"סלמה": לראות את המציאות בשחור

יוצרי הסרט "סלמה" הקפידו באופן יוצא דופן על הדיוק ההיסטורי סביב הצעדה המפורסמת באלבמה. האמנם? • מדוע הודרו לבנים ויהודים, שהיו חלק מרכזי מהאירוע ההיסטורי? • לאן נעלמה נוכחותו של הרב אברהם יהושע השל שפסע לצדו של מרטין לותר קינג? • ומדוע הסתירו את השפעתה ונוכחותה של הדת בעולמו של קינג?

הסרט 'סלמה', שבמוקד שלו צעדת זכויות האזרח המפורסמת באלבמה ב-1965, הפך מיד עם צאתו לאירוע. צעדת סלמה נחשבת לרגע מכונן במאבק השחורים בארה"ב לשוויון זכויות. הסרט בבימויה של אווה דוברניי (תסריט: פול ווב) הפך לקונסנזוס אוהד, אם כי הביקורות לא היו אחידות בהתלהבותן, והסרט נכשל בתחום הפרסים: רק אוסקר אחד – על מוזיקה.

היום, זמן קצר לאחר הטבח בצ'רלסטון והתחדשות מלחמת האזרחים בצורה סמלית במאבק על דגל הקונפדרציה, יש עניין לעסוק בסרט לעומקו. גם כאירוע פוליטי חוצה מפלגות: הנשיא אובמה אירח את כוכבי הסרט בהקרנה פרטית בבית הלבן, ושדרן הרדיו השמרני גלן בק, שקשה לחשוב שאי-פעם הסכים עם אובאמה על משהו, קבע כי 'סלמה' הוא "סרט שכל אמריקני חייב לראות".

מדייק בפרטים. כמעט

הסרט ייחודי בהקפדה האובססיבית על פרטים קטנים למיניהם. הסרט מקפיד להציג אפילו את רוב הדמויות המוכרות בצורה דומה למציאות, עם יוצא מן הכלל בולט אחד – ראש האף.בי.איי. ג'יי אדגר הובר, שבסרט הוא רזה ומקפיא דם יותר ממה שהיה באמת. רוב  הדיאלוגים לקוחים במדוייק ממקורות היסטוריים. יש אירועים דרמטיים, שהסרט מעצים. למשל, בחור בשם ג'ימי לי ג'קסון שנורה בידי שוטרים בפברואר 1965 לא מת במקום, אלא נפצע ומת בבית החולים.

בדיון הציבורי סביב הסרט היו מחלוקות על נושאים רבים, כולל תפקיד הנשים במאבק השחורים. יש בסרט הבלטה של חלקן של הנשים, אך נטען גם שחסרונו בכך שהוא מקטין את חלקה של קורטה קינג רעייתו של דר' קינג, ומציג אותה בתור אישה חלשה ופסיבית.

היו מי שהאשימו את הסרט ב"הלבנה" של המאבק השחור ומחיקת הרדיקליזם של קינג, ואפילו כניעה לקפיטליסטים המנצלים שהפיקו את הסרט.  לטעמי, מדובר בסרט טוב מאוד, שיכול היה להיות אפילו מצויין, שבמוקד שלו מרטין לותר קינג.

מדובר בדרמה, לא בסרט תיעודי – וגם סרטים תיעודיים לא תמיד מדוייקים. בטח לא מקיפים. הנושא פה יהיה במה הסרט מדייק, ובמה איננו מדייק, ומה לדעתי המשמעות של זה.

רוב הסרטים ש"מבוססים על סיפור אמיתי" בכלל לא יהיו נושא לדיון כזה, כי ברור שהתסריטאים לקחו לעצמם חופש אמנותי נרחב. אבל 'סלמה' השקיע מאמצים עצומים בשחזור ההיסטורי, ולכן המקומות שהבמאית בחרה לסטות מהפרטים המדויקים הם רלוונטיים ומשמעותיים ביותר.

