מה צריך ללמוד מכשלונו של צה”ל במלחמת לבנון השניה

כישלונו של צה”ל במלחמת לבנון השנייה נבע משימוש בתורת לחימה פוסט-מודרנית מעורפלת, ששרידיה בשימוש עד היום.

תורת לחימה שגרמה לכשלון. צילום: יוסי זמיר /פלאש90

מאנגלית: שי סנדיק

כיום, נראה שצבא ארה”ב חוזר שוב על הניסיונות הכושלים שהיו לו בעבר עם התפיסה המבצעית מבוססת-האפקטים ( EBAO – Effects-Based Approach to Operations) ומאמץ חלקים מתוך מה שמכונה “תורת עיצוב המערכה” (SOD) אל תוך הדוקטרינה הצבאית שלו. לא רק שהקונספציה החדשה מתבססת על יסודות תיאורטיים מפוקפקים, היא גם נכשלה בבירור כשנוסתה בפועל על-ידי צה”ל במלחמת לבנון השניה ביולי 2006.

תומכי תורת עיצוב המערכה הציעו מספר הגדרות כדי להסביר מהי בעצם אותה תפיסה חדשה. אם לא די בכך שלעתים הן סותרות זו את זו, הגדרות אלה הוחלפו במשך הזמן כשהקונספציה עברה שינויי תוכן. פעם היא תוארה כתרגיל אינטלקטואלי המסתמך על החזון היצירתי, הניסיון, האינטואיציה וכושר השיפוט של מפקדים; פעם כהחלה של תיאוריית המערכות על האמנות המבצעית; או כניסיון להחיל רציונליזציה על מורכבות באמצעות לוגיקה מערכתית. מעולם לא הובהר עד הסוף אם מדובר בתהליך המתקיים לפני התכנון המבצעי או אחריו.

למעשה, גם תומכיה הנלהבים של התפיסה מודים כי מטרתה להציע פתרונות בעיקר לבעיות צבאיות ייחודיות ומורכבות בהם השכל הישר כבר לא יכול להועיל.

מקורות

תורת עיצוב המערכה הצבאית החלה להתפתח באמצע שנות ה-90 כשהרמטכ”ל הישראלי הקים את המכון לחקר תורת עיצוב המערכה (מלת”ם) ולצידו את בית הספר לפיקוד טקטי. המטרה הייתה לקדם חשיבה יצירתית וביקורתית גם בקרב המפקדים בשטח. תא”ל שמעון נוה ודוב תמרי היו המייסדים והמנהלים של המלת”ם עד אביב 2006.

להשקפתם, צה”ל היה מצוי במשבר עמוק עקב העדר ידע והבנה בחשיבה מערכתית. נוה טען כי במלחמת יום כיפור צה”ל גילה מצוינות טקטית אך נכשל בהבנת הרמה המערכתית.

הוא ותומכיו דגלו בשימוש בתיאוריית המערכות כדרך להבין את הסביבה האסטרטגית של המדינה ולהשפיע עליה. התוצאה של העבודה שנעשתה בידי נוה ועמיתיו במלת”מ היא תיאוריית “עיצוב מתאר המערכה”, המבוססת, לטענתם, על תורת ההכרה, בניגוד לגישה המערבית הקלאסית ללוחמה מבצעית, המבוססת על תפיסה טלאולוגית (תורת התכלית).

יסודות מפוקפקים

ספרו של שמעון נווה. הסביב התיאורטי לתורת עיצוב המערכה

היסודות התיאורטיים העיקריים של תורת עיצוב המערכה הם מגוונים ומבלבלים: תיאוריית המערכות, אמנות המערכה הסובייטית, פילוסופיה צרפתית פוסט-מודרנית, מדעי החברה, פסיכולוגיה, אדריכלות ותכנון ערים, ולאחרונה נוספה גם חשיבה צבאית סינית עתיקה.

היסוד היחיד החשוב ביותר שלה נקרא “תיאוריית המערכות הכללית” (GST), שהוסברה לראשונה על-ידי הביולוג האוסטרי לודוויג פון ברטלנפי במאמר שפרסם ב-1945. ברטלנפי האמין שקיימת מערכת כללית של חוקים שאותה ניתן להחיל על מערכת כלשהי ללא קשר לתכונותיה של המערכת ולגורמים המעורבים בה. לדעתו, אפשר להבין מערכות מורכבות רק כאשר בוחנים את כל מרכיביהן ביחס למערכת כולה ועומדים על טיב היחסים בין החלקים השונים. במילים פשוטות, חסידי תורת עיצוב המערכה מתיימרים להתבונן על הבעיות שלפניהם באופן “הוליסטי”.

תיאוריית המערכות שלו הורחבה כך שתכלול גם היסטוריה, פסיכיאטריה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, חינוך, אנתרופולוגיה, כלכלה ומדעי המדינה. בד בבד, ברטלנפי זיהה את הקשיים הכרוכים בהחלת התיאוריה שלו על מדעי החברה בגלל המורכבות של המערכות החברתיות האנושיות. אך למעשה, תיאוריית המערכות הכללית הייתה מאז ומעולם שנויה במחלוקת, עד שתיאורטיקנים מסוימים מתייחסים אליה כאל פסאודו-מדע.

תורת עיצוב המערכה הצבאית מתיימרת להתבסס גם על התיאוריה הסובייטית של אמנות המערכה משנות ה-20′ וה-30′ של המאה הקודמת, כנראה מתוך כוונה להרשים את התומכים הפוטנציאלים ולהראות שהתפיסה החדשה נשענת על תורת לחימה היסטורית סבירה. אך למרות הטענות הללו, פרט לכמה מינוחים דומים קשה למצוא תימוכין לתורת עיצוב המערכה בתיאוריה הסובייטית. שמעון נוה, התיאורטיקן המוביל של תורת עיצוב המערכה, פירש מחדש באופן מסולף את הכתבים הסובייטיים המוקדמים, כאשר תוך כדי כך סולפו בזדון או בשגגה גם רעיונותיו של ברטלנפי על תורת המערכות.

האופן בו פירשו נווה ותומכיו את התיאוריה הסובייטית לא עולה בקנה אחד עם כתביהם של התיאורטיקנים הסובייטים. למעשה, ניתן לסובייטים קרדיט לא מוצדק על יצירת התיאוריה המודרנית של לוחמה מערכתית.

התיאורטיקנים הצבאיים הסובייטים בחנו את אופי המלחמה המודרני על-ידי ניתוח הניסיון שנרכש במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים ברוסיה. הם התמודדו עם השאלה כיצד אפשר להחזיר לשדה הקרב הסטטי את התמרון והתנועה. אך הם לא היו חדשנים או מהפכניים במיוחד. הם הושפעו רבות גם מהתיאורטיקנים העיקריים של הצבא הרוסי האימפריאלי, ובייחוד מהגנרל גנריך א. ליר והקולונל אלכסנדר א. נזנמוב, ואפילו מהכתבים של תיאורטיקנים גרמניים בני זמנם.

למעשה, התפתחויות דומות התרחשו גם במקומות אחרים. תיאורטיקנים צרפתים, בריטים ואמריקנים זיהו גם הם את האופי האמיתי של מערכות מודרניות כסדרה של קרבות. אף שהם לא התייחסו אל הרמה המערכתית של המלחמה כאל ישות נפרדת, בדומה לסוביייטים הם הכירו בכך שתוצאות מערכתיות נובעות מסיכום התוצאות של קרבות טקטיים. לידל הארט, פולר ואחרים פיתחו מושגים חדשים של לוחמה ברמה המערכתית. והגרמנים פיתחו את רעיון הבליצקריג שיושם בהצלחה רבה ברמה המערכתית בשנים 1942-1939.

על-פי נוה, התיאוריה הסובייטית של מערכה עמוקה (‘גלובוקאיה אופרציה’) נתפסת כתמצית האמנות המערכתית, למרות שמצד האמת היא אינה אלא דוגמה אחת מיני רבות לאופן שבו יש לתכנן ולבצבע מערכות קרקעיות התקפיות גדולות.

כן הועלתה הטענה הלא מדויקת לפיה המארשל מיכאיל טוכאצ’בסקי החליף את מושג קרב ההשמדה, ששלט בחשיבה הצבאית האירופית, ברעיון ה’הלם המבצעי’ של שיבוש מערכתי. אך התיאוריה הסובייטית של המערכה העמוקה לא קשורה כלל לשיבוש מערכתי. יתר-על-כן, בתיאוריה ובמעש הסובייטי השיבוש המערכתי היה תמיד האמצעי שבעזרתו אפשר להגיע להשמדה, ולא תחליף לה. הסובייטים לא השתמשו במונחי תיאוריית המערכות בכתביהם הרבים על אמנות מערכתית וגישתם ללוחמה המערכתית לא התבססה על תיאוריה זו.

תיאוריית עיצוב המערכה הושפעה רבות גם מכתביהם של פילוסופים צרפתים פוסט-מודרנים, בייחוד ז’יל דלז ופליקס גואטרי, ובמידה פחותה יותר מכתביהם של ז’אן פרנסוא ליוטר, ז’אן בודריאר ופול וירילו. כל הפילוסופים האלה שותפים במידה זו או אחרת לאידיאולוגיה רדיקלית אנטי-קפיטליסטית.

מבקרים כבר הצביעו על-כך שהסגנון הספרותי של הפילוסופים הצרפתיים הפוסט-מודרנים הוא למעשה אוסף של להג מדעי, פסאודו-מדעי ופילוסופי. ספריהם של דלז ושל גואטרי כוללים מעט מאוד משפטים מובנים. עד שמתקבל הרושם כי השפה נועדה להיות בלתי-מובנת כדי להסתיר את העדרה של חשיבה כנה. כתביו של בודריאר מלאים הבלים. מונחים מדעיים ופסאודו-מדעיים רבים שולבו במשפטים חסרי פשר. הפילוסופים הפוסטמודרנים זלזלו לגמרי בצורך להגדיר מונחים שונים.

שימוש מבלבל בתיאוריה פוסט מודרנית. מתוך חומרי המלת”ם

מעוותים את סון-צה

לאחרונה שאלו התיאורטיקנים של תורת עיצוב המערכה גם כמה רעיונות מהחשיבה הצבאית הסינית, והחילו אותם על השיטה החדשה שלהם לתכנון מערכתי. אך לא זו בלבד שבחרו באופן שרירותי היבטים מסוימים מהתיאוריה הצבאית הסינית והזניחו אחרים, אלא שגם את האלמנטים שנבחרו הם פירשו בצורה מוטעית או מסולפת. לטענתם, החשיבה הצבאית הסינית, נמנעת מניסוח מטרות נוקשות לפעולה ומתמקדת בזיהוי הפוטנציאל הטבוע במצב הקיים ומימושו. במילים אחרות, טוענים אנשי תורת עיצוב המערכה, הסינים הבינו שבמקום לכפות את הרצון שלנו על המצב הצבאי, עלינו לייצר את התנאים שיאפשרו להזדמנויות הקיימות במציאות לצאת אל הפועל.

לשיטתם, הצבא הסיני לא מייחס חשיבות לקיומה של תכנית מפורטת המפותחת באופן שיטתי להשגת מטרה מוגדרת מראש. הסינים חושבים שאי אפשר לדעת מה עשויה להיות המטרה האידיאלית, אך קל למדי להבחין בין תוצאה טובה לגרועה. זניחתה של מטרה אסטרטגית לטובת ניצול הזדמנויות בשטח הוא גם אחד הרכיבים החשובים של תורת עיצוב המערכה המודרנית.

אולם מה שתומכי תורת עיצוב המערכה נמנעים מלהסביר הוא האם הפירוש שלהם לחשיבה הצבאית הסינית מתייחס לעידן המודרני או לעידן העתיק. שהרי הצבא הסיני המודרני אימץ במידה רבה את התיאוריה והפרקטיקה הסובייטית של לוחמה מערכתית בשילוב יסודות רבים מהאידיאולוגיה המרקסיסטית-לניניסטית.

האמת היא שקשה להגיע להבנה מלאה ושיטתית של תיאוריית הלוחמה הסינית העתיקה, מכיוון שהיא עברה שינויים רבים לאורך מאות רבות של שנים. למרות זאת, נראה שתומכי תורת עיצוב המערכה נטלו לעצמם חירות רבה מדי בשימוש בה.

החשיבה האסטרטגית הסינית העתיקה יישמה שתי גישות להשגת המצב הסופי: הראשונה, היא הגישה הישירה, או כפי שהיא קרויה, “אסטרטגיית לי”; והשניה היא גישה עקיפה, המכונה “אסטרטגיית צ’י”. הגישה הישירה מכוונת להשגת היעד האסטרטגי הסופי באמצעות צבירת נצחונות טקטיים חלקיים ומקומיים. אסטרטגיה זו שאפה למשל לתפוסת את מחוזות האויב ברצף עד שכל שטחי האויב יהיו בשליטה. התנאי המוקדם להצלחתה של “אסטרטגיית לי” היה השגת צבא גדול ועוצמתי.

בגישה העקיפה, לעומת זאת, המטרה הייתה להחליש ברציפות את כוח האדם ורוחו של האויב (“צ’י”), באמצעות תחבולות, נסיגה והתשה, במטרה להימנע מקרבות גדולים ובסופו של דבר לנצח בלי להלחם. על כן, “אסטרטגיית צ’י” נמנעה מקביעתו של יעד סופי. המטרה הייתה לסכל ולשבש את תכניותיו של מצביא האויב במקום להשמיד את הכוחות שלו.

אפשר להבין מדוע אנשי תורת עיצוב המערכה נמשכים כל-כך לאסטרטגיית ה”צ’י” הסינית, אך הם מתעלמים מהעובדה שגם הסינים העתיקים ידעו כי התיאוריה לא תמיד עובדת, וכי לצידו של “צ’י” מתחוכם תמיד כדאי להחזיק גם יכולת “לי” קונבנציונלית וחזקה.

The Israeli Army chief Dan Halutz visits his reservist troops at the northern border of Israel on August Saturday 12. 2006. Photo by Haim Azulay /Flash90. *** Local Caption *** ????? ????? ????? ????? ??? ??"? ???? ?????? ?? ???? ??"?
יישום שגוי של תיאוריות סותרות. הרמטכ”ל דן חלוץ עם חיילי מילואים במהלך מלחמת לבנון השניה. צילום: חיים אזולאי /פלאש90

תורת עיצוב המערכה וצה”ל

בשנים שקדמו למלחמת לבנון השניה הייתה למלת”ם השפעה רבה על השכלת המפקדים הבכירים העתידיים של צה”ל. מפקדים אלה עברו אינדוקטרינציה של רעיונות פוסט-מודרניים בעלי רלוונטיות מעטה, אם בכלל, ללוחמה מבצעית ממשית. הדבר נעשה על חשבון התיאוריה הצבאית הקלאסית.

רשימת הקריאה שלהם התבססה באופן גורף על התיאוריה של האדריכלות שנכתבה סביב שנת 1968. התלמידים קראו בפירוט את כתביהם של אדריכלים כמו כריסטופר אלכסנדר, קליפורד גירץ וגרגורי בייטסון. תכנית הלימודים של המלת”ם כללה לימודים אורבניים, ניתוח מערכות, פסיכולוגיה, קיברנטיקה, ותיאוריה פוסט-קולוניאלית ופוסט-סטרוקטורליסטית. ראשיה הוקסמו באופן מסוים מאופנים מרחביים ומדרכי פעולה המתבססים על כתבי דלז וגואטרי, שקיבלו השראה מארגוני גרילה ומ”מלחמות נוודים”. צה”ל השתמש גם בתיאוריות של ארכיטקטים גדולים בניהול מבצעים אורבניים. קצינים אמנם למדו היסטוריה ותיאוריה צבאית, אך כפי שדווח הם סברו שללימודים כאלה ערך מעשי מועט. ההוגים הצבאיים הקלאסיים הפכו לשמות בלבד שכתביהם צוטטו לעתים אך לא נקראו לעומק.

הסיבות העיקריות לכשלונו של צה”ל בלבנון הייתה הסתמכות יתר על כוח אווירי וטכנולוגיה מודרנית, יישום דוגמטי של הקונספציה האמריקנית של “לוחמת אפקטים” (EBAO) ופעולה על-פי תורת עיצוב המערכה. למעשה, השילוב בין קונספציות כה שונות של גישה מבצעית הבטיח קשיים חמורים בניהול הלחימה.

אחרי 2001, התחיל צה”ל לאמץ את התיאוריות של עוצמת אש מדויקת, לוחמת אפקטים ועיצוב מתאר המערכה. תומכי לוחמת האפקטים בתוך צה”ל התחילו להאמין שניתן לשלול מהאויב את כושר התנועה לגמרי על-ידי התקפות אוויריות מדויקות נגד מערכות שליטה ובקרה קריטיות. הם גם שיערו כי במערכה מסוג זה יידרשו רק כוחות קרקע מועטים אם בכלל, היות שלא יהיה צורך להשמיד את האויב. אחרי כמה שינויים ותיקונים, אושרה הדוקטרינה החדשה של צה”ל על-ידי הרמטכ”ל דן חלוץ. לפי חלק מהדיווחים, אפילו רב אלוף חלוץ לא הבין עד הסוף את משמעותה של הדוקטרינה החדשה שעליה חתם.

הדוקטרינה החדשה של צה”ל תוכננה לשלב את גישת הלוחמה מבוססת האפקטים עם מבנה חדש של עבודת המטה, שנועד להטמיע שפה צבאית חדשה לניתוח שדה הקרב לפקודות המבצעיות. דוקטרינה חדשה זו לא התבססה אמנם על תורת עיצוב המערכה באופן מלא, אך התייחסה אליה בכבוד רב. הגבול בין לוחמת האפקטים לבין תורת עיצוב המערכה היטשטש.

תורת עיצוב המערכה ולוחמה מבוססת אפקטים, הם במהותם פסאודו-מדעיים. פעילויותיהם אולי דומות, אך התיאוריה המונחת בבסיסן והביצוע שלהן שונים בתכלית. למרות ששתיהן מציעות להחליף את רעיון ההשמדה הקלאסי באופנים שונים של שיבוש מערכות האויב, מדובר בצורות חשיבה שונות בתכלית. אך בעוד שהלוחמה מבוססת האפקטים מבקשת לפגוע באלמנטים מרכזיים במערכת היריבה (מפקדות, תשתיות עמדות מפתח) במטרה לפגוע בתפקודה, תורת עיצוב המערכה מנסה לגרום לשינוי של האויב עצמו, באמצעות השפעה על מערכות היחסים בין רכיבים שונים המשפיעים עליו, חלקם צבאיים וחלקם פוליטיים או מדיניים. לטענתם, מערכות צבאיות אינן ניתנות להשמדה ולכן יש לדחוף אותן אל חוסר איזון באמצעות יצירת כאוס וחוסר-קוהרנטיות.

כך, בעוד ששיטת העבודה של הלוחמה מבוססת האפקטים היא סדורה ומתוכננת, המתבססת על יעדים שנקבעו מראש ומטרות פיזיות הניתנות להשמדה. הרי שבעבודה על פי תורת עיצוב המערכה, שיטת העבודה היא דינמית וגמישה, היעדים משתנים ללא הרף ומטרות הפעולה נתונות לעדכון תדיר.

צורות החשיבה השונות של שתי התיאוריות מקשות על שילובן במערכת צבאית אחת. וכאשר הדבר נעשה באופן שגוי, נוצר בלבול רב בשטח.

במלחמת לבנון השניה ביולי 2006, הבעיה העיקרית של צה”ל עם תורת עיצוב המערכה הייתה הטרמינולוגיה והמתודולוגיה החדשות. קיים ספק אם מרבית קציני צה”ל יכלו לתפוס דבר שנוה הצהיר שהוא “לא קל להבנה… כי אינו מיועד לבני אדם רגילים”. קצינים רבים חשבו שכל הקונספציה של תורת עיצוב המערכה הייתה אליטיסטית. קצינים אחרים לא הצליחו להבין מדוע השיטה הקודמת של פקודות וטרמינולוגיה פשוטים הוחלפה על-ידי שיטה אחרת שרק מעטים היו מסוגלים להבין אותה.

לדוגמה, השתמשו יותר מדי במונחים חדשים כגון “דירקטיבה אסטרטגית”, “תכלית אסטרטגית”, “גבול המערכת”, “גבולות מבצעיים”, “תמת ארגון המערכה” ו”רציונל מערכת יריבה” במקום להשתמש במונחים צבאיים מסורתיים. יחידות קיבלו פקודות “להפוך את האויב לחסר-קוהרנטיות”, או לגרום לאויב לחוש “מצוקה” או “נרדף”, או “להשיג קיפאון בזירה”. המונחים החדשים נלקחו במידה רבה מהפילוסופיה הצרפתית הפוסט-מודרניסטית, מתיאוריה ספרותית, מאדריכלות ומפסיכולוגיה. בגלל אופיים המעורפל של המינוחים, לא מפתיע שלא לכל קציני צה”ל היה זמן או רצון ללמוד את הפילוסופיה הזאת.

עיצוב מערכה ותכנון מבצעי

הוגה תורת עיצוב המערכה הישראלי. תא”ל (מיל.) ד”ר שמעון נווה

הדוגלים בתורת עיצוב המערכה טוענים כי התיאוריה שלהם מיועדת להוות אלטרנטיבה לתורה הקלאסית הנוכחית, הנותנת דגש רב לפעולה מול מרכזי הכובד של האויב ולתמרון.

אך זהו אחד הליקויים העיקריים של התיאוריה והפרקטיקה של תורת עיצוב המערכה, כפי שמראה הכשלון הישראלי במלחמת לבנון השניה. לוחמה מבוזרת לא יכולה להחליף את ההתמקדות המסורתית במרכזי הכובד של האויב.

הם גם טוענים שבניגוד לעיצוב האופרטיבי המסורתי שבו מרכז הכובד נקבע בהתחלה ונותר פחות או יותר קבוע, תורת עיצוב המערכה פועלת בגמישות ומגדירה מחדש באופן רציף את יעדי המערכה ומרכזי הכובד הרלוונטיים. זו חשיבה מוטעית. תכנון המערכה המסורתי הדגיש תמיד את הצורך להעריך מחדש את היעדים שנקבעו מלכתחילה ואת מרכז הכובד במקרה של שינוי דרסטי במצב.

מאז ומעולם, בעת תכנון של מערכה או של פעולה חשובה, המפקדים המבצעיים והמטות שלהם חייבים להביא בחשבון היבטים שאינם צבאיים של המצב (פוליטיים, דיפלומטיים, כלכליים, פיננסיים, חברתיים, דתיים, מידעיים) כי אלה מהווים את המסגרת המוכתבת על-ידי מדיניות ואסטרטגיה.

בתפיסה הקלאסית גם מטרות הפעולה ויעדי הביניים יכולים לעמוד לבחינה מחדש. התכנית הבסיסית כוללת בדרך כלל רק את המרכיבים הבסיסיים והחשובים ביותר של המערכה. ואילו מרכיבים אחרים ניתנים בפירוט בנספחים ובתכניות של מפקדי משנה, על פי חלוקה מקצועית של קרקע, ים, אוויר וכוחות מיוחדים. על בסיס זה מתקיימת כל הזמן הערכת מצב מחודשת, ובמידת הצורך נעשים גם שינויים. כל זאת ללא צורך בתיאוריות מרחיקות לכת ובשפה מעורפלת.

מבחינה אמפירית אין ראיות ליישום מוצלח של תורת עיצוב המערכה. במלחמת לבנון, היתה תורה זו גורם עיקרי, אף כי לא יחיד, בכשלון הברור של צה”ל להשיג נצחון על יריב חלש בהרבה. זו הייתה הסיבה שצה”ל זנח את התורה לאחר המלחמה וחזר לתהליך תכנון מבצעי מסורתי שהוכח היטב. יש להפיק לקחים הולמים ממלחמת לבנון ולא להתעלם מהם.

המינוחים שבהם משתמשים תומכי תורת עיצוב המערכה הם בלתי ניתנים להבנה במהותם. הניסיון מלמד שלא ניתן ליישם בהצלחה אף דוקטרינה אלא אם כל המרכיבים שלה נכתבים בשפה ברורה ותמציתית המובנת על-ידי כולם. במידה וצבא ארצות-הברית יאמץ את תורת עיצוב המערכה, הצבא יתנהל בשתי מערכות מינוחים שונות – אחת עבור תהליך עיצוב המערכה ואחרת עבור תהליך קבלת ההחלטות הצבאי המסורתי. זהו מצב בלתי-נסלח. תהליך קבלת ההחלטות והתכנון כולו חייב להשתמש באותם מינוחים; אחרת, חוסר הבנה ובלבול יהיו בלתי נמנעים.

___________

ד”ר מילאן נ. ווגו, הוא מרצה לאמנות המערכה במחלקה למבצעים משולבים של מכללת הצי האמריקני.

זו גרסה מקוצרת של המאמר המלא, שפורסם ברבעון הכוחות המשולבים של צבא ארה”ב בשנת 2009. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

15 תגובות למאמר

  1. אותי מדאיגה העובדה שמי שנחשב אבי ההכלה משמש היום כשר הבטחון של המדינה, ואכן ביצועיו ב’צוק איתן’ ידועים לכל. תפיסתו בענינ מאוד בעייתית ,ולראיה קביעתו שהקטיושות נועדו להחליד במחסנים של חיזבאללה, , יתרה מכך, באותה תקופה, כחצי שנה לפני מלחמת לבנון השנייה, הוא, כרמט”ל היה אמור לזהות את העובדות הזועקות שצה”ל לא מוכן לעימות עם החיזבאללה, אין לו מודיעין טוב, אין לו יחידות מאומנות לקראת האויב הזה, אין לו ציוד מספק, אלו הן עובדות נוראות, והרמטכ”ל דאז לא זיהה זאת, ולא זעק את העובדות האלה למי שצריך.

  2. נווה שיצא לי להכיר אותו בצבא לא חכם גדול, הוא כל כך מלא בעצמו שאין מקום לשום תוספת של עובדות, ואת כל התיאוריה שלו הוא פיתוח לא בגלל איזו תובנה צבאית מדהימה אלא בגלל השקפות שמאלניות קיצוניות, ומתוך המחשבה שממילא בסוף יהיה שלום עם הערבים אז אין שום סיבה להביס אותם ואין שום סיבה שהצבא ינצח, עדיף מלחמת מאה השנים שבה יש התכתשויות מתמידות בלי הכרעה מאשר מהלומה כואבת לכולם אבל שבסופה יש הכרעה, ולכן כתוצאה מהשפעתו ההרסנית על הצבא וכתוצאה מהעובדה שהצליח לשכנע את כולם שהוא חכם יותר מהם, הצבא עבר להתמגנות כשיטת קרב, נטש את התמרון כחלק ממהלכים איסטרטגיים ודבק בעיקר באש וגם היא מדודה, עקרון גיזום העשב בצוק איתן הוא חלק מתורת הלחימה שהאיש המאוד לא חכם הזה יצר, לא ניצחון, לא מאמץ מלחמתי אמיתי אלא בעיקר מהלומות לא חזקות שכל פעם שהצד השני נופל אנחנו מרימים אותו,ובצוק איתן שהיתה המלחמה הארוכה ביותר מאז קום המדינה היו בפועל הכי מעט ימי לחימה אמיתיים, בכל גזרה צהל חטף ביום הראשון כי היה שכר לימוד ואחר כך טחן את החמאס במשך יומיים בערך ואז עצר והתכתש, אם מחפשים אחראי אמיתי זה נווה

    1. יעלון הוא איש ימין, והוא זה שהכין את צה”ל למלחמת לבנון השנייה. אז אולי לשם שינוי לא השמאל אשם בהכל? בצוק איתן הימין היה בשלטון כמעט 6 שנים – איך השמאל אשם בזה?
      אם נהייה קטנוניים, הניצחון המוחץ האחרון של צה”ל (בו האויב הובס) היה בזמן ממשלת שמאל. התבוסות לאחר מכן היו כמעט כולן תחת ממשלת ימין. אז אולי הימין הוא הכושל צבאית?

  3. מחכים.
    האם התפיסה הזאת משוייכת בהכרח לתפיסה מדינית מקבילה, תהליך השלום כתהליך הוליסטי צומח, האם אלו אותם אנשים

  4. צה״ל נכשל בלבנון 2 בגלל הסיבות הבאות :
    הממשלה הציבה מטרות לא ריאליות.
    הצבא הגיע למלחמה לא מאומן.
    הממשלה והצבא לא רצו להכריע את המערכה משום שמשמעות ההכרעה היתה כיבוש חוזר וחסר תוחלת של דרום לבנון.
    הציבור הישראלי חלש ובלבנון 2 רובו העדיף אזרחים הרוגים על פני חיילים הרוגים.
    וכמובן – זו היתה עוד מלחמת ברירה מיותרת.

  5. לפעמים יש רעיונות כל כך מטופשים שרק בוגרי מכללות צבאיות ובעלי תארים באוניברסיטה ” מסוגלים” להבין אותם. בן אדם חייל פשוט מהשורה קולט די מהר שמדובר פה בטמטמת במסווה אינטלקטואלי. אותה “ידענות” מצויה גם לרוב באוניברסיטה ולא פעם אתה נתקל באיזה פרופ’ מלא בידע אך ברמת מודעות של נער בן 14.
    ברוב המקרים הצבא פשוט עצל ולא מוכן למלחמה. תמיד נערכים בדקה ה91 עם המחסנים ועם האימונים וגם רוב כוח האדם – מילואים שעסוקים מבוקר ועד ערב בלפרנס פתאום נדרשים להיות לוחמים עזים ונמרצים. צבא זה מקצוע והגיע הזמן שהצבא יכשיר כח אדם מיומן שעוסק במקצוע הזה לאורך זמן בהתמדה ותוך מוכנות מתמדת ויכולת מידית לרסק את האויב. בלי יותר מידי פילוסופיה ותורות מערכות ופלאזמות וסיעור מוחות ודיונים אקדמאים וכו’.תכלס צבא

  6. לא נמאס לכם…
    9 שנים אחרי המלחמה הגיע זמן לבחון את הנושא בצורה קצת יותר ביקורתית, להבין שבצה”ל התקיימה באותה תקופה מחלוקת בשאלת תפיסת ההפעלה ושבפועל כל בעלי התפקידים הבכירים הרלוונטיים לקבלת ההחלטות במלחמה נמנו על האסכולה שהתנגדה לתפיסה (ולא, מפקד אוגדה הוא לא דרג אסטרטגי) ובאופן מאוד מפתיע הצליחו לשכנע אותנו שהבעיה היתה במלת”ם ולא בתפיסת הפעולה שלהם שנובעת מעולם הפיקוד הטקטי ולא רלוונטית למורכבות של מלחמה.

  7. מאמר מצוין. טוב שאתם מביאים מומחים צבאיים מהעולם הרחב. מלחמה שהייתה כישלון חרוץ הופכת לאחר שנים בעיני אחדים להצלחה גדולה. טוב מאוד שיותר ויותר מומחים מבקרים את ההטמטמות של צהל בעשרים השנים האחרונות. דבר שללא ספק חיזק מאוד את הפלסטינים והחליש את ישראל. והביא אותנו למצב שבו הפלסטינים עם כל חולשתם, מצליחים להתמודד עם ישראל באופן די מבזה.

  8. מאמר מ-2009
    מאז צה”ל ערך עוד שלוש מלחמות/מבצעים בדוקטרינות שונות ולאחר שינויים ארגוניים רבים.
    המאמר הזה לא רלוונטי לביקורת (שחשוב שתהיה) לצה”ל היום

    1. זה נכון שהרבה דברים השתנו, אבל תחת יעלון וגנז הוא נעשה רלוונטי מחדש במידה רבה.

  9. שמות התואר וכינויי הגנאי אינם מוסיפים לדיון האמיתי.
    בעולם הנוכחי- ניתן היה להכריע במחיר 10000-20000 עזתים
    מי שהכריע שלא להכריע בדרך זו הוא מפוקח

    עם זאת, היה צורך ללמוד, להתאמן ולאמל”ח – בטיפול במנהרות- בין בשטחינו ובין בעזה, מתחת לרחובות

    1. מי שלא מוכן להכריע יגיע לעשרים אלף הרוגים בעשרים שנה במקום בחמישה ימים. מי שלא מכריע מנציח מצב מלחמה. את זה כל האוברחוכמים כנראה לא יכולים להכיל

  10. מאמרו הביקורתי הבוטה של ד”ר מילאן נ.ווגו , מהווה דוגמא ומופת לתופעת חוסר יכולתם ורתיעתם של הוגיי דעות המתקדמים בגיל, לקבל ולהתמודד עם פרדיגמות שונות וחדשניות מאלו שלהן הם הסכינו משכבר בימים. הסיכון בגישה זו הנו סיכון “הדוגמאטיות” החוסמת כל אפשרות לכל קידמה ולנאורות ולכן הנה בלתי מוסרית
    הראייה לקביעה הנ”ל נשענת הן על הביטויים המזלזלים המשובצים במאמרו והמתייחסים לדוקטרינה שהוא כה מתנגד לה (“פסדו – מדע”, “פירוש מסולף”, “סילוף בזדון או בשגגה”, “להג מדעי”, ועוד כאלו פנינים לרוב). יתר על כן, בניגוד למידת הנחרצות שבה מבטא ד”ר מילאן את דעתו, זועקת לשמים העובדה שבפועל הוא אינו נוקט בכל דרך מדעית מקובלת להפרכת התאוריה. לסיכום מאמרו הבלתי מנומק בעליל הוא מנסח את המסקנה כי “…מבחינה אמפירית אין ראיות ליישום מוצלח של תורת עיצוב המערכה. במלחמת לבנון הייתה תורה זו גורם עיקרי, אף כי לא יחיד, בכישלון הברור של צה”ל להשיג ניצחון על יריב חלש
    בהרבה…”.על כך ברצוני להגיב כך
    א’ שאלה: ממתי ועל פי איזו מתודה, רמת ה – “יישום” (של תיאוריה) תהווה את המדד הנכון והבלעדי להעיד על איכותה (של התיאוריה עצמה) ? ע”פ שיטת ההיסק המופרכת, כזו שמציע הכותב, לעולם יהיה מקורו של כל כישלון התוצאה טמון באידאולוגיה, דוקטרינה, פרדיגמה, או כל בסיס רעיוני אחר, ולא משנה כאן מה תהייה רמתו ואיכותו של הביצוע עצמו. נראה כי לשיטתו, אפשר גם לקחת את התובנה הזו צעד נוסף קדימה: כל הצלחה בבצוע, בהכרח תוכיח את נכונות ואמיתות המתודולוגיה המהווה את הבסיס לביצוע. אין ספק כי במבט היסטורי, וע”פ תורת ההחלטות המקובלת, קיימת הפרדה גמורה בין “מבחן התוצאה”, לבין “נכונותה של ההחלטה
    ב’ בניגוד לעמדתי באשר לחוסר הצדק שהטלת אשמת השווא על תורת עיצוב המערכה, כפי שבאה לידי ביטוי במאמר, גם אני בדעה (המבוססת על ניסיון רב שנים בעיסוק בדיסציפלינות ארגוניות אחרות) שבעיית משמעות המנוחים (המילון האירגוני) והבנתם, הנה בעיה אקוטית, השייכת לתחום התרבות הארגונית, או בכינוייה העכשווי בחוגים העסקיים “הממשל התאגידי”. אני בטוח שגם אביה מולידה של תורת עיצוב המערכה, ד”ר שמעון נווה זוכר את אותו מאמר גאוני של ביאליק “גילוי וכיסוי בלשון” שאותו למדנו בתיכון ושהסביר והזהיר מפני ” … הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צירופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, להווייתם הגמורה של הדברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפני…” ה
    לסיכום אציין את התרשמותי שתורת עיצוב המערכה אמורה הייתה לשנות בצורה משמעותית את התרבות הארגונית של מערכת הביטחון בכלל, והצבא בפרט. כל מי שמכיר את המערכות הארגוניות ואת התנהלותן, וכל מי שעיין במסקנות וועדת ווינוגרד, יכול להבין עד כמה קשה משימה זו ואולי אף בלתי אפשרית לבצוע במציאות של “הרוח הישראלית” הקיימת”.

  11. פעם יצא לי להיתקל בד”ר שמעון נווה באקדמיה. אני זוכר אותו היטב עד היום, כי הוא היה נאד נפוח מלא חשיבות עצמית מחד, וגס רוח ומגעיל בצורה יוצאת דופן מצד שני. למזלי לא פגשתי הרבה אנשים מגעילים כל כך וטיפשים כל כך בחיי. אבל הוא השאיר רושם.
    בנוסף, היה עלי לקרוא ספר שהוא כתב, ואני זוכר זאת כאחת מהקריאות המתישות והמשעממות בחיי. אני אמנם דובר אנגלית כשפת אם, וקראתי עשרות אם לא מאות ספרים ומאמרים מקצועיים בנושאי צבא באנגלית בחיי, אבל לא נתקלתי בספר לא נהיר ומלא במילים נפוחות פומפוזיות ולא נהירות כבספרו של נווה.
    בקיצור- איש מגעיל ודוחה, נפוח וטיפש. אם הוא ניסח את הדוקטרינה הצבאית של צה”ל, לא פלא שהפסדנו.