מכתב לחבריי היהודים הליברלים

מאנגלית: אריק גרינשטיין

מתפללי בית כנסת 'עדת ישראל' היקרים,

ביום שישי, ה-22 במאי, בכנותו את עצמו "חבר שבט מכובד", פנה אליכם הנשיא אובמה לא רק כנשיא ארצות-הברית של אמריקה אלא גם כחסיד נלהב של מסורת "תיקון עולם". בעיניו, מדובר בנקודת מבט יהודית אשר דוגלת בקידום אידאלים פרוגרסיביים אוניברסליסטיים, כמו מלחמה בדעות קדומות ופעילות למען צדק חברתי עלי אדמות. כך, עבור אובמה, אותם "ערכים משותפים" שמונחים ביסוד התנועה לזכויות האזרח בארצות-הברית הם הגורם שמניע אותו להזדהות עם עניינה של מדינת ישראל – וגם עם זו של הלאומיות הפלסטינית.

אף על פי שהנשיא אובמה, כפי שחלקכם ודאי הבחין, לא הזכיר את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהיו בשמו ולו פעם אחת, הרי שליבת נאומו הוקדשה להצדקת תפקידו שלו בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ובלב הסכסוך, כפי שהוא הציע, מצויה העוינות לכאורה של נתניהו להכרה בזכויות הפלסטינים. תוך שהוא יוצר הקבלות בין רמאללה לסלמה [מצעד מסלמה למונטגומרי שארגן מרטין לותר קינג, במטרה למשוך תשומת לב למצב זכויות השחורים באלבמה, המתרגם] ומצייר מפה אתנית הקושרת בין הלאומיות הפלסטינית לתנועת זכויות האזרח, אובמה רמז שכל תמיכה במדיניות של ראש ממשלת ישראל משולה לדחיית מורשתו של מרטין לותר קינג' ג'וניור.

חמי שלו, עורך הגרסה האנגלית של 'הארץ', היטיב לתפוס את מהות המסר של אובמה אליכם באותו 22 במאי: "אני מייצג את ערכי הליבה שלכם הרבה יותר מאשר המנהיג הנבחר של ישראל". על-פי מחיאות הכפיים הנלהבות, נראה שרובכם התרשם מכנותו של הנשיא והסכים עם דבריו.

אך האם אוכל לבקש מכם לעצור לרגע, ולשקול נקודת מבט שונה? איני יכול לטעון, כפי שטען אובמה, כי אני "חבר השבט", אבל אני יכול לומר שאני מיודע היטיב הן בנוגע למזרח-התיכון והן ביחס למדיניות האמריקנית באזור. בנוסף, אני מודאג ביותר מהידרדרות ביחסי ישראל–ארצות-הברית.

הנה השאלה שלי: כאשר אובמה חבש לראשו את הכיפה ואימץ לחיקו את הקהילה שלכם, האם קלטתם גם את האזהרות הרמוזות? אם כן, היה זה בשל העובדה שהנשיא העלה באוב, מאוד בעדינות, את רוחות הרפאים של הנאמנות הכפולה: ההאשמות הנושנות בדבר המרדף של היהודים אחר האינטרסים השבטיים שלהם במחיר האינטרסים הלאומיים הרחבים. אובמה בהחלט לא עסק בנושא כה גס; והוא גם לא אויב של העם היהודי. אבל הוא כן רמז שיהודים רבים – הכוונה, כמובן, ליהודים שתומכים בבנימין נתניהו – אכן מעדיפים את האינטרסים האתניים הצרים שלהם על-פני מחוייבות לערכים הומניסטיים אוניברסליים. מנקודת מבטו, הם בגדו בערכים הללו. כך שהאזהרה הייתה רפה, אבל אי אפשר היה לטעות בה: אם יהודים רוצים שלא יתייגו אותם כקנאים, הם – כלומר, אתם – מוכרחים ליישר איתו קו נגד נתניהו.

"אבל הנשיא צודק!", רבים מכם, ללא ספק, ישיבו. "הערכים של נתניהו הם לא הערכים שלי". ייתכן שזה באמת המצב, ועדיין, זו גם ההוכחה לכך שמדובר במלכודת שהונחה לפניכם כדי שתקבלו את טענתו של אובמה כי המאבק שלו עם נתניהו הוא מאבק על "ערכים". אבל האמת היא שלא – המאבק אינו על ערכים. בבסיס הטינה בין אובמה לנתניהו עומד נושא אחד בלבד: המסע ארוך השנים של הנשיא להשגת דטאנט עם הרפובליקה האסלאמית של איראן.

למען הספר ספק, ישנם מקורות נוספים למתח בין שני המנהיגים – הן אישיים והן פוליטיים. ביניהם ניתן למצוא למשל את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עליו הנשיא אובמה התעכב ארוכות בנאומו אליכם; אבל הוא עשה זאת בשירות מטרה שאין לה דבר עם יחסי ישראל והפלסטינים. אם זה נשמע לכם כמו התחשבנות מפולפלת מדי בדבריו, קחו בחשבון שלוש נקודות מפתח.

ראשית, כל משקיף שמבין דבר או שניים יודע שאין שום סיכוי שיחסי ישראל והפלסטינים יתקדמו לאנשהו בשנתיים הקרובות. יתרה מכך, בהתחשב באלימות המשתוללת של הערבים והמוסלמים במזרח-התיכון, נתניהו הוא כבר ממש לא האדם הסקפטי היחיד בישראל בכל הנוגע להתקדמות פתרון שתי המדינות בזמן הקרוב. אפילו אם יצחק הרצוג, מנהיג מפלגת האופוזיציה העיקרית בישראל, היה זוכה בבחירות שנערכו במרץ, הסיכוי להגיע לפשרה מן הסוג הזה היה נותר זהה לזה של נתניהו, כלומר: סיכוי אפסי.

הבה לא נשכח שבאפריל 2014 לא הייתה זו הממשלה הישראלית שתקעה את המסמר האחרון בארון הקבורה של היוזמה האמריקנית לפתרון הסכסוך. נתניהו, מצדו, קיבל בחריקת שיניים את טיוטת המתווה האמריקני; מחמוד עבאס סרב. אני עדיין מחכה לשמוע את הנשיא אובמה מותח ביקורת על עבאס לאור בגידתו בערכי ההומניזם הפרוגרסיבי.

בהמשך, אובמה נטש כמעט את כל בעלות הברית המסורתיות של ארצות-הברית במזרח-התיכון. ההתפתחות הזו, אפילו אם לא יצרה את הכאוס המשתולל עתה באזור, ללא ספק שיחקה תפקיד מרכזי בעידודו. היחסים של אובמה עם מנהיגי ערב הסעודית, מצרים וטורקיה מתוחים כמעט כמו יחסיו עם נתניהו. בזמן שהמנהיגים הללו נמנעים אולי מלחלוק עליו בפומבי, הרי שהם אותתו בבירור כי הם משוכנעים שהעסקה של הנשיא עם טהראן לא תשיג את מטרתה בעצירת תוכנית הגרעין האיראנית, ושהמרדף האובססיבי שלו אחריה עוזר בפועל להפיכת המשטר העויין והאגרסיבי של האייתוללות לכוח דומיננטי במזרח-התיכון.

מה שמביא אותי לנקודה השלישית: במהלך הרעפת השבחים על עסקת הגרעין המתגבשת שלו, הנשיא התעכב כדי להדגיש את מחויבותו הבלתי-מתפשרת להגנת ישראל מפני איום ההתפשטות האיראנית. האמנם? שימו לב לדבריו:

אפילו אם אכן נשיג עסקה טובה, עדיין נותר העניין הרחב של התמיכה האיראנית בטרור ובאי-יציבות האזורית, ואלו איומים חמורים נגד ישראל. וזו הסיבה שהשותפות האסטרטגית שלנו עם ישראל תחזיק מעמד, בלי קשר למה שיקרה בימים ובשנים שלפנינו. וזו גם הסיבה שאזרחי ישראל חייבים לדעת שאמריקה תמיד מאחוריהם, ושאמריקה תמיד תגבה אותם.

הרטוריקה המעורפלת הזו אולי נשמעת מרגיעה אבל היא מתחמקת באופן מכוון מתוכן הדברים – ויש לכך סיבה טובה. העובדה הפשוטה היא שארצות-הברית לא עושה דבר כדי לעצור את ההשלכות ואת ההתפשטות של הכוחות האיראניים באזור; להיפך. בלבנון, למשל, וושינגטון קיצצה את המימון לגורמים שיעיים ששמרו על עצמאותם מחיזבאללה הפרו-איראני. בעיראק, ארצות-הברית, באמצעות הכוחות החמושים העיראקיים, מתואמת למעשה עם המיליציות הנתמכות על-ידי איראן ומשרתת כחיל האוויר שלהן. אכן, כאשר מביטים במזרח-התיכון, ניתן לראות את הנטייה האמריקנית המובהקת, להימנע מעימות מול איראן ובעלי בריתה.

המגמה הזו באה לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בסוריה, שם הנשיא אובמה נמנע בעקביות מעימות עם בשאר אל-אסד, בעל הברית הקרוב ביותר של איראן. היא צפה שוב לפני מספר שבועות סביב הראיות המצטברות להתקפות של אסד נגד בני עמו שלו באמצעות גז. אם הדבר נכון, העובדה הזו צריכה לעורר תגובה אמריקנית חריפה שנועדה לשמור את "הקווים האדומים" המפורסמים, אותם שרטט אובמה בכבודו ובעצמו. אבל כששאלות על הנושא עלו במהלך מסיבת עיתונאים, נמצאה הפרצה: הכוחות של אסד, אמר הנשיא, עשו שימוש בגז כלורין, אשר "מבחינה היסטורית" לא נחשבים לנשק כימי.

ההתחכמות של הנשיא מוכיחה את האמת הפשוטה והמוחלטת: המחויבות שלו לערכים הפרוגרסיביים של "תיקון עולם" עוצרת ב"קווים האדומים" שהוא עצמו שרטט, ונובעת ממניעים תועלתניים לחלוטין. מה שמעלה שנית את השאלה: מה הייתה מטרתו בהדגשת המחוייבות המשותפת לערכים פרוגרסיביים בנאומו, ומה הייתה מטרתו בתזכורת העדינה למחיר של חוסר ציות לתנאיו?

התשובה, אני מקווה, ברורה. ב-30 ביוני אובמה יחתום כנראה על עסקת גרעין עם איראן. אירוע זה יצית עימות בקונגרס, שכבר הצהיר על התנגדותו לעסקה. באופן בלתי נמנע, הקונגרס יעביר החלטת גינוי, שעליה אובמה יטיל וטו. אך כדי להגן על הווטו מפני אפשרות שהקונגרס יעקוף אותו, אובמה חייב לגייס לצידו 34 סנטורים – כולם דמוקרטים, כמובן. הדבר דורש מהלך שיכין את הקרקע, קמפיין אידאולוגי שנועד לטפח סולידריות בקרב הליברלים – מהלך שאתם מגלמים בו תפקיד מפתח. אם הנשיא יכול לשכנע את הקהילה היהודית הליברלית, על בסיס "ערכים משותפים", להרחיק כל חשד של יישור קו עם הרפובליקנים בקונגרס או עם בנימין נתניהו, יהיה לו הרבה יותר קל לדכא את ההתנגדות בקונגרס לעסקה עם איראן.

לערכים פרוגרסיביים אין דבר וחצי דבר עם מה שבאמת עומד על הפרק בשעה זו. רק השאלה הסופית באמת חשובה: מנקודת מבטכם השקולה, האם איראן צריכה להיות כוח דומיננטי במזרח-התיכון, והאם עלינו לסייע לה להפוך לאחד כזה? אם התשובה היא כן, אז בבקשה – המשיכו להריע לנשיא אובמה, בעוצמה ובהתלהבות, בעודו מתיימר לתקן את העולם.

חברכם,

מייקל דוראן.

_________

ד"ר מייקל דוראן הוא מומחה למזרח-התיכון ועמית בכיר במכון 'האדסון'. בעבר כיהן בתפקידי מפתח במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן ובמשרד ההגנה האמריקני (פנטגון).

המאמר המקורי פורסם במגזין 'מוזאיק'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.