להכשיר את זכרו של מלקולם X

מלקולם X היה מנהיג שחור קיצוני שחלק על מרטין לותר קינג הן ביחסו לאלימות כאמצעי לגיטימי וחיובי (קינג התנגד לה נמרצות); הוא התאסלם, בעוד דר' קינג היה כומר בפטיסטי. הם היו חלוקים ביחסם ללבנים; קינג החזיק באידיאל של רב-גזעיות, X אמר ש"האויב המשותף הוא הלבן" וכי "מעולם לא ראה לבן ישר, לא כשזה נוגע לעזרה לשחורים".

הוא מופיע בסרט שלוש פעמים, ונראה על המסך או מהווה נושא שיחה למשך בערך שש דקות; תחילה במהלך פגישתו של הנשיא ג'ונסון עם קינג, שם אומר הנשיא שהוא רוצה שקינג יוביל את מאבק זכויות האזרח ולא "אחד מטיפוסי מלקולם איקס המיליטנטים  האלה"; שנית, כאשר הוא בא לסלמה כשקינג בכלא, ומסביר לאשתו של קינג, קורטה, כי בא לשם כדי שהלבנים יראו אותו ויחשבו שאולי בעצם האלטרנטיבה של קינג לא כזו גרועה. הסצנה הזו מדויקת כמעט עד למילה האחרונה, אבל חסרת כל חשיבות לעלילה. גם לא היתה לה חשיבות במציאות. אך הסרט מציג את מושל אלבמה ג'ורג' וואלאס זועם על עוזרו בגלל ביקור מלקולם X, שבגללו יהיה קשה לרסן את השריף ג'ים קלארק מסלמה, שהאלימות שלו הייתה גורם מכריע בהפיכת המחאה לנושא על סדר היום הלאומי.

במציאות, קינג העריך אישית את מלקולם, אך ביקר נמרצות את האידיאולוגיה שלו, אמר שלעולם לא היה חולם להזמין אותו לסלמה, וסיים: "אני חושב שזה אפילו יותר חוסר מזל שהטרגדיה הגדולה הזו [של ההתנקשות במלקולם X] אירעה בזמן שבו הוא כבר היה… בדרך להבנה גדולה יותר של התנועה הלא אלימה וגילה יותר סובלנות כלפי לבנים באופן כללי. אני חושב שיש לקח שכולנו יכולים ללמוד מכך: שאלימות איננה פרקטית ושעכשיו, יותר מתמיד, אנחנו צריכים לנקוט בדרך אי-האלימות כדי להשיג משטר של צדק וחוק של אהבה בחברה שלנו".

לקינג הייתה אמפתיה לתנועת "הכוח השחור"; הוא הבין מדוע שחורים התייאשו מאי-אלימות, ובמיוחד ידע להסביר זאת לגבי מלקולם X, עם הביוגרפיה המשפחתית שלו. הוא לא היסס להאשים את אמריקה הלבנה בפשעים נגד השחורים ומיעוטים אחרים; הוא שפך מררה על "הכח הלבן", ויותר מפעם אחת, במיוחד בשנתו האחרונה, הצהיר שארה"ב היא לדעתו עדיין חברה גזענית, ושהגזענות מושרשת אצל רוב הלבנים באמריקה. בתקופה לפני ההתנקשות בו, כבר הכיר דר' קינג בהשפעת הרדיקליזם השחור כזרז לשינוי.
אלא שהוא זיהה גם את הלבנים העניים באפלאצ'ים כחולקים את הקיפוח והמצב של השחורים, האמין שמדיניות ההפרדה הייתה כלי בידי עשירי הדרום כדי לנצל גם את עניי הדרום הלבנים, והתנגד לגזענות שחורה נוסח מלקולם X  ו'הכח השחור'. כדבריו ב-1967, "הבה נהיה לא-מרוצים עד אותו היום אשר בו איש לא יצעק 'כח לבן!' – אשר בו איש לא יצעק – 'כח שחור!' – וכולם ידברו על כוחו של הא-ל וכח האדם".

מלקולם X מקבל בסופו של דבר בסרט מעמד של שותף, כביכול מידי קינג עצמו, שמשווה את הירצחו לרצח קנדי. אי-האלימות והרב-גזעיות של קינג, האלימות והלאומנות השחורה של  מלקולם – כולם הופכים בסרט, בעצם, לשני פנים של אותו מאבק והסרט רומז שאילולא מלקולם, לא היה קינג מצליח. מלקולם X נכנס לסרט לא בגלל מה שעשה בסלמה, אלא בגלל מעמדו והשפעתו בזיכרון האמריקני, ולא משום שדמותו הכרחית לעלילת הסרט.

דמותו של הנשיא ג'ונסון הונמכה

לעומת מלקולם X, מותו של ג'ימי לי ג'קסון הוא חלק מרכזי בעלילה. ג'קסון, כאמור, נהרג בידי שוטר במאריון, כאשר ניסה להגן על אמו וסבו מאלימות משטרתית.

הצעדה נולדה אחרי מותו של ג'קסון, כרעיון של הכומר ג'יימס אורנג' (ג'קסון נורה בזמן מצעד מחאה על כליאתו של אורנג'), לקחת את ארון הקבורה ולהביאו במחאה למושל וואלאס במונטגומרי. הרעיון הזה ירד מן הפרק, וההודעה על המצעד התבצעה באזכרה לג'קסון שם נשא דר' קינג את ההספד.

בנקודה זו יש פרשה מעניינת, אם גם אבסורדית: הסרט לא משתמש בנאומים המקוריים של קינג, מסיבות של זכויות יוצרים. כן, מסתבר שבארה"ב יש זכויות יוצרים על נאומים פומביים (כולל העובדה המדהימה שעבור השימוש בדבריו ובתמונתו של קינג לצורך  האנדרטה שלו בוושינגטון נדרשו תשלומי זכויות יוצרים), והנ"ל כבר נרכשו בידי אולפני דרימוורקס לצורכי הפקת ביוגרפיה שעתיד לביים סטיבן ספילברג; ייתכן שאת התפקיד ישחק דייויד אילוו המגלם את קינג ב'סלמה'.

כתוצאה מכך, נאלצו כותבי התסריט לשכתב את הנאומים, אם כי לדבריהם בעיקר שינויים קלים של מילה-שניים. אך, כפי שההספד לג'ימי לי ג'קסון מדגים, השינויים אינם תמיד קלים.

הנאום המקורי הוא דרשה דתית. בסרט אין אזכור למונחים כמו "הלחם העבש והבשר המקולקל" המליציים, שנשמעים כמו התייחסות לברית החדשה (למשל, באגרת שאול הראשונה אל הקורינתיים, פרק ה'), והנאום הופך יותר "סיסמתי". נעלמה משום מה ההתייחסות לוייטנאם, והנאום בסרט מאשים הרבה יותר את ה"לבנים".

דמותו של הנשיא לינדון ג'ונסון מוצגת כאישיות של פוליטיקאי נכלולי למדי, שאיננו בוטח בקינג ואינו מחבב אותו. הוא אולי מאמין בזכויות שוות, אבל יש לו דברים חשובים יותר בחיים: קידום הרפורמות החברתיות שלו, לא הרפורמות של קינג. קינג בעיניו בעיקר מפריע. ג'ונסון נגרר, בעקבות מהלכיו ההיסטוריים של קינג, לאמץ את החוקים שיביאו לשוויון ולזכות הצבעה לכל. הבמאית אמרה במפורש כי "השאירה בתחום האפור" האשמות נגד ג'ונסון, וכיוון ש"יש לי שאלות" הן נכנסו לסרט. אלא שיש גם תשובות לשאלות האלה.

טיילור בראנץ' מציין בביוגרפיה העצומה שלו על קינג את "שיתוף הפעולה ההיסטורי" בין המטיף השחור קינג והנשיא הטקסני. הריחוק האוהד של הנשיא קנדי לעומת האינטימיות של ג'ונסון. פעם אחר פעם דיבר בפרטיות עם קינג והבטיח לו כי יראה "איך אני [ג'ונסון] אהיה ראוי לכל התקוות שלכם"; מיד אחרי בחירות נובמבר 1964 הבטיח ג'ונסון לקינג לפעול במרץ למען קידום זכות בחירה אמיתית לשחורים ("דבר שיפתור 70% מהבעיות שלכם").אחד הדברים שמנע הצבעה בפועל של שחורים היה מבחן אוריינות. ג'ונסון ניסה לבטל זאת.

קינג לא דיווח לג'ונסון מראש על כוונותיו לקראת צעדת סלמה, בין השאר כנראה מפני שחשש שבאותו עיתוי הנשיא ינסה לעכב אותו; לא בשל התנגדות עקרונית אלא, כפי שמציין רוברט קארו, הביוגרף של ג'ונסון, בשל רצונו של הנשיא לפרק מוקשים פוליטיים ואת כוחו של הדרום בסנאט בטרם ייגש לעניין זכות ההצבעה.

בכל מקרה, ברור לחלוטין שג'ונסון תמך במחאה בנושא זכות ההצבעה. נטען שהסנאטור סטרום ת'ורמונד, תומך ההפרדה בין הגזעים, התלונן בפברואר 1965 על כך שלקינג יש "יותר גישה לבית הלבן מאשר לכל אחד אחר בארץ הזו", והשיחה שערך ג'ונסון עם קינג מאשרת את טענתו.

הסרט מקפיד להציג את הצדדים השליליים של ג'ונסון בצורה בולטת יותר מהחיוביים. התסריטאי הראשון של הסרט, פול ווב, טען כי השכתוב של הבמאית אווה דוברנאיי הפך את ג'ונסון ל"גזען" ו"שק חבטות"; "שיתוף הפעולה ההיסטורי" הופך בסרט למצב בו ג'ונסון בעיקר מנסה "למרוח" את קינג, ולעכב אותו – ונכנע לדרישותיו רק כאשר אי-כניעה להן תגרום לו נזק פוליטי.

הסרט גם מקדיש תשומת לב רבה ליחסי ג'ונסון עם המושל ג'ורג' וואלאס. תמליל פגישתם כמעט מדויק, אבל שונה כדי להציג את ג'ונסון כמי שדואג למקומו בהיסטוריה, בעוד במציאות ג'ונסון שאל את וואלאס "האם אתה רוצה (אחרי שתמות) אנדרטה גדולה שיהיה כתוב עליה 'ג'ורג' וואלס – הוא בנה', או שאתה רוצה לוח קטן מעץ אלון על האדמה הקשה שיהיה כתוב בו 'ג'ורג' וואלס – הוא שנא'?".

מאוחר יותר שמעו את וואלאס הגזען אומר, "לעזאזל, אם הייתי נשאר שם עוד [בפגישה עם הנשיא], הוא היה גורם לי לצאת משם בתמיכה בזכויות האזרח".

הסרט משמיט מהנאום שבו הודיע ג'ונסון על התמיכה בזכויות השחורים את האמירה החזקה של ג'ונסון, כי "הגיבור האמיתי של המאבק הזה הוא השחור האמריקני. מעשיו ומחאותיו, האומץ שלו להסתכן בביטחונו, ואפילו לסכן את חייו, העירו את תודעת האומה […] ומי מאיתנו יכול לומר שהיינו מגיעים לאותה התקדמות אלמלא האומץ המתמשך שלו [של השחור] והאמונה בדמוקרטיה האמריקנית?".

סדר המאורעות לפני המצעד על סלמה עובר שכתוב שמשנה את הלו"ז ההיסטורי: במציאות היתה פגישה של הנשיא עם וואלאס, היה נאום של ג'ונסון בקונגרס, ויומיים אחריו ניתנה הפסיקה של בית המשפט שמאשרת את המצעד; בסרט הופכת הבמאית את סדר המאורעות לצרכי המלודרמה. היא מבקשת להציג את ג'ונסון כנגרר אחרי האירועים וזוכה לגאולתו באמצעות מרטין לותר קינג. במציאות ג'ונסון השפיע על ההתרחשויות והיה במידת מה שותף-לדרך.

על הגשר בסלמה, וחזרה

בסלמה היו שלושה מצעדים. הראשון הסתיים באלימות משטרתית מרובה. לאחריו, הזמין קינג מנהיגים דתיים מכל רחבי ארה"ב להצטרף אליו ב"מצעד השליו, הלא אלים שלנו למען החירות". בנקודה זו, שופט פדרלי הורה לבטל את המצעד עד לדיון בעתירה. בסרט, קינג מחליט לצעוד עם מאות נוספים, שליש מהם לבנים, רבים אנשי כמורה, על גשר אדמונד פטוס המוביל מסלמה לכיוון הבירה מונטגומרי. השריף ואנשיו זזים הצידה, אבל קינג כורע בתפילה ומחליט לא להתקדם. אחרי ההתקפלות קינג אומר שחשש ממלכודת. הפעיל ג'יימס פורמן מטיח האשמה: "שהמשטרה לא רצתה להרביץ לכל האדונים הנחמדים והמכובדים הלבנים", ושהיה צריך להשתמש בזה כי "הם לא היו נשארים פה לזמן רב. הם אף פעם לא [נשארים]". קינג, בסופו של דבר, עונה שהוא מעדיף שאנשים יהיו מאוכזבים ממנו מאשר מדממים או מתים (מאלימות משטרתית).

הצו, התכנסות הכמרים והחשש ממלכודת היו אמיתיים. אלא שהבעיה של קינג במציאות הייתה אחרת. מצד אחד הוא לא רצה להפר את החוק, מסיבות אידיאולוגיות ולא רק פרקטיות. עד אז קינג לא הפר מעולם צו של בית משפט פדרלי. הנשיא ג'ונסון התעקש גם הוא שחובה על קינג לשמור על החוק – כלומר, אם יצעד, קינג הסתכן באובדן סיוע או תמיכה מצד הבית הלבן. מן הצד השני, ביטול מראש של המצעד יכול היה לפגוע במומנטום, וכאשר תינתן אפשרות ואבטחה פדרלית – אולי לא יהיו כבר די צועדים.

תחילה הודיע קינג למנהיגים כי הצעדה מבוטלת, אך חזר בו כאשר ראה את המון התומכים. הפתרון נמצא רק לאחר שהנשיא שלח לסלמה במטוסו האישי שני נציגים: לירוי קולינס וג'יימס דואר, שניהם אנשי זכויות אדם שנהנו מאמון של קינג. קולינס הציע פשרה: הצעדה תגיע עד הגשר ולא תצא משטח השיפוט של העיר, קינג יוביל את הקהל בתפילה, ואז יסתובב ויחזור, וכך לא יפר את הצו. לפי ההיסטוריון ניק קוץ, קינג אמר כי "איני יכול להסכים לשום דבר כיוון שאינני יודע איך אנשי יגיבו. אבל אם תצליח לגרום לשריף קלארק ול[קולונל] לינגו [ראש מחלקת ביטחון הציבור של אלבאמה] להסכים למשהו כזה, אני אנסה". האחרונים הסכימו, מן הסתם עקב הנזק התדמיתי שהסבה להם אלימות השוטרים; ושוב הבטיח קינג כי "אעשה כמיטב יכולתי לסובב אותם חזרה".

וכך היה: קינג ביקש מהבישוף המתודיסטי ג'ון ווסלי לורד והרב הרפורמי ישראל דרזנר להוביל תפילה, ולאחר מכן הסתובבו. התפילה מתוארת (בלי התוכן, רק כריעת הברך), והבישוף לורד הוחלף בבישוף יווני-אורתודוקסי. מי שרואה את הסרט לא יוכל להבין כי הצעדה הסתובבה, מפני שקינג רצה למנוע הפרת חוק פדרלי ומפני שהבית הלבן הצליח לארגן פשרה המקובלת על קינג וואלאס כאחד. אין גורמי חוץ ב'סלמה', רק קינג שמחליט – והסרט אומר זאת במפורש לאחר מכן.

יתרה מזו, במציאות, טען פורמן שהסיבה שלא הייתה אלימות באותו יום היא כי "הם לא מרביצים ללבנים. הם מרביצים והורגים שחורים". באותו לילה נרצח איש הדת הלבן ג'יימס ריב מבוסטון, רצח שהסרט מתאר בצורה גרפית ובשום אופן לא מטאטא הצידה. כמובן שרצח ריב מחליש את הטיעון הראשון. לא את הטיעון בסרט. הסרט גם בחר להשאיר את הקושיה תלויה באויר, ולא לענות לה את התשובה שנתן מפגין שחור באותו יום: "נכון, הם לא הכו אותנו היום כי העולם היה פה איתנו. אבל זה מה שאנחנו רוצים. אל תיתן ללבנים להרגיש שאנחנו לא מעריכים את הגעתם".

בסיכום, הסרט מבליט את בדידותו של המנהיג. שיתוף הפעולה השחור-לבן מוקטן – קצת, והתרעומת מוגדלת – קצת.

יהודים החוצה?

עוד משהו שהסרט בחר לא לעשות והוא להציג, ולו לשניה, את התיאולוג אברהם יהושע השל, חברו של קינג, הוגה יהודי חשוב שקינג ביקש ממנו – באופן אישי ובמיוחד, ולא בקריאה כללית – להגיע למצעד השלישי בסלמה וללוות אותו.

השל היה סמל של השתתפות היהודים במאבק לשוויון, ידוע עד כדי כך שהנשיא אובמה עצמו הזכיר אותו בראיון שדן בעמדתו לגבי ישראל, ובנאום בבית כנסת במאי 2015 הצהיר: "כאשר הזכרנו את יובל הצעדה בסלמה, זכרנו את התמונות האיקוניות של רבי אברהם יהושע השל צועד עם ד"ר קינג, מתפלל ברגליו"; עדות לכך שהנשיא או כותב הנאומים שלו מכירים לא רק את התמונה אלא את אמירתו של השל על השתתפותו במצעד. ואפילו יש ספר ילדים על זה.

וזה מוזר. להעלים משתתף מפורסם, להעלים כמה מהתמונות האיקוניות ביותר מהמצעד השלישי לסלמה, ובאופן כללי למחוק מהסיפור מקורב לקינג, דמות דתית ורוחנית ידועה, שהוא וזקנו המתנופף ניתנים לזיהוי מיידי? לשחזר את המפגינים, את נושאי דגלי הקונפדרציה, את המשקיפים השחורים מן הצד, אבל לא את קינג והשל, צועדים יחד עם זרי פרחים מהוואי, ולבסוף עם ספר תורה במונטגומרי?

לא הגיוני בכלל.

הסיבה כנראה איננה "אנטישמיות". יהודים בסרט לא מוצגים בצורה שלילית; פשוט אין התמקדות בהם. בסרט, מופיע הרב הרפורמי ישראל דרזנר במקום בו היה על הגשר במצעד השני. גם במצעד השלישי אