מדוע מוסלמים לא מסוגלים לצחוק על מוחמד?

תערוכת קריקטורות של מוחמד שנערכה השבוע בטקסס הסתיימה בניסיון פיגוע ושני ג'יהאדיסטים מתים • מה יש בו באסלאם, בניגוד ליהדות ולנצרות, שמייבש מחסידיו כל טיפה של חוש הומור? • האנליסט המפורסם דיוויד גולדמן ('שפנגלר') מנסה להציע הסבר

מאנגלית: אריק גרינשטיין

באחד הקטעים בקומדיה המפורסמת של מל ברוקס 'ההיסטוריה המטורפת של העולם' רואים את משה יורד מהר סיני עם שלושה לוחות אבנים בידיו. בדיוק ברגע שבו הוא מכריז בפני בני ישראל "אני מביא לכם את חמש-עשרה הדיברות", מחליק אחד הלוחות מידו ונשבר. משה ממהר ומתקן את עצמו: "אהה… עשרת הדיברות!". יהודים, גם שומרי מצוות, מוצאים את הסצנה הזו משעשעת ומצחיקה, יותר מאשר פוגענית.

את ההיפך הגמור מצאנו השבוע בגרלנד, טקסס. מוסלמים, כך גילינו פעם נוספת, לא צוחקים מבדיחות על מוחמד. אמנם, שני ג'יהאדיסטים-צעצוע לבושי שכפ"צים וחמושים ברובי-סער לא היוו אתגר אמיתי מול אקדחו של שוטר תנועה לא-בתפקיד (וחוסלו תוך 15 שניות!). אבל אירוע הירי יכול היה בקלות להפוך לטבח חמור יותר מרצח מערכת ה'שארלי הבדו' בינואר האחרון.

מדוע יהודים, כמו נוצרים, צוחקים מבדיחות על מייסדי הדת שלהם ומוסלמים לא?

האל היודו-נוצרי נגד האל המוסלמי

התשובה נעוצה בכך שלפנינו שני סוגים שונים לחלוטין של אלוהות. היהדות יסודה בברית בין אלוהים לאדם – אברהם וצאצאיו. זוהי שותפות בה אלוהים הוא בדרך כלל (אבל לא תמיד) השותף הבכיר. כפי שדייק נכונה הרב הראשי לשעבר של בריטניה לוֹרד יונתן זקס, חז"ל ראו את משה כשופט של האל, המאפשר לו לבטל את נדרו להשמיד את העם היהודי אחרי חטא העגל. תפיסה כזו היא בלתי מתקבלת על הדעת באסלאם, בדיוק באותה מידה כמו האל הנוצרי שהכניע את עצמו על הצלב.

עבור היהדות, עובדה זו כלל לא מפחיתה מקדושתם של כתבי הקודש: כך למשל, אם ספר תורה נופל בטעות במהלך התפילה, ההלכה מחייבת את הקהל לצום חודש שלם. אבל האל של היהדות (ומכאן גם האל הנוצרי) מאפשר לילדיו לטעון טיעונים בפניו, כפי שאברהם עשה בסדום ועמורה וכפי שמשה עשה במספר הזדמנויות. ההומור נובע מהמתח הבלתי-אפשרי בין האל האין-סופי לאדם המוגבל. "ההומור מהותי לנצרות", כתב התיאולוג והפילוסוף הדני הגדול סרן קירקגור, "כיוון שהאמת חבויה במיסתורין".

הכתבים היהודיים והנוצריים הם דיווחים אנושיים על מפגש עם האלוהי. יסודות התנ"ך הנוצרי הם ארבעה דיווחים מאת שליחיו של ישו, שבמובנים מסוימים אף סותרים זה את זה. בקוראן, רק כדי שיהיה ברור, גם יש אלמנטים סותרים, אותם מיישבים באמצעות עיקרון שנקרא "אל-נַאסִח' ואל-מַנְסוּח'", המאפשר לפסוק מאוחר לבטל פסוקים מוקדמים. אך ההתגלות של מוחמד, שבאה לידי ביטוי בקוראן, אינה דיווח אנושי כמו שהיא קצרנות או תמלול מילותיו של אללה, לכאורה.

אף מוסלמי לא טוען שמוחמד היה יותר מבן אנוש, אבל מסיבות פרקטיות אי אפשר להפרידו מאללה כיוון שהוא היה הכלי שדרכו אללה שלח את הכוונותיו. פיקפוק במוחמד נחשב פיקפוק באללה עצמו. זהו לא חילול הקודש לצחוק על משה, שמחדליו האנושיים מנעו ממנו להיכנס עם עמו לארץ המובטחת. להאניש את מוחמד, לעומת זאת, הוא מעשה של "ביזוי המלכות" (lèse-majesté) נגד האל המוסלמי. הוא נמצא על סקאלה אחרת לגמרי ממשה או סיינט מת'יו.

האסלאם פונדמנטליסטי מטבעו

באופן אישי, השתכנעתי מאוד מטיעונו של הפרופ' הגרמני מוחמד סוון קאליש, שהמיר את דתו לאסלאם. קאליש טען שהנביא מוחמד לא היה קיים מלכתחילה – לפחות לא כאדם הדומה באופן כלשהו לדמות שמתוארת בכתבים המוסלמיים הסטנדרטיים. אך הנקודה היא שלמעשה אין שום מפגש אלוהי-אנושי באסלאם, שום התגלות. רק הבחירה בפה אנושי כרמקול, שבאמצעותו אללה מפיץ את הקוראן. באותה מידה אללה יכול היה לבחור באבן מדברת. לכן, האל המוסלמי נותר מרוחק לחלוטין מבני האדם, כוחו חסר מעצורים ופעולותיו שרירותיות. רק בזכות הקפריזות שלו האלקטרונים סובבים סביב גרעין האטום, או שכוכבים נעים במסלול אליפטי סביב השמש.

כפי שניסח זאת פרנץ רוזנצווייג, אי אפשר להבחין בין הפעולות של אלוהים מהתבוננות תמימה בטבע העולם. הדברים הינם כפי שהם כיוון שזוהי הגחמה של אללה, ולא משום סיבה אחרת. אתאיסט שמאמין כי העולם מתנהל בצורה רנדומלית וכאוטית לחלוטין יראה אותו בדיוק באותו אופן, עם הבדל אחד גדול: עבור המוסלמים, הצורה שבו מתנהל העולם כוללת גם שכבות על-גבי שכבות של מנהגים שבטיים עתיקים: הכאת נשים, עבדות, ענישה על-ידי קטיעת איברים, מילת נשים (תלוי בהיסטוריה השבטית) וכן הלאה. להקל ראש במוחמד, ומכאן באללה, משמע להרוס את הסדר הקיים ולנתק את הקשרים שמחזיקים את החברה יחד. להטיל ספק באופן התנהלות העולם מעוררת כאוס חברתי.

זו הסיבה שרוב המוסלמים ברוב הארצות המוסלמיות (להוציא את אינדונזיה וטורקיה) מאמינים כי עונשה של כפירה הוא מוות. זהו גם ההסבר לכך שברגע שמדד ההשכלה בארצות מוסלמיות עובר את נקודת ה-80%, מספר האנשים שטוענים כי אינם דתיים מזנק בהתאם. פרסמתי את הטבלה הבאה בשנת 2006:

איראן, המדינה המוסלמית הראשונה המתקרבת למצב של אוריינות אוניברסלית בקרב המבוגרים, היא הרבה פחות דתית, למרות הרטוריקה של המשטר. כאשר המשטר ייפול לבסוף, וזה יקרה מכורח המציאות, אנו נגלה שאין יותר מוסלמים באיראן ממה שהיו קומוניסטים בברית המועצות. מדד הנוכחות במסגדים באיראן הוא הנמוך ביותר בעולם המוסלמי – פחות מ-30%, על-פי אחת ההערכות (ראו בטבלה למטה), ואף נמוך יותר בהערכות אחרות.

ג'יהאד כאקט של ייאוש

לפקפק בדרך שבה העולם מתנהל זהו חילול הקודש באסלאם. האדיקות הדתית באיראן התמוטטה בד בבד עם מדד הפוריות במדינה (ירד מ-7 ילדים במשפחה ל-1.6 בלבד ב-2012), דוגמה לכמה מהר החברה המסורתית מתפרקת.

המארגנים של תערוכת הקריקטורות של מוחמד בגרלנד, טקסס – הפוליטיקאי ההולנדי ח'ירט וילדרס, הבלוגרים והפעילים נגד הג'יהאד פמלה גלר ורוברט ספנסר – הוכיחו את הטענה שלהם: כדי לפייס את המוסלמים בהתנגדותם למודרניות, המערב יידרש לוותר על מערביותו. התחייה המוסלמית הפונדמנטליסטית בימים אלה היא סוג של טקס ההעלאה באוב, פריחה מחודשת של ייאוש קיומי, לפני שהסדר המוכר והטוב הופך להיסטוריה ולעולם לא ישוב עוד.

_______

דייויד פ. גולדמן הוא כלכלן ואנליסט, עמית בכיר במרכז לחקר מדיניות בלונדון ועמית חבר בפורום המזרח-התיכון. המהדורה העברית של ספרו "ציביליזציות גוועות: מדוע אירופה והאיסלאם נעלמים?" ראתה אור בשנת 2013 בהוצאת סלע-מאיר ועמותת אל־הפרט (לפרטים נוספים לחצו כאן). קובץ מאמריו על תרבות, דת וכלכלה " It's Not the End of the World – It's Just the End of You" יצא לאור בסתיו 2011.

המאמר המקורי פורסם באתר ה'אסיה טיימס'. אנו מודים למחבר על הרשות לתרגמו.