ככה לא בוחרים שופטים

בחודשים האחרונים התנהלה מערכה נמרצת להעלאת המודעות לחשיבות הבחירות בלשכת עורכי הדין ולהגדיל את אחוזי ההצבעה בהם. אך למרות חשיפות שלנו באתר 'מידה' – שהציגו את ההשלכות האסטרטגיות הלאומיות של הבחירות בלשכה – ולמרות קמפיין חסר תקדים של תנועת 'אם תרצו', עורכי הדין הצביעו ברגליים, ופשוט לא באו.

כ-16,000 עורכי דין טרחו בכלל לפקוד את הקלפיות, המהווים 28 אחוזים מכלל עורכי הדין, שיעור נמוך אף יותר משהיה בבחירות הקודמות (31.8%). בגופים דמוקרטיים מדובר בשיעור הצבעה נמוך להחריד – בבחירות לרשויות המוניציפליות השיעור הוא 51%; ובפריימריז במפלגות הגדולות מדובר בדרך כלל בשיעורים הנעים בין 50-60 אחוזים, ושם הנתונים חלקיים מאוד עקב ספרי בוחרים לא מעודכנים. בלשכת העו"ד, שחברים בה מכוח חוק למעלה מ-60,000 עורכי דין המשלמים דמי חבר שנתיים, ספרי הבוחרים מעודכנים במלואם, ו-72 אחוזים מהם הצהירו השבוע קבל עם ועדה שהלשכה מעניינת אותם כשלג דאשתקד וכשרב דליל אמש.

עבור רובם המוחלט של עורכי הדין, גוף זה – שיש לו השפעה קריטית על מינוי השופטים בישראל – אינו יותר ממטרד. אם תשאלו אותם, הם יעדיפו לוותר על התענוג, ולחסוך לעצמם 1,200 שקלים מדי שנה ומבול של טלפונים, הודעות סמס ואימיילים אחת לארבע שנים.

אז מי בכל זאת מצביע בלשכה? למרות שאין פילוח המאפשר לאפיין קלפיות ולעמוד על דפוסי ההצבעה, ניתוח של תוצאות ההצבעה למועצה הארצית יכול לתת תמונה טובה למדי:

מתוך כ-15,000 קולות שנספרו למועצה, 2,500 משתייכים לרשימות הערביות ו-2,000 נוספים לרשימות הדתיות. במילים אחרות, 4,500 מהמצביעים – שליש – הם נציגי מגזרים מובהקים.

אין פלא, אפוא, שהפוליטיקאים המגזריים השקיעו אנרגיות רבות בקידום מועמדיהם. חבר הכנסת אוסמה סעדי מהרשימה המשותפת, הקדיש שעות ארוכות ביום הבחירות בטלפונים לבוחרים פוטנציאליים בירושלים; אריה דרעי שלח מכתב לאנשיו; וגם מפלגת הבית היהודי הצהירה באופן רשמי על תמיכה ברשימה המגזרית.

התוצאה היא שבפוליטיקה של הלשכה מנצח המועמד שיודע לתמרן בין קבוצות המיעוטים והמגזרים ולרכז סביבו תמיכה של תת-הקבוצות האינטרסנטיות בלשכה. בפעם הזאת היה זה עו"ד אפי נוה, המועמד שנתמך על ידי השמאל ומערכת המשפט, שהצליח לזכות באהדתם של קואליציית המיעוטים – ערבים, חרדים ודתיים-לאומיים – שבאופן אבסורדי הצביעו לאותו מועמד כאיש אחד.

שלטון המגזרים

איך קרה הפלא הזה? נוה ניהל את פוליטיקת המיעוטים שלו בצורה מדוייקת: לדתיים לאומיים הוא העניק שירות בשומרון וכנסים בנושא משפט עברי; לחרדים הוא קרץ באמצעות השפעת מקורביו על הועדה למינוי דיינים (אשר אקסלרד ואפרת רוזנבלט); ולערבים הוא התחייב לשמור על ההגמוניה של מערכת המשפט, להתנגד לחוק הלאום וחוקים לאומיים אחרים ולמנוע פגיעה בשיטת מינוי השופטים ועליונותו של בג"ץ.

דיל מסוג זה מתאפשר רק בזכות הדי.אנ.איי. הגלותי של הסיעות הדתיות, המוכנות לוותר על האינטרסים הלאומיים תמורת אתנן דתי-מגזרי. ובעוד שהערבים מצליחים למנף את הפוליטיקה המגזרית להשפעה אסטרטגית על דמותה של המדינה, הדתיים משתמשים בכוחם לזכות בהטבות צרות אופק.

לנוכח זאת, קשה להימלט מהמסקנה כי במקום להיות גוף מקצועי נטול פניות, לשכת עו"ד הפכה במובנים רבים לעוד אגף בפוליטיקה הישראלית. 60,000 עורכי דין מממנים מכספם פוליטיקה של מיעוט קטן.

כפי שיודע כל פרשן פוליטי מתחיל – במערכת בה אחוז ההצבעה נמוך, כוחם של המיעוטים גובר. ובלשכת עורכי הדין, שחבריה מנויים בה רק מכוח החוק, אחוז הצבעה נמוך הוא כמעט גזירת גורל.

כל זה לא היה טורד את מנוחתנו אלמלא ההשפעה הגדולה של לשכת עורכי הדין על מינוי השופטים בישראל ובחירת היועץ המשפטי לממשלה. עורכי הדין רשאים לנהל את ענייניהם הפנימיים כראות עיניהם, ואם הם משלימים עם דבר קיומו של איגוד עובדים כפייני ויקר, שיבושם להם. כל זה היה נכון כל עוד אנו, שאר אזרחי המדינה הלא-משפטנים, לא היינו משלמים את המחיר.

מדוע איגוד מקצועי קטן, שאפילו חבריו בעצמם לא נותנים בו אמון, זוכה לכוח כה רב ולהשפעה על מערכת המשפט כולה?

באיזו לוגיקה דמוקרטית לגיטימי להעניק כוח שלטוני לגוף המונע על ידי פוליטיקה מגזרית וקטנה ושלכלל האזרחים אין כל השפעה על הנעשה בתוכה?

משום מה, דווקא אלו המתנגדים להעצים את כוחה של הכנסת והממשלה בתהליך מינוי השופטים, ששים כל-כך למסור סמכויות אלו בידיו של גוף פוליטי, לא מקצועי ולא מייצג בעליל.

לא היינו זקוקים לתוצאות הבחירות כדי לגלות שמדובר במציאות אבסורדית בכל קנה מידה. אך לנוכח אחוז הצבעה כה נמוך, ועל רקע פוליטיקה כה מגזרית וקטנה, הצורך ליטול מהלשכה את סמכויותיה במינוי השופטים נעשה דחוף מתמיד.