אופוזיציה על סטרואידים והמהפכה שלא הייתה

ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים עבר אתמול בקריאה ראשונה התיקון ל'חוק יסוד: הממשלה', המאפשר לממשלה למנות כמה שרים שתחפוץ. זה טוב או רע? תלוי. אם אתה מהאופוזיציה, מבחינתך הדבר רע ומר, השטן בהתגלמותו. שימו לב לדברים שאמר יאיר לפיד:

ההחלטה הראשונה שלקח נתניהו הייתה לבגוד באמון הציבור.

לפני שנה ישבתי מולו בממשלה כשהוא הצביע על הקטנת הממשלה ל-18 שרים. הוא אמר שהוא מאמין בזה, שזה הדבר הנכון למדינת ישראל. שנה אחת עברה והוא החליף את עורו. אתמול הוא ביצע מחטף. הוא ניצל את הישיבה האחרונה של ממשלת המעבר, שאין לה סמכות לקחת שום החלטות מהותיות, כדי לשנות חוק יסוד.

נתניהו רוצה לנפח את הממשלה, להחזיר את השרים ללא תיק, לבזבז מאות מיליונים על נוחות פוליטית. כסף שהיה מיועד לביטחון. הכסף שיכול לפתור את בעיית המנהרות, לקנות אפודים קרמיים ללוחמים, לפתח את שרביט קסמים וחץ 3. במקום זה הוא ילך עכשיו לג'ובים מיותרים ולמשרדים ממשלתיים שאף אחד לא צריך.

מאות מיליונים! מהיכן הביא ח"כ לפיד את המספר הזה, חידה היא ותהי לחידה. הממונה על התקציבים באוצר, ששלח מכתב ובו התנגד להצעת החוק, נקב במספרים אחרים: "אם יחול שינוי במספר השרים וסגני השרים מעבר לאמור בחוק, העלות תהיה 2.8–3.9 מיליון שקל בשנה לשר, 11.2–15.6 מיליון שקל לתקופת הכהונה של הממשלה וכ־1.5 מיליון שקל לכל סגן שר (6 מיליון שקל לכל הקדנציה)", כתב. נניח לרגע שמוסיפים עוד חמישה שרים, וחמישה סגני שרים. מדובר, בוא נהיה לארג'ים, ב-25 מיליון שקל בשנה (לשם השוואה, תקציב המדינה: 389 מיליארד ש"ח). בסכום הזה, לפי לפיד (והרצוג. מישהו אמר "דף מסרים"?) אפשר גם לפתור את בעיית המנהרות, גם לקנות אפודים קרמיים וגם לפתח את שרביט קסמים + חץ 3! אכן, שרביט קסמים.

מוזר שלפיד אמר שהכסף קבור בין איתמר ליצהר, כשכל מה שהיה צריך זה לוותר על השרים שלו, שניפחו את הממשלה ל-22 שרים. כן כן, כפי שכבר כתבו רבים לפניי, מספר הקסם 18 לא היה בזמן הממשלה שבה כיהן לפיד, אלא חיכה בסבלנות לממשלה הבאה שתבטל אותו.

אם אתה מצדד בקואליציה, לעומת זאת, תאמר ודאי שזה כסף קטן, זה כורח המציאות, או כפי שסיון רהב-מאיר ניסחה יפה: אם הכסף הזה ישמור על הממשלה יציבה, כי אז הוא שווה את זה. הנושא אכן מעניין. ניתן מצד אחד להסכים עם הממונה על התקציבים באוצר, שאמר שריבוי משרדים פוגע ביעילות המגזר הציבורי ומוביל ליתר רגולציה; מצד שני, אנחנו חיים בעולם לא מושלם, וכדי שממשלה של 61 ח"כים תשרוד כמעט הכרח הוא "לשחד" את בעלי הכוח בתפקידים כאלה ואחרים.

לשנות חוק יסוד מיד – שאל אותי כיצד!

ואולם כאן בדיוק טמון הכלבלב.

המהירות שבה משתנה חוק יסוד, לא משום טעמים של עיונים חוקתיים דרמטיים אלא פשוט לצורך נוחות פוליטית, היא היא הנושא שכדאי להפנות אליו את תשומת הלב.

אילו חוקי היסוד היו קשיחים בהרבה, ומצריכים הרבה יותר פרוצדורות לשינויים, כך שלא ניתן היה לשנות אותם אד-הוק ולמטרות של אתנן פוליטי, כי אז גם הצורך בכך היה פוחת. כאשר נבחר ציבור יודע ששינוי החוק אינו קשה במיוחד, יש לו על מה להתעקש; כאשר הוא מבין שהדבר אינו אפשרי, הוא נכנע ועובר לקרבות אחרים.

בקיצור: מה שהופך חוק יסוד ל"חוקה", הוא בראש ובראשונה חוסר היכולת לשנות אותו. מכך שכל ממשלה משנה אותו לפי רצונה ולפי צרכיה (ולעניין מספר השרים – כבר אהוד ברק עשה זאת בשעתו. אין כל חדש תחת שמש חוקי היסוד), ממילא קשה לראות בחוקים הללו "חוקה" של ממש.

רק לשם השוואה, את חוקת ארצות-הברית ניתן לשנות רק ברוב של שני שלישים של הסנאט ובית הנבחרים גם יחד, ואחר כך אישור של רוב המדינות החברות. מדובר בפרוצדורה ארוכה ומסובכת, וזה חלק ממה שמקנה לחוקה את יוקרתה ואת מעמדה. העיפו מבט בטבלה שלהלן, הלקוחה ממאמר של המכון הישראלי לדמוקרטיה:

ברוב המוחלט של המדינות שיש להן חוקה, אם כן, יש צורך ברוב מיוחס בפרלמנט – וברבות מהן יש צורך גם במשאל עם. אבל היי, הנה יש עוד מדינות שניתן לשנות בהן את החוקה ברוב רגיל! ישראל (אהמ), איסלנד, ניו-זילנד, בריטניה!

אלא שהטבלה הזו אינה תמימה במיוחד, ונראה שיש בה נטייה קלה לתת לחוקי היסוד של המדינה עליונות ברוח "המהפכה החוקתית" של מיודענו אהרן ברק. למעשה, בבריטניה כלל אין חוקה. החוקה האמיתית שלה היא המסורות החוקתיות, שאינן ניתנות לשינוי מהיר, פשוט מבחינה חברתית. הווה אומר, את הקושי לשינוי המושג בארצות-הברית על-ידי חוקה כתובה, משיגה בריטניה באמצעות הנהגים הפוליטיים שלה והדבקות הקנאית בהם.

מה נותר? איסלנד וניו-זילנד. ובכן, בניו-זילנד, אם להאמין לוויקיפדיה, אין ממש חוקה אלא תערובת של מרכיבים בעלי אופי של חוקה שאוגדו בחוק מסוים. אז נשארנו עם איסלנד. איסלנד מול דנמרק, יוון, אירלנד, איטליה, ונצואלה, צרפת, אוסטריה, בלגיה, פינלנד, הודו, לוקסמבורג, הולנד, נורווגיה, פורטוגל, ספרד, אוסטרליה, קנדה, יפן, ארצות-הברית וגרמניה. אכן הישג נאה.

המהפכה שמעולם לא הייתה

אכן חוקה לתפארת: יכולים הפוליטיקאים לכתוב בחוק היסוד במפורש שיש צורך ברוב של 70 ח"כים כדי להרחיב את הממשלה – אבל את החוק עצמו יכול כל רוב של 61 ח"כים לשנות. ומכיוון שכל ממשלה, בהגדרה, צריכה רוב של 61 ח"כים, הרי שכל ממשלה יכולה לשנות את החוק המגביל אותה עצמה. משול הדבר לאדם המגביל בסיסמה את הגישה למחשב, אבל תולה פתק מאיר עיניים עם הסיסמה ליד המסך. מה הועילו חכמים בחוקתם?

אותה "מהפכה חוקתית", אם כן, שעליה כה התפאר אהרן ברק, לא הייתה כי אם בדמיונו ובמאווייו של כבוד הנשיא שופט העליון בדימוס. העובדה שמאגדים בחוק יסוד כמה עקרונות של זכויות אדם לא הופך את החוקה לחוקה. הלוז של החוקה הוא היציבות היחסית שלה, הריחוק שלה מן הפוליטיקה המעשית והיכולת שלה לקבוע כללים בסיסיים להתנהלות פוליטית – בלי שניתן יהיה לשנות את הכללים הללו בכל שני וחמישי. מכל מקום, גם אם ראוי היה שתתקבל חוקה שכזו, כבר דאגו כבוד השופט ברק וחבריו להפחיד את הפוליטיקאים עד לשד עצמותיהם מן הרעיון, שבבסיסו נתינת כוח כמעט בלתי מוגבל לשיקול דעתם של כמה שופטים בגלימות. חוקה תוכל להתקבל רק בהינתן בית משפט הזוכה לאמון הציבור – אולי בית משפט לחוקה, המיועד לכך – ובוודאי שלא בית משפט הממונה על ידי עצמו.

דבר אחד ברור: חוק יסוד היכול להשתנות לצרכים פוליטיים פנימיים, בחקיקת בזק בתוך יומיים-שלושה, אינו מקיים את אחד המרכיבים החשובים ביותר של חוקה. ולא ללמד על עצמו יצא החוק הזה, אלא על כלל חוקי היסוד בפרובינציה הנידחת שלנו. הנה כי כן, המהפכה החוקתית לא רק שמעולם לא הושלמה: היא לא באמת החלה אי פעם.