הקניבליזם של התקינות הפוליטית החדשה

מוסלמי או להט"ב? שחור או אישה? מסתבר שגם בעקומת הפוליטיקלי קורקט יש היררכייה • ומי בתחתית? היהודי, כמובן.

Drag Queens celebrate after the Drag Race in central Jerusalem, on February 16, 2015, organized by the LGBT community in which competitors race wearing high heels. Photo by Hadas Parush/Flash90 *** Local Caption *** ???? ??????? ?????? ???? ????? ?????? ????? ???????

טרנסקסואלים גוברים על שחורים ויהודים; תחרות דראג בירושלים. צילום: הדס פרוש, פלאש90

תרגום: שי סנדיק

למשך 15 דקות תמימות הפכה פטרישיה ארקט לגיבורת הקידמה. ארקט, זוכת האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר על תפקידה בסירטו של ריצ'רד לינקלייטר 'התבגרות' ניצלה את נאום קבלת הפרס שלה כדי לצאת בקריאה נרגשת למען שוויון לנשים: "הגיע הזמן לשוויון בשכר אחד ולתמיד, ולשוויון זכויות לנשים בארצות הברית של אמריקה", הכריזה ארקט וזכתה לקריאות הסכמה נלהבות ולהצבעה נרגשת מחברותיה הידועניות ג'ניפר לופז ומריל סטריפ.

אבל בזמן שנדרש לארקט לעבור מבימת האוסקרים ועד שהגיעה לשלב השאלות הישירות של התקשורת, היא הפכה מדגלנית ליברלית, לאובייקט שנאה של השמאל. ומה חטאה? "הגיע הזמן", אמרה ארקט לעיתונאים, "שכל הנשים באמריקה וכל הגברים שאוהבים נשים, כל ההומוסקסואלים וכל הצבעוניים שלמענם לחמנו עד היום, כולם יילחמו עכשיו למעננו".

"הטוויטר השתולל בחמת זעם על דבריה של פטרישיה ארקט במסיבת העיתונאים של פרסי האוסקר", תיאר 'באזפיד' את קול השוועה שעלה במרחבי הרשת. "ממש לא הגיע הזמן ש'כל ההומוסקסואלים' ו'כל הצבעונים' ינטשו את מאבקם לשוויון כדי להילחם למען נשים לבנות וסטרייטיות", רתחה אמנדה מרקוט במאמר באתר 'סלייט' שנשא את הכותרת "הפמיניזם של פטרישיה ארקט: לנשים לבנות בלבד", ובלוגרית באתר Fusion.net האשימה את השחקנית ב"הסברה לבנה פמיניסטית".

ארקט נפלה בפח. כשארקט דירגה את מאבקה של קבוצה אחת שהוחלשה מבחינה היסטורית (נשים) מעל מאבקם של אחרים (שחורים, לטיניים, הומוסקסואלים וכו') היא הסתבכה עם כללי המשחק בפוליטיקת הזהויות שהתגנב לשיח הפוליטי שלנו, הנשלט על-ידי בוררים הממונים מטעם עצמם ומתוחזקים על-ידי חשבונות "טוויטר" כדי לנהל את "שיחת היום הלאומית".

ייתכן שארקט אינה מכירה מאמר שפורסם לאחרונה במגזין 'ניו יורק' מאת ג'ונתן צ'ייט, אחד הדוברים החשובים של המחנה הליברלי המרכזי. על רקע סדרה של פולמוסים בעיתונות בנוגע לתקיפות מיניות לכאורה במכללות, דיונים על תיאורי הנביא מוחמד ו"ניסיון רחב היקף לשלוט בשיח הפוליטי באמצעות הגדרת דעות מנוגדות כחשוכות ולא לגיטימיות", הסתער צ'ייט על תופעה שתוארה בפיו כ"התגברות חוסר הסובלנות מצד השמאל".

באגפים מסויימים זכה צ'ייט לשבחים על האומץ לומר את האמת. אך בדומה להבנה המאוחרת של סוזן זונטג – ב-1982 – כי "הקומוניזם הוא למעשה פאשיזם עם פני אנוש", צ'ייט פשוט השמיע את הדבר שכל אמריקני נבון ומתון הבין כבר מזמן: הקולות השונים בשמאל מנצלים מילים נפיצות ואת אפקט האספסוף שיוצרת המדיה החברתית כדי לחמוק מדקדוקיו – וסיכוניו – של דיון ממשי. כך, אם יריביהם נוקטים במילים לא מתאימות, או כמו במקרה של ארקט, אינם מדקלמים ניסוח תקין פוליטית בסדר המדוייק ("הסוגייה האמיתית של נשים רווקות עובדות היא המיסים ולא השוויון בשכר!"), הם מעלים אותם על המוקד וגוזרים דממת פחד על כל אדם תבוני שאינו חמוש ב- 100,000 עוקבי טוויטר זועמים.

10929003_873295172722071_3137453730595261721_n
הומופוביה פוסט קולוניאלית. אנשי דאע"ש משליכים הומוסקסואלים מגג בניין

הם זורקים מהגג גם הומואים

על כל פנים, צ'ייט עלה על כמה נושאים חשובים באבחנתו לגבי התקינות הפוליטית החדשה, שרוב מפיציה הנלהבים הם כותבים ופעילים בני דורי. אותם אנשים תפסו בעלות על "הקידמה", אולי כדי לבדל עצמם מהליברלים והניאו-ליברלים מסוגו של צ'ייט, והם משתיקים את צ'ייט ושותפיו האידיאולוגיים. כך הם משתלטים על הגוויות המתפוררות של כלי התקשורת הממוסדים ועל אתרי האקטואליה הצמאים לגולשים, בעודם מכריזים בראש חוצות שהם נושאי דגל ה"מושתקים" וה"מוחלשים".

כגבר יהודי והומוסקסואל, הרעיון של העלאת המודעות לבעיות של מיעוטים קורבניים כלל אינו זר לי. שבועות אחדים לפני טקס האוסקרים, למשל, נתקלתי בכתבה שעוררה בי רצון לעלות על בריקדות בזעם צדקני: תמונות שהפיץ ארגון סורי לזכויות אדם הציגו חבורת בריונים של דאע"ש בעיר תל-אבייד דוחפת זקן קשור עיניים היושב בכיסא פלסטיק ממרומי בניין בן שבע קומות. אין חדש במדינה האיסלאמית, פרט ל"פשע" שבו נאשם אותו זקן: הומוסקסואליות.

לדברי הארגון, האיש יצא בחיים מהנפילה (תמונה אחת מראה כיצד חברי דאע"ש מתגודדים סביב הקורבן היושב זקוף על הקרקע כדי לבדוק אם הוא עדיין חי). אבל הוא נגאל מייסוריו עד מהרה כשהקהל שהתקבץ לצפות במחזה האיום סקל אותו למוות.

לפנינו מקרה שבו פוליטיקה של זהות במבחן המעשה עשויה להיות יעילה מאוד. קיצונים איסלמיים רוצחים הומוסקסואלים בגלל תכונה שאין בכוחם לשנות: המיניות שלהם. מאותה סיבה הם רוצחים יהודים, אגב.

אלו האובססיביים ל"פוליטיקת הזהויות", המאמינים שניתן לצמצמם כל סוגיה פוליטית וחברתית לשאלות של צבע עור או האיברים שבין הרגליים, חייבים להבין דבר אחד: אין דבר כזה טנדר עמוס בחמושים שרוצחים אנשים רק בגלל התכונות המולדות שלהם. כשמדובר במאבק בעליונות האיסלמית – תיאוקרטית, סקסיסטית, רצחנית ומתנגדת להומוסקסואלים – משמר הפוליטיקה של הזהות היה צריך לעקוף את מחרחרי המלחמות הימנים בסיבוב.

איפה לוחמי האור?

אך בדיוק ברגע שבו אנו זקוקים לחרון אפם של לוחמי פוליטיקת הזהויות, שתיקתם מהדהדת. מדוע?

אנשי קידמה רבים יטענו שהם דוגלים ב"אחדות משולבת": שאסור להפריד מרכיבים מזהותו של אדם, מכיוון שרק כך נוכל להדגיש את הדיכוי הקשור בקבוצת השייכות שלו. ולכן אין באפשרותנו להבין מוסלמים שרוצחים הומוסקסואלים בלי שנבין בראש ובראשונה את השפעת הקולוניאליזם המערבי על אזרחי המדינות המוסלמיות. האירוניה היא שאנשי הקידמה המאמצים את "אחדות המשולבת" מזלזלים בו זמנית באחת מתכונותיו החשובות (והיסודיות ביותר) של השמאל – האוניברסליות. הללו, מחליפים את האוניברסליזם במבט קצר טווח הטרוד בדאגותיהן הזניחות של קבוצות מיעוט שוליות, במקום לעסוק בחלקים רחבים יותר בחברה, כמו למשל מעמד הביניים האמריקני.

ליברלים מסורתיים המחויבים לעיסוק בפערים השכיחים הקשורים במעמד, גזע ומגדר (כמו פטרישיה ארקט, למשל) הופכים לאויבי הדוגלים באחדות המשולבת, מכיוון שאינם מעניקים מספיק משקל למצוקות של כל ווריאציה אפשרית של שילוב סוגי מיעוטים זה בזה (בלוג פמיניסטי כינה את פשע המחשבה של השחקנית "כשלונה המרהיב של פטרישיה ארקט: Intersectionality" ["אחדות משולבת"]).

אך בשעה שהאחדות המשולבת יוצאת מגדרה כדי להסביר את המשיכה לשוויון מוסרי שהשתלטה על חלק הארי של השמאל ברשת, גם היא רק מסווה את האמת. האמת פשוטה יותר והיא שבעולם הקידמה יש היררכיה של קורבנות. בעבר היה אופנתי למדי לפעול למען ההומוסקסואלים, אבל זה היה בשנות השמונים של המאה הקודמת, כשהם עוד מתו מאיידס ומרגרט תאצ'ר ורולנד רייגן התייצבו נגדם בכול הכוח. כיום, איידס היא מחלה שאפשר לחיות איתה, הומוסקסואלים מתחתנים ורבים מהם לבנים, גרים בפרברים ואפילו מצביעים למפלגה הרפובליקנית. אותו סיפור אצל היהודים.

הדיון בסוגיות ליבה הצטמצם בימים אלה למשחק 'אבן נייר ומספריים' שבו תוקפו של טיעון אינו נמדד בכוחו הלוגי אלא בתכונות הגופניות המולדות שהוא דובר בשמן, בין אם מדובר בצבע עור, נטייה מינית או איברי מין (או, במקרה של טרנסקסואלים טרום ניתוח, איברי מין רצויים). במשחק החדש – 'גזע, מגדר ומיניות' –  השחור גובר על הלבן, האישה גוברת על הגבר, הטרנסקסואל גובר על מי שחי בשלום עם מגדרו והלהט"ב גובר על הסטרייט.

The annual Gay Pride Parade in Tel Aviv, marked a record attendance of 150,000 people from Israel and abroad, on June 13, 2014. Friday's Parade marks the end of Pride Week in Tel Aviv, internationally acclaimed as one of the most proud and gay-friendly cities in the world. Photo by Hadas Parush/FLASH90 *** Local Caption *** ???? ?????? ?? ????
אם היה מוסלמי, היה לוקח הכל. ממצעד הגאוה בתל-אביב. צילום: הדס פרוש /פלאש90

הטרנסג'נדרית שהתאבדה

בשנים האחרונות, ככל שהדמיון הליברלי אימץ לעצמו קבוצות חדשות של קורבנות, נוספו לרשימה כללים קטגוריים חדשים: הטרנס גובר על הלהט"ב והמוסלמי גובר על השחור.

כאדם הכותב לעתים קרובות על הומוסקסואליות, גיליתי בדרך הקשה מה קורה למי שקורא תיגר על אדיקות פעילי הטרנסג'נדר וחבריהם לאכיפת התקינות הפוליטית. אבל שום דבר לא משתווה למה שקרה לקיילב הנאן, כתב ה-Grantland, שהיה למטרה בשנה שעברה לאחר שפירסם מאמר שחשף כי שחקנית גולף פופולרית היא נוכלת ושקרנית סדרתית. הנאן גילה בכתבה שנשוא התחקיר שלו היא טרנסג'נדרית בשם אסיי אן ונדרבילט. הנאן העלה בעדינות את הגילוי בשיחה עם ונדרבילט, וביקש ממנה להבהיר בין אינספור אי הדיוקים שחשף, גם את החלק הזה בסיפור חייה. בשלב זה האשימה ונדרבילט את הנאן בזעם כי הוא מבצע נגדה "פשע שנאה". זמן קצר לאחר מכן, ונדרבילט התאבדה. בעבר היתה חולה במחלת נפש וכבר היו לה נסיונות התאבדות. הנאן, כתב ספורט שביקש לכתוב כתבה על שחקנית גולף פופולריות מאוד, נאלץ לחבר לבסוף מאמר אישי מאין כמוהו בו הוא תיאר את תהליך הכנת הכתבה.

לאחר פרץ ראשוני של תגובות חיוביות לכתבה מחובבי ספורט ומקהל הרחב שאליו פונה ה-Grantland, היא הגיעה לתשומת ליבם של פעילים טרנסג'נדרים וקלגסי אכיפת השיח שמצאו סוף סוף משהו שיעורר את זעמם. במהרה הפכה "המכה המופלאה של ד"ר ו'" מאחת מהכתבות הפופולריות ביותר ברשת לדוגמא לברבריות צמאת דם, והנאן הפך מעיתונאי מוערך ללא פחות מאשר אשם ברצח. עד כדי כך, שאינספור "פעילי" צדק חברתי בטוויטר שלחו לעיתונאי הצעיר איומים ברצח. כשיצאתי להגנת הנאן, ואמרתי שהפשע היחיד שביצע הוא עיתונות חוקרת במיטבה, הפכתי גם אני למוקד השנאה של המשמר הזועם, בהתנפלות שמזכירה לי רק את המתקפות מצד הימנים מעריצי רון פול להם אני זוכה מאז שחשפתי ב'ניו ריפבליק' את העלונים חדורי הגזענות והקונספירציה.

בקרב טרנסג'נדרים רבים ועמיתיהם האידיאולוגים קיימת נטייה מטרידה לנקוט שפה מתלהמת כלפי אלו שאינם הולכים בתלם התכתיבים הרעיוניים והאטימולוגיים שלהם. בקיץ שעבר תיעדה מישל גולדברג ב'ניו יורקר' את המחלוקת המתמשכת בין פעילים טרנסג'נדרים ובין "פמיניסטיות רדיקליות שוללות טרנסג'נדרים" מהאסכולה הישנה, שמבחינתן הטרנסג'נדריות אינן שותפות למאבק נגד הפטריארכליות שהרי הן בסך הכל גברים הנוטלים לעצמם עוד כלי גברי פריבילגי. גולדברג סקרה את הטוויטר ומצאה שלל הודעות פוגעניות של פעילים טרנסג'נדרים נגד הפמיניסטיות הרדיקליות, כשאחת מהן מציעה "לבצע בהן רצח איטי ומזוויע במכשירי עינויים שונים".

בתחילת השנה, הותקפה גם גולדברג עצמה על כך שפרסמה מאמר על האופי "הרעיל" של השיח הפמיניסטי ברשת. הביקורת, שנמתחה על ידי פרופסור בריטני קופר ממכון רטגרס ל'לימודי אפריקה וללימודי מגדר ונשים', ראויה לציון מכיוון שהיא הופיע ב –Salon, האתר שבו החלה גולדברג את הקריירה העיתונאית שלה. מדובר באחד המגזינים המקוונים הראשונים שהיה מקפצה לכשרונות צעירים בתחום העיתונאות כמו גולדברג וג'ייק טאפר, ומאז הוא היה לאתר פסולת תעמולתי של פוליטיקת הזהויות במירעה. הכותרות הצמאות לקליקים מאשימות ללא הרף מישהו או קבוצת אנשים בגזענות. קופר שיפדה את גולדברג בסגנון האופייני ל-Salon כ"ליברלית לבנה שהולכה שולל".

הם תוקפים גם להט"בים

במאמר שבו הגנתי על הנאן מפני אלו שהאשימו אותו ברצח, ציטטתי פעילה טרנסג'נדרית ידועה שבניגוד לרבים מחבריה הטרנסג'נדרים אמרה לי שהנאן "עשה עבודה טובה" בכך ש"התחקה אחר תעלומה". אבל זה לא שינה דבר. זכיתי ללעג וקלס על ה"פריבילגיה" שלי והזכירו לי שוב ושוב את היותי לבן והומוסקסואל ושלכן עלי להתרפס ולהתנצל בפני קהילת הטרנסג'נדרים הקורבנית בכללותה. בטוויטר, כתב הספורט של The Nation שאל בקול אם יש "אדם חסר הגנה שאמנע מלחרבן עליו", זאת, לפני שנטפל ליהדותי ותהה "אם יכולת לכתוב מאמר שיחריב את חייו של ילד טרנסג'נדר בעזה, האם היית עושה זאת תוך יום, חודש או שנה?" (אם עדיין לא הבנתם, טרנסג'נדר גובר על הומוסקסואל ויהודי גם יחד).

החרון הטרנסג'נדרי האלים הגיע לשפל חדש ואבסורדי בקיץ שעבר כשהפך את דן סבג', עיתונאי הומוסקסואל משפיע העוסק מזה עשרים שנה בשבירת מוסכמות מיניות, לאיש הרע. סבג' הוזמן לדבר באוניברסיטת שיקגו והסביר מדוע בחר להפסיק להשתמש במילה "Tranny" בטור ובפודקסט שלו. אך עצם העובדה שסבג' העלה את המילה על דל שפתיו, כחלק מהסבר מדוע נשבע שלא לנקוט בה עוד, הספיקה כדי לפגוע ברגשותיו של סטודנט שישב בקהל. הלה מחה, והסביר לו כי הכינוי המקובל בתחום הוא " T-slur" ושעליו להשתמש בה במקום המילה האסורה. כשסבג' התנגד, הסטודנט נמלט מהאולם בדמעות.

מיד לאחר מכן, קבוצת פעילים פרסמה עצומה ברשת ה"דורשת" שהמוסד הפוגעני שאירח את סבג' "יתנצל בפומבי על שנמנע מעצירת השימוש בעלבון הטרנספובי במהלך הסמינר ולפרסם התחייבות להימנע משיח מעליב ומשניא בעתיד".

בבריטניה פעיל הלהט"ב האגדי פטר טטצ'ל הפך באופן מפתיע למטרה של התנפלות דומה. טטצ'ל, שמאלני קיצוני (ואיש עקרונות) בפני עצמו, הוא אחד מהמובילים הידועים ביותר של הקמפיין לזכויות הלהט"ב בבריטניה. כל פשעו היה חתימה על מכתב פתוח ב"אובזרבר" שמחה על "דפוס מטריד של איום והשתקה של אנשים שדעותיהם נחשבות 'טרנספוביות' או 'טהרניות'". כשהכוונה לקמפיין שהחל בקיימברידג' הקורא להחרים את הסופרת ז'רמן גריר – פמיניסטית מסורתית שמתחה ביקורת על תנועת הטרנסג'נדרים – מלשאת דברים בקמפוס.

בבריטניה, הסירוב לחלוק במה עם חברי החזית הלאומית הפשיסטית ושאר ארגוני ימין קיצוני שדעותיהם מנוגדות ליסודות הדמוקרטיה הליברלית, נחשב בעבר לטקטיקה מקובלת. עכשיו הפכה הטקטיקה הזאת לנשק המכוון נגד כל מי שסומן כאויב הקידמה: מישראלים ועד לסופרות פמיניסטיות בעלות שם. אך טטצ'ל – שבעבר הותקף פיזית על ידי ניאו-נאצים רוסים ושומרי הראש של רוברט מוגאבה – זכה להתעללות טוויטר מקהילת הפעילים "המתקדמת", לכאורה, מכיוון שהתנגד למגמת ההשתקה המסוכנת.

איאן חירסי עלי
אייאן חירסי עלי. פמיניסטית מוסלמית, עוד קרבן התקינות הפוליטית. צילומסך

אז היהודים מאוימים, אז מה?!

בדומה להומוסקסואלים, גם היהודים נדחקו לתחתית הפירמידה של הקורבנות לפי מדד "הקידמה", דירוג נמוך שתפס תאוצה חרף המתקפות האלימות והחשוכות נגדם. בשבוע שעבר, הבלוגר והסטודנט לתואר שני פרדריק דה-בואר, המחיש בצורה ברורה כיצד המוסלמי – תמיד, בכל הנסיבות – גובר על היהודי. בתגובה למאמר ב'אטלנטיק' בנושא גל ההתקפות האנטישמיות באירופה, דה-בואר ליגלג על המחבר (ג'פרי גולדברג) "שמקדיש את הזמן הדרוש כדי להפגין דאגה חמורה מהאיום המתגבר לשלומם של יהודי אירופה המאוימים יותר ויותר, שמתברר שהם מאוימים ברמות גוברות והולכות".

לדעתו, במקום להתעסק באיום על היהודים יש להיאבק בסטיגמה הנפשעת לפיה "גדודים מוסלמים עומדים להשתלט על אירופה". הוא כתב את הדברים שבועות ספורים לאחר הטבח בהיפר הכשר בפריז ויומיים בלבד לאחר שפעיל איסלמי רצח מאבטח מתנדב ששמר מחוץ לבית כנסת בקופנהגן (שהממשלה הדנית שללה ממנהליו אבטחה נוספת).

כדאי להדגים כיצד פועל מנגנון "המוסלמי גובר על השחור" ומגיע לשיאו: אייאן חירסי עלי, היא פמיניסטית מוסלמית לשעבר, סופרת ילידת סומליה שעברה מילת נשים בילדותה ונמלטה להולנד לאחר שמשפחתה שידכה אותה לבן דוד רחוק. חירסי עלי הפכה שם לפעילה בולטת למען זכויות נשים, לסופרת ולחברת פרלמנט. לאחר שהאמן תיאו ואן-גוך, שותפה ליצירת סרט על שיעבוד נשים באיסלאם, נרצח לאור היום ברחובות אמסטרדם כאשר איום על חייה של חירסי עלי מוצמד לחזהו, המשטרה איבטחה אותה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.

לו חירסי עלי הייתה נוטשת דת או תנועה שמרנית כלשהי – למשל, הדת המורמונית או המפלגה הרפובליקנית – היו מרעיפים עליה פרסים ספרותיים בינלאומיים, מעניקים לה טור ב'ניו יורק טיימס' וארגוני הקידמה בקמפוס היו מקבלים אותה בזרועות פתוחות. במקום זאת, חירסי עלי נאלצה לגלות מהולנד, השיגה משרה במכון American Enterprise השמרני, ושללו ממנה הזמנה לנאום בטקס סיום השנה באוניברסיטת ברנדייס. בינתיים, אבירי הצדק הליברלי האינטלקטואלי מסוגם של טימותי גרטון אש ואיאן בורומה הסתערו על עלי וכינו אותה "פונדמנטליסטית של הנאורות" מעל דפי ה'ניו יורק רוויו אוף בוקס'.

 זאת, מפני שבדמיונם של אנשי הקידמה, מאבקם של המוסלמים עולה על סבלותיה של כל קבוצה אחרת.

סתם פיגוע רנדומלי; המרכול היהודי שנפגע בפיגוע בפריז. צילום: סרג' אתאל, פלאש90
סתם פיגוע רנדומלי; המרכול היהודי שנפגע בפיגוע בפריז. צילום: סרג' אתאל, פלאש90

היוהרה מרחיקה הלכת הזו באה לידי ביטוי בדבריו של הנשיא אובמה על כך שרציחתם של ארבעה יהודים במרכול כשר בפריז בחודש שעבר הייתה פעולה "אקראית". וכשנשאלו על כך, התעקשו דוברי הממשל לדבוק בעמדתם שמתקפת הטרור לא הייתה קשורה לזהות התוקפים או הקורבנות.

בניגוד לדעתו של עמיתי ל'טאבלט' יאיר רוזנברג, שמדובר בסך הכל בניסיון להתגבר על טעות ניסוח אומללה של הנשיא, סביר להניח, כפי שכתבתי במקומות אחרים, שהנשיא ואנשי הממשל מסרבים להעניק תשומת לב לאנטישמיות מאותה סיבה שהם מסרבים לדבר בפתיחות על האסלאם הקיצוני: הם מבקשים להתאים עצמם לעולם המוסלמי שבו דעות חשוכות על יהודים מצויות בזרם המרכזי. דיבורים על אנטישמיות עלולים להכשיל את השגת המטרה הזו.

הדבר נכון גם לגבי התקפות נגד נוצרים. ראו למשל את הגינוי הרפה של הבית הלבן לרציחתם בכריתת ראש של 21 נוצרים קופטים מצרים בלוב, לפני כשלושה חודשים, שכלל לא ציין את הסיבה שבעטיה נרצחו. מכיוון שכך, הנשיא אינו יכול לנהל דיון על המדינה האיסלמית (שלדבריו "אינה אסלtמית") מבלי להתייחס למסעי הצלב ("מחוייבים… בשם ישו") שהתרחשו לפני חמש מאות שנה.

לאחר ההתקפה האחרונה בקופנהגן, המועצה לבטחון לאומי דבקה בעקרונותיה ולא הזכירה בהודעתה את העובדה שמטרת הפיגוע הייתה מוסד יהודי. בדומה לכך, מאמר ב'ניו יורק טיימס' שדיווח על האירועים, לא ציין כלל את המילה "אנטישמיות", וטרח לציין ש"הרגש נגד המהגרים ונגד המוסלמים באירופה הולך וגובר" והדגיש כי "למרות שאין עדות לזהותו של האחראי לירי בקופנהגן, טוויטר שוצף הודעות אנטי-מוסלמיות". כתבת המשך ב"טיימס" נשאה את הכותרת המגוחכת: "זעם על כך שהחשוד בירי בדנמרק קשור לאיסלאם רק באופן רופף".

נתבונן בתגובתו הראשונית של הממשל לרצח שלושה המוסלמים האמריקנים בצפון קרוליינה בשבוע שעבר, רצח שמניעיו לא היו ברורים באותה עת. ביום למחרת התקרית, כשחקירת האף-בי-איי רק יצאה לדרכה, פרסם הנשיא הודעה בה נטען כי "אין לתקוף איש בארצות הברית בגלל זהותו, מראהו או דתו." הדברים עומדים בניגוד לאמירתו המצערת של דובר הבית הלבן ג'וש ארנסט שקורבנות המתקפה בפריז "נרצחו לא בגלל זהותם, אלא בגלל המקום שבו נמצאו במקרה".

כיוון שהפילוסופיה של משטרת השיח המתקדם מעצבת ללא ספק את מדיניות הממשל האמריקני בדרגים הגבוהים ביותר, קשה להמעיט בערך יעילותה של הטקטיקה הזאת. חשוב לציין כאן שכל החשש הרגיש במיוחד ל"אסאלמופוביה" והיעדר הלהט למאבק בשנאה נגד יהודים לא קשור בכלל לעובדות. נתוני הפשיעה העדכניים של האף-בי-איי מדווחים על שיעור גבוה פי שישה של פשעי שנאה נגד יהודים בהשוואה לפשעים נגד מוסלמים. כמו כן, באירופה קיימת סבירות גבוהה יותר לכך שיהודים יפלו קורבן לפשעי שנאה בהשוואה למוסלמים, שהם בדרך כלל יוזמים את המתקפות הללו.

הקניבליזם של לוחמי התרבות

61v+gsNPcLL (1)
"ביישו אותך בפומבי. אז מה?" ספרו של ג'ון רונסון

אין שום נקודת קצה הגיונית לתהליך הזה: תחילה הם יצאו נגד מטרות קלות כמו פול ברמן וכריסטופר היצ'נס המנוח, שני גברים לבנים שהיומרות השמאלניות שלהם הוטלו בספק עקב תמיכתם במלחמה בעיראק ובאזהרותיהם הקולניות מפני "איסלמופשיזם". לאחר שוויתרו על "מחרחרי המלחמה" האלה ודומיהם, הם עברו ל'ניו ריפבליק' ולעגו לו על גבי דפי ה'אטלנטיק' כשהם מכנים את כותביו "פרשני הפחדה" ומפיצי "דיקסיקרטיזם מלומד". וכשהניו ריפבליק  – כלי תקשורת שנהג לחקור את אדוקי הקידמה – הפך לטרף קל בידיהם, המשיכו קלגסי הקידמה בטוויטר להתעמר בבני בריתם משכבר הימים כמו דן סבג', מישל גולדברג, פיטר טטצ'ל, ג'ונתן צ'ייט ופטרישיה ארקט.

הבעיה בהתקפים הללו, בהעלאות המאולצות על המוקד, היא שהם אף פעם לא מסתיימים. עגלת הנידונים למוות, הרי, תמיד צריכה תמיד להיות עמוסה בראשים חדשים. כמו כל מהפכני השמאל המצטיינים, לוחמי התרבות של תקופתנו אוכלים בשר מבשרם. יש סינרגיה לא קדושה בין רעיונות פוליטיקת הזהויות לבין מנגנוני הרשת החברתית שהחיבור ביניהם יוצר שרשרת אירועים המזהמת את הדיון הפוליטי. המנטליות האספסופית שמאמץ טוויטר, ההעלבה הקלה שנעשית בדרך כלל בעילום שם (וגם אם יש לחשבון שם, קשה לקשר אותו לאדם) יוצרת לחץ חברתי המבקש לסגור את הדיון במקום לפתוח אותו. "התחושה היא כאילו ההיררכיות מתפרקות מנשקן, כאילו הצדק עובר תהליך של שלילת דמוקרטיזציה", כותב ג'ון רונסון בספרו החדש, "So You’ve Been Publically Shamed" ("ביישו אותך בפומבי. אז מה?"), על הצדקנות העצמית שהרגיש כמשתתף בכנופיית טוויטר. "בחלוף הזמן, ראיתי את הקמפיינים המביישים מתרבים עד כדי כך שלא זו בלבד שתקפו מוסדות חזקים ודמויות ציבוריות בולטות, אלא שאיש לא סבר שנעשה כאן מעשה תוקפני".

העניין המדכא ברגע התרבותי הזה הוא שפוליטיקת הזהויות וכלי האכיפה המועדף עליה – המדיה החברתית – קלים ונגישים לשימוש, ואנשים שמתיימרים לקדם "צדק חברתי" מנצלים אותם בצורה אגרסיבית. מה שהם עושים למעשה – ובכוונה תחילה – הוא להפוך את עצמם לרודנים חברתיים הנוגשים בהמון שהוא חסר יכולת לצעוק סיסמאות זועמות והאשמות אישיות ברמקול של המדיה החברתית. קשה למעשה לכתוב מאמר הטוען בפשטות שאדם מסוים הוא גזען או סקסיסט או הומופוב מבלי לעשות טעויות שיתנפלו עליהן כמוצאי שלל רב – אלא אם כן אותו אדם אשם בפשע המיוחס לו. אך טוויטר מטיל את חובת ההוכחה על הקרבן ומקשה להתגונן מפני ציוץ בן שמונה מילים המשתמש במילות הקוד המסוכנות כדי להסית את ההמונים. בצייד המכשפות העכשווי אנו משתמשים בטכנולוגיה של המאה ה-21. ובמוקדם או במאוחר, כולנו נהפוך למכשפות.

____________

ג'יימס קירצ'יק הוא עיתונאי ופובליציסט, פעיל הקהילה הגאה. 

המאמר המקורי הופיע באנגלית במגזין המקוון 'טאבלט'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

11 תגובות למאמר

  1. בישראל אין צורך לדאוג: יש מספר כמעט שווה של טוקבקיסטים אלימים קיצוניים הן בימין והן בשמאל
    כיון שמדובר בשתי היררכיות הפוכות – כל מי שחורג מהאמצע הבטוח – חוטף
    לפחות זה צדק

  2. "למוסריות של אידיאלים כושר שינוי עצמי מוגבל; יציבותה נובעת מחוסר הגמישות שלה ומחסינותה בפני שינוי…כל אידיאל מוסרי עלול להפוך לאובססיה; החתירה אחר אידיאלים מוסריים היא עבודה זרה שדברים מסויימים נחשבים בה ל"אלים"."

    מייקל אוקשוט, מגדל בבל בתוך הרציונאליזם בפוליטיקה.

    שיטת המוסר המופשטת-מהנדסת יוצרת את התופעות הללו – השלילה של עימות בין השקפות ודעות שונות לשם סינתזה ולימוד עצמי היא בסיס הטוטליטריזם הנ"ל.

    שלא יהיה לאיש ספק, לו יגיעו מושכות השלטון המדיני, ביום המן הימים, לאדם השייך למשפחת המחשבות הללו – הכפייה בוא תבוא…

  3. כן, כי מה שיחריב את חייו של ילד טרנסג'נדר בעזה (??) הוא מאמר במגזין אמריקאי.

    השמאל יצא מדעתו באופן סופי.

    1. לא הייתי טופל את השטות הזו על השמאל – למרות הפיתוי. בכל זאת מדובר בשוליים של השוליים במקרה הזה

    2. זה רק התפתחות טבעית של השמאל, שהרי החילונות המודרנית הייתה מאז ומתמיד מזויפת ותלויה על בלימה. לפחות השמאל מכחיד את עצמו באופן טבעי, הן על ידי תפיסת עולם אובדנית והן על ידי ריבוי ילדים מועט, אם בכלל.

    3. א, מי שפרסם את הדבר הזה עובד ב-the nation, אחד העיתונים הנחשבים והותיקים יותר של השמאל הליברלי באמריקה.

    4. אנונימיים, נכון. אותו כותב הוא איש שמאל פעיל וככל הנראה מרכזי. הוא מתריע שזרם פסיכי במחנה שלו צובר מומנטום יותר ממה שראוי. מה שקורה שם הוא אכן טירוף אבל עדיין מדובר בשוליים. לא הייתי מרדד את השקפת העולם השמאלית לשטויות האלו. יש במחנה השמאל טיעונים יותר מאתגרים ויותר ראויים להתמודדות.

      אפשר לחשוב על דוגמה הפוכה שבה איש שמאל מסביר שזמן מלחמת גוג ומגוג עדיין לא הגיע ולכן השקפת העולם הימנית כולה מופרכת מן היסוד. סביר להניח שלא הייתם מתייחסים לאותו אדם ברצינות. אגב, סביר מאוד שאותו אדם גם לא היה פרוץ בדמעות אם הייתם מכנים אנשים שחתכו לעצמם את הזין (וסליחה על הבוטות) בכינוי הלא מדוייק פוליטיקלי-קורקטית.

    5. אני חושב שלא הבנת.
      זה שכותב בדה ניישן זה לא מחבר המאמר אלא הכותב עם היציאה על הילד הטרנסג'נדר בעזה.