכות כדרך להבין את הסביבה האסטרטגית של המדינה ולהשפיע עליה. התוצאה של העבודה שנעשתה בידי נוה ועמיתיו במלת"מ היא תיאוריית "עיצוב מתאר המערכה", המבוססת, לטענתם, על תורת ההכרה, בניגוד לגישה המערבית הקלאסית ללוחמה מבצעית, המבוססת על תפיסה טלאולוגית (תורת התכלית).

יסודות מפוקפקים

היסודות התיאורטיים העיקריים של תורת עיצוב המערכה הם מגוונים ומבלבלים: תיאוריית המערכות, אמנות המערכה הסובייטית, פילוסופיה צרפתית פוסט-מודרנית, מדעי החברה, פסיכולוגיה, אדריכלות ותכנון ערים, ולאחרונה נוספה גם חשיבה צבאית סינית עתיקה.

היסוד היחיד החשוב ביותר שלה נקרא "תיאוריית המערכות הכללית" (GST), שהוסברה לראשונה על-ידי הביולוג האוסטרי לודוויג פון ברטלנפי במאמר שפרסם ב-1945. ברטלנפי האמין שקיימת מערכת כללית של חוקים שאותה ניתן להחיל על מערכת כלשהי ללא קשר לתכונותיה של המערכת ולגורמים המעורבים בה. לדעתו, אפשר להבין מערכות מורכבות רק כאשר בוחנים את כל מרכיביהן ביחס למערכת כולה ועומדים על טיב היחסים בין החלקים השונים. במילים פשוטות, חסידי תורת עיצוב המערכה מתיימרים להתבונן על הבעיות שלפניהם באופן "הוליסטי".

תיאוריית המערכות שלו הורחבה כך שתכלול גם היסטוריה, פסיכיאטריה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, חינוך, אנתרופולוגיה, כלכלה ומדעי המדינה. בד בבד, ברטלנפי זיהה את הקשיים הכרוכים בהחלת התיאוריה שלו על מדעי החברה בגלל המורכבות של המערכות החברתיות האנושיות. אך למעשה, תיאוריית המערכות הכללית הייתה מאז ומעולם שנויה במחלוקת, עד שתיאורטיקנים מסוימים מתייחסים אליה כאל פסאודו-מדע.

תורת עיצוב המערכה הצבאית מתיימרת להתבסס גם על התיאוריה הסובייטית של אמנות המערכה משנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת, כנראה מתוך כוונה להרשים את התומכים הפוטנציאלים ולהראות שהתפיסה החדשה נשענת על תורת לחימה היסטורית סבירה. אך למרות הטענות הללו, פרט לכמה מינוחים דומים קשה למצוא תימוכין לתורת עיצוב המערכה בתיאוריה הסובייטית. שמעון נוה, התיאורטיקן המוביל של תורת עיצוב המערכה, פירש מחדש באופן מסולף את הכתבים הסובייטיים המוקדמים, כאשר תוך כדי כך סולפו בזדון או בשגגה גם רעיונותיו של ברטלנפי על תורת המערכות.

האופן בו פירשו נווה ותומכיו את התיאוריה הסובייטית לא עולה בקנה אחד עם כתביהם של התיאורטיקנים הסובייטים. למעשה, ניתן לסובייטים קרדיט לא מוצדק על יצירת התיאוריה המודרנית של לוחמה מערכתית.

התיאורטיקנים הצבאיים הסובייטים בחנו את אופי המלחמה המודרני על-ידי ניתוח הניסיון שנרכש במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים ברוסיה. הם התמודדו עם השאלה כיצד אפשר להחזיר לשדה הקרב הסטטי את התמרון והתנועה. אך הם לא היו חדשנים או מהפכניים במיוחד. הם הושפעו רבות גם מהתיאורטיקנים העיקריים של הצבא הרוסי האימפריאלי, ובייחוד מהגנרל גנריך א. ליר והקולונל אלכסנדר א. נזנמוב, ואפילו מהכתבים של תיאורטיקנים גרמניים בני זמנם.

למעשה, התפתחויות דומות התרחשו גם במקומות אחרים. תיאורטיקנים צרפתים, בריטים ואמריקנים זיהו גם הם את האופי האמיתי של מערכות מודרניות כסדרה של קרבות. אף שהם לא התייחסו אל הרמה המערכתית של המלחמה כאל ישות נפרדת, בדומה לסוביייטים הם הכירו בכך שתוצאות מערכתיות נובעות מסיכום התוצאות של קרבות טקטיים. לידל הארט, פולר ואחרים פיתחו מושגים חדשים של לוחמה ברמה המערכתית. והגרמנים פיתחו את רעיון הבליצקריג שיושם בהצלחה רבה ברמה המערכתית בשנים 1942-1939.

על-פי נוה, התיאוריה הסובייטית של מערכה עמוקה ('גלובוקאיה אופרציה') נתפסת כתמצית האמנות המערכתית, למרות שמצד האמת היא אינה אלא דוגמה אחת מיני רבות לאופן שבו יש לתכנן ולבצבע מערכות קרקעיות התקפיות גדולות.

כן הועלתה הטענה הלא מדויקת לפיה המארשל מיכאיל טוכאצ'בסקי החליף את מושג קרב ההשמדה, ששלט בחשיבה הצבאית האירופית, ברעיון ה'הלם המבצעי' של שיבוש מערכתי. אך התיאוריה הסובייטית של המערכה העמוקה לא קשורה כלל לשיבוש מערכתי. יתר-על-כן, בתיאוריה ובמעש הסובייטי השיבוש המערכתי היה תמיד האמצעי שבעזרתו אפשר להגיע להשמדה, ולא תחליף לה. הסובייטים לא השתמשו במונחי תיאוריית המערכות בכתביהם הרבים על אמנות מערכתית וגישתם ללוחמה המערכתית לא התבססה על תיאוריה זו.

תיאוריית עיצוב המערכה הושפעה רבות גם מכתביהם של פילוסופים צרפתים פוסט-מודרנים, בייחוד ז'יל דלז ופליקס גואטרי, ובמידה פחותה יותר מכתביהם של ז'אן פרנסוא ליוטר, ז'אן בודריאר ופול וירילו. כל הפילוסופים האלה שותפים במידה זו או אחרת לאידיאולוגיה רדיקלית אנטי-קפיטליסטית.

מבקרים כבר הצביעו על-כך שהסגנון הספרותי של הפילוסופים הצרפתיים הפוסט-מודרנים הוא למעשה אוסף של להג מדעי, פסאודו-מדעי ופילוסופי. ספריהם של דלז ושל גואטרי כוללים מעט מאוד משפטים מובנים. עד שמתקבל הרושם כי השפה נועדה להיות בלתי-מובנת כדי להסתיר את העדרה של חשיבה כנה. כתביו של בודריאר מלאים הבלים. מונחים מדעיים ופסאודו-מדעיים רבים שולבו במשפטים חסרי פשר. הפילוסופים הפוסטמודרנים זלזלו לגמרי בצורך להגדיר מונחים שונים.

מעוותים את סון-צה

לאחרונה שאלו התיאורטיקנים של תורת עיצוב המערכה גם כמה רעיונות מהחשיבה הצבאית הסינית, והחילו אותם על השיטה החדשה שלהם לתכנון מערכתי. אך לא זו בלבד שבחרו באופן שרירותי היבטים מסוימים מהתיאוריה הצבאית הסינית והזניחו אחרים, אלא שגם את האלמנטים שנבחרו הם פירשו בצורה מוטעית או מסולפת. לטענתם, החשיבה הצבאית הסינית, נמנעת מניסוח מטרות נוקשות לפעולה ומתמקדת בזיהוי הפוטנציאל הטבוע במצב הקיים ומימושו. במילים אחרות, טוענים אנשי תורת עיצוב המערכה, הסינים הבינו שבמקום לכפות את הרצון שלנו על המצב הצבאי, עלינו לייצר את התנאים שיאפשרו להזדמנויות הקיימות במציאות לצאת אל הפועל.

לשיטתם, הצבא הסיני לא מייחס חשיבות לקיומה של תכנית מפורטת המפותחת באופן שיטתי להשגת מטרה מוגדרת מראש. הסינים חושבים שאי אפשר לדעת מה עשויה להיות המטרה האידיאלית, אך קל למדי להבחין בין תוצאה טובה לגרועה. זניחתה של מטרה אסטרטגית לטובת ניצול הזדמנויות בשטח הוא גם אחד הרכיבים החשובים של תורת עיצוב המערכה המודרנית.

אולם מה שתומכי תורת עיצוב המערכה נמנעים מלהסביר הוא האם הפירוש שלהם לחשיבה הצבאית הסינית מתייחס לעידן המודרני או לעידן העתיק. שהרי הצבא הסיני המודרני אימץ במידה רבה את התיאוריה והפרקטיקה הסובייטית של לוחמה מערכתית בשילוב יסודות רבים מהאידיאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית.

האמת היא שקשה להגיע להבנה מלאה ושיטתית של תיאוריית הלוחמה הסינית העתיקה, מכיוון שהיא עברה שינויים רבים לאורך מאות רבות של שנים. למרות זאת, נראה שתומכי תורת עיצוב המערכה נטלו לעצמם חירות רבה מדי בשימוש בה.

החשיבה האסטרטגית הסינית העתיקה יישמה שתי גישות להשגת המצב הסופי: הראשונה, היא הגישה הישירה, או כפי שהיא קרויה, "אסטרטגיית לי"; והשניה היא גישה עקיפה, המכונה "אסטרטגיית צ'י". הגישה הישירה מכוונת להשגת היעד האסטרטגי הסופי באמצעות צבירת נצחונות טקטיים חלקיים ומקומיים. אסטרטגיה זו שאפה למשל לתפוסת את מחוזות האויב ברצף עד שכל שטחי האויב יהיו בשליטה. התנאי המוקדם להצלחתה של "אסטרטגיית לי" היה השגת צבא גדול ועוצמתי.

בגישה העקיפה, לעומת זאת, המטרה הייתה להחליש ברציפות את כוח האדם ורוחו של האויב ("צ'י"), באמצעות תחבולות, נסיגה והתשה, במטרה להימנע מקרבות גדולים ובסופו של דבר לנצח בלי להלחם. על כן, "אסטרטגיית צ'י" נמנעה מקביעתו של יעד סופי. המטרה הייתה לסכל ולשבש את תכניותיו של מצביא האויב במקום להשמיד את הכוחות שלו.

אפשר להבין מדוע אנשי תורת עיצוב המערכה נמשכים כל-כך לאסטרטגיית ה"צ'י" הסינית, אך הם מתעלמים מהעובדה שגם הסינים העתיקים ידעו כי התיאוריה לא תמיד עובדת, וכי לצידו של "צ'י" מתחוכם תמיד כדאי להחזיק גם יכולת "לי" קונבנציונלית וחזקה.

תורת עיצוב המערכה וצה"ל

בשנים שקדמו למלחמת לבנון השניה הייתה למלת"ם השפעה רבה על השכלת המפקדים הבכירים העתידיים של צה"ל. מפקדים אלה עברו אינדוקטרינציה של רעיונות פוסט-מודרניים בעלי רלוונטיות מעטה, אם בכלל, ללוחמה מבצעית ממשית. הדבר נעשה על חשבון התיאוריה הצבאית הקלאסית.

רשימת הקריאה שלהם התבססה באופן גורף על התיאוריה של האדריכלות שנכתבה סביב שנת 1968. התלמידים קראו בפירוט את כתביהם של אדריכלים כמו כריסטופר אלכסנדר, קליפורד גירץ וגרגורי בייטסון. תכנית הלימודים של המלת"ם כללה לימודים אורבניים, ניתוח מערכות, פסיכולוגיה, קיברנטיקה, ותיאוריה פוסט-קולוניאלית ופוסט-סטרוקטורליסטית. ראשיה הוקסמו באופן מסוים מאופנים מרחביים ומדרכי פעולה המתבססים על כתבי דלז וגואטרי, שקיבלו השראה מארגוני גרילה ומ"מלחמות נוודים". צה"ל השתמש גם בתיאוריות של ארכיטקטים גדולים בניהול מבצעים אורבניים. קצינים אמנם למדו היסטוריה ותיאוריה צבאית, אך כפי שדווח הם סברו שללימודים כאלה ערך מעשי מועט. ההוגים הצבאיים הקלאסיים הפכו לשמות בלבד שכתביהם צוטטו לעתים אך לא נקראו לעומק.

הסיבות העיקריות לכשלונו של צה"ל בלבנון הייתה הסתמכות יתר על כוח אווירי וטכנולוגיה מודרנית, יישום דוגמטי של הקונספציה האמריקנית של "לוחמת אפקטים" (EBAO) ופעולה על-פי תורת עיצוב המערכה. למעשה, השילוב בין קונספציות כה שונות של גישה מבצעית הבטיח קשיים חמורים בניהול הלחימה.

אחרי 2001, התחיל צה"ל לאמץ את התיאוריות של עוצמת אש מדויקת, לוחמת אפקטים ועיצוב מתאר המערכה. תומכי לוחמת האפקטים בתוך צה"ל התחילו להאמין שניתן לשלול מהאויב את כושר התנועה לגמרי על-ידי התקפות אוויריות מדויקות נגד מערכות שליטה ובקרה קריטיות. הם גם שיערו כי במערכה מסוג זה יידרשו רק כוחות קרקע מועטים אם בכלל, היות שלא יהיה צורך להשמיד את האויב. אחרי כמה שינויים ותיקונים, אושרה הדוקטרינה החדשה של צה"ל על-ידי הרמטכ"ל דן חלוץ. לפי חלק מהדיווחים, אפילו רב אלוף חלוץ לא הבין עד הסוף את משמעותה של הדוקטרינה החדשה שעליה חתם.

הדוקטרינה החדשה של צה"ל תוכננה לשלב את גישת הלוחמה מבוססת האפקטים עם מבנה חדש של עבודת המטה, שנועד להטמיע שפה צבאית חדשה לניתוח שדה הקרב לפקודות המבצעיות. דוקטרינה חדשה זו לא התבססה אמנם על תורת עיצוב המערכה באופן מלא, אך התייחסה אליה בכבוד רב. הגבול בין לוחמת האפקטים לבין תורת עיצוב המערכה היטשטש.

תורת עיצוב המערכה ולוחמה מבוססת אפקטים, הם במהותם פסאודו-מדעיים. פעילויותיהם אולי דומות, אך התיאוריה המונחת בבסיסן והביצוע שלהן שונים בתכלית. למרות ששתיהן מציעות להחליף את רעיון ההשמדה הקלאסי באופנים שונים של שיבוש מערכות האויב, מדובר בצורות חשיבה שונות בתכלית. אך בעוד שהלוחמה מבוססת האפקטים מבקשת לפגוע באלמנטים מרכזיים במערכת היריבה (מפקדות, תשתיות עמדות מפתח) במטרה לפגוע בתפקודה, תורת עיצוב המערכה מנסה לגרום לשינוי של האויב עצמו, באמצעות השפעה על מערכות היחסים בין רכיבים שונים המשפיעים עליו, חלקם צבאיים וחלקם פוליטיים או מדיניים. לטענתם, מערכות צבאיות אינן ניתנות להשמדה ולכן יש לדחוף אותן אל חוסר איזון באמצעות יצירת כאוס וחוסר-קוהרנטיות.

כך, בעוד ששיטת העבודה של הלוחמה מבוססת האפקטים היא סדורה ומתוכננת, המתבססת על יעדים שנקבעו מראש ומטרות פיזיות הניתנות להשמדה. הרי שבעבודה על פי תורת עיצוב המערכה, שיטת העבודה היא דינמית וגמישה, היעדים משתנים ללא הרף ומטרות הפעולה נתונות לעדכון תדיר.

צורות החשיבה השונות של שתי התיאוריות מקשות על שילובן במערכת צבאית אחת. וכאשר הדבר נעשה באופן שגוי, נוצר בלבול רב בשטח.

במלחמת לבנון השניה ביולי 2006, הבעיה העיקרית של צה"ל עם תורת עיצוב המערכה הייתה הטרמינולוגיה והמתודולוגיה החדשות. קיים ספק אם מרבית קציני צה"ל יכלו לתפוס דבר שנוה הצהיר שהוא "לא קל להבנה… כי אינו מיועד לבני אדם רגילים". קצינים רבים חשבו שכל הקונספציה של תורת עיצוב המערכה הייתה אליטיסטית. קצינים אחרים לא הצליחו להבין מדוע השיטה הקודמת של פקודות וטרמינולוגיה פשוטים הוחלפה על-ידי שיטה אחרת שרק מעטים היו מסוגלים להבין אותה.

לדוגמה, השתמשו יותר מדי במונחים חדשים כגון "דירקטיבה אסטרטגית", "תכלית אסטרטגית", "גבול המערכת", "גבולות מבצעיים", "תמת ארגון המערכה" ו"רציונל מערכת יריבה" במקום להשתמש במונחים צבאיים מסורתיים. יחידות קיבלו פקודות "להפוך את האויב לחסר-קוהרנטיות", או לגרום לאויב לחוש "מצוקה" או "נרדף", או "להשיג קיפאון בזירה". המונחים החדשים נלקחו במידה רבה מהפילוסופיה הצרפתית הפוסט-מודרניסטית, מתיאוריה ספרותית, מאדריכלות ומפסיכולוגיה. בגלל אופיים המעורפל של המינוחים, לא מפתיע שלא לכל קציני צה"ל היה זמן או רצון ללמוד את הפילוסופיה הזאת.

עיצוב מערכה ותכנון מבצעי

הדוגלים בתורת עיצוב המערכה טוענים כי התיאוריה שלהם מיועדת להוות אלטרנטיבה לתורה הקלאסית הנוכחית, הנותנת דגש רב לפעולה מול מרכזי הכובד של האויב ולתמרון.

אך זהו אחד הליקויים העיקריים של התיאוריה והפרקטיקה של תורת עיצוב המערכה, כפי שמראה הכשלון הישראלי במלחמת לבנון השניה. לוחמה מבוזרת לא יכולה להחליף את ההתמקדות המסורתית במרכזי הכובד של האויב.

הם גם טוענים שבניגוד לעיצוב האופרטיבי המסורתי שבו מרכז הכובד נקבע בהתחלה ונותר פחות או יותר קבוע, תורת עיצוב המערכה פועלת בגמישות ומגדירה מחדש באופן רציף את יעדי המערכה ומרכזי הכובד הרלוונטיים. זו חשיבה מוטעית. תכנון המערכה המסורתי הדגיש תמיד את הצורך להעריך מחדש את היעדים שנקבעו מלכתחילה ואת מרכז הכובד במקרה של שינוי דרסטי במצב.

מאז ומעולם, בעת תכנון של מערכה או של פעולה חשובה, המפקדים המבצעיים והמטות שלהם חייבים להביא בחשבון היבטים שאינם צבאיים של המצב (פוליטיים, דיפלומטיים, כלכליים, פיננסיים, חברתיים, דתיים, מידעיים) כי אלה מהווים את המסגרת המוכתבת על-ידי מדיניות ואסטרטגיה.

בתפיסה הקלאסית גם מטרות הפעולה ויעדי הביניים יכולים לעמוד לבחינה מחדש. התכנית הבסיסית כוללת בדרך כלל רק את המרכיבים הבסיסיים והחשובים ביותר של המערכה. ואילו מרכיבים אחרים ניתנים בפירוט בנספחים ובתכניות של מפקדי משנה, על פי חלוקה מקצועית של קרקע, ים, אוויר וכוחות מיוחדים. על בסיס זה מתקיימת כל הזמן הערכת מצב מחודשת, ובמידת הצורך נעשים גם שינויים. כל זאת ללא צורך בתיאוריות מרחיקות לכת ובשפה מעורפלת.

מבחינה אמפירית אין ראיות ליישום מוצלח של תורת עיצוב המערכה. במלחמת לבנון, היתה תורה זו גורם עיקרי, אף כי לא יחיד, בכשלון הברור של צה"ל להשיג נצחון על יריב חלש בהרבה. זו הייתה הסיבה שצה"ל זנח את התורה לאחר המלחמה וחזר לתהליך תכנון מבצעי מסורתי שהוכח היטב. יש להפיק לקחים הולמים ממלחמת לבנון ולא להתעלם מהם.

המינוחים שבהם משתמשים תומכי תורת עיצוב המערכה הם בלתי ניתנים להבנה במהותם. הניסיון מלמד שלא ניתן ליישם בהצלחה אף דוקטרינה אלא אם כל המרכיבים שלה נכתבים בשפה ברורה ותמציתית המובנת על-ידי כולם. במידה וצבא ארצות-הברית יאמץ את תורת עיצוב המערכה, הצבא יתנהל בשתי מערכות מינוחים שונות – אחת עבור תהליך עיצוב המערכה ואחרת עבור תהליך קבלת ההחלטות הצבאי המסורתי. זהו מצב בלתי-נסלח. תהליך קבלת ההחלטות והתכנון כולו חייב להשתמש באותם מינוחים; אחרת, חוסר הבנה ובלבול יהיו בלתי נמנעים.

___________

ד"ר מילאן נ. ווגו, הוא מרצה לאמנות המערכה במחלקה למבצעים משולבים של מכללת הצי האמריקני.

זו גרסה מקוצרת של המאמר המלא, שפורסם ברבעון הכוחות המשולבים של צבא ארה"ב בשנת 2009. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.