השופטים הישראלים והצביעות התקשורתית

המשא-ומתן הקואליציוני נתקע בין השאר בשל מחלוקת על ההצעה לשנות את שיטת מינוי השופטים לבית המשפט העליון. שר האוצר המיועד, משה כחלון, הודיע כי הוא יתנגד לכל ניסיון "לפגוע" בבית המשפט העליון (על-אף שלא הוצע "לפגוע" אלא לשנות את שיטת מינוי שופטיו). אפילו האיחוד אירופי, לפי דיווח של ערוץ 2, הביע "דאגה" לנוכח השמועות שמחוקקים מסוימים במדינת ישראל שוקלים לחולל שינוי בשיטת מינוי שופטי בית המשפט העליון.

הבעת ה"דאגה" של האיחוד האירופי בעניין פנים-ישראלי מבטאת יהירות ובורות גם יחד. יהירות, משום שהדרך שבה נבחרים שופטי בית המשפט העליון בישראל אינה כלל עניינו של האיחוד האירופי. בורות, משום שבמדינות אירופיות, שלא כמו בישראל, שופטי בית המשפט העליון נבחרים וממונים על-ידי הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

היות שלמדינת ישראל אין חוקה כתובה, קווי ההפרדה בין שלוש הרשויות מעולם לא שורטטו באופן מדויק. חוקי היסוד קובעים אמנם את סמכויותיהן של שלוש הרשויות, אולם מאז תחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת הרחיבה הרשות השופטת, באופן חד-צדדי, את סמכויותיה: כך, בית הדין הגבוה לצדק העניק לעצמו את הסמכות לפסול חוקים, הפך את חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה להנחיות מחייבות והעניק למערכת המשפט זכות וטו על מינוי שופטי בית המשפט העליון.

המחוקקים קובעים

בוועדה למינוי שופטים יושבים שלושה שופטי בית המשפט העליון (כולל הנשיא/ה), שני נציגים של לשכת עורכי הדין, שני חברי כנסת (אחד מהאופוזיציה ואחד מהקואליציה), ושני שרים (כולל שר המשפטים). מאז שנת 2008 החוק דורש, לצורך בחירת שופטי העליון, את תמיכתם של כל חברי הוועדה שהשתתפו בהצבעה, פחות שניים. לכן, כל מועמד זקוק לתמיכתם של שבעה מתוך תשעה חברי הוועדה. היות שלבית המשפט העליון יש שלושה נציגים בוועדה, הוא מחזיק דה-פקטו בזכות וטו על מינוי שופטי בית המשפט.

השיטה הישראלית למינוי שופטי בית המשפט העליון היא חריגה מאוד בעולם הדמוקרטי, משום שבדמוקרטיות אחרות הסמכות למנות שופטים בערכאה שיכולה לפסול חוקים שייכת באופן בלעדי לרשות ומחוקקת ו/או לרשות המבצעת.

בארצות-הברית, שופטי בית המשפט העליון נבחרים על-ידי הנשיא ובחירתם כפופה לאישור הקונגרס. בקנדה ובאוסטרליה המילה האחרונה על מינוי שופטי בית המשפט העליון שייכת לראש הממשלה ולשר המשפטים. ביפן, שופטי בית המשפט העליון נבחרים על-ידי הממשלה וממונים באופן פורמלי על-ידי הקיסר (החוק גם מחייב משאל עם, מדי עשר שנים, על מינוי שופטי בית המשפט העליון).

השיטה דומה גם באירופה המודאגת. בגרמניה, שופטי בית הדין הפדרלי לחוקה נבחרים על-ידי שני בתי המחוקקים (הבונדסטג והבונדסרט). בצרפת, המועצה החוקתית מורכבת מנשיאי הרפובליקה לשעבר ומשופטים הנבחרים על-ידי נשיא המדינה ועל-ידי נשיאי שני בתי המחוקקים (האסיפה הלאומית והסנאט). בהולנד, שופטי בית המשפט העליון ממונים על-ידי הממשלה והפרלמנט. באוסטריה, הממשלה ממנה את שופטי בית הדין לחוקה על-פי המלצתו של הפרלמנט. בספרד, 12 השופטים של בית הדין לחוקה ממונים ברובם המוחלט על-ידי הרשות המבצע והרשות המחוקקת: שמונה של ידי הפרלמנט, שניים על ידי הממשלה, ושניים על-ידי מועצת השפיטה הכללית (שבה יושבים משפטנים שנבחרים על ידי הפרלמנט). בפורטוגל, מתוך 13 שופטי בית הדין לחוקה, עשרה נבחרים על-ידי הפרלמנט, ושלושה על-ידי מועצת שפיטה שחבריה ממונים על-ידי הפרלמנט.

האיחוד האירופי נבהל מעצמו

רק בבריטניה השיטה למנוי שופטי בית המשפט העליון דומה לשיטה הישראלית. מאז הקמתו בשנת 2009, בית המשפט העליון הבריטי מורכב משופטים הממונים על-ידי ועדה שכוללת, בין השאר, שופטים ונציגים של לשכת עורכי הדין. אולם לבית המשפט העליון בבריטניה אין סמכות לפסול חוקים: הוא יכול, לכל היותר, להמליץ למחוקק לשנות חוק שנחשב בעיניו כלא חוקתי. בישראל, לעומת זאת, בית הדין הגבוה לצדק העניק לעצמו באופן חד-צדדי את הסמכות לפסול חוקים.

על כן, לא ברור מדוע האיחוד האירופי כל כך מודאג כאשר מדינת ישראל שוקלת לאמץ את השיטה האירופית למינוי שופטים. האיחוד האירופי ודאי ייבהל עוד יותר אם ישראל תאמץ את השיטה האירופית לטיפול במסתננים.

_________

ד"ר עמנואל נבון הוא ראש החוג למדע המדינה ותקשורת במכללה החרדית בירושלים, מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב ובמרכז הבינתחומי הרצליה, ועמית בכיר בפורום קהלת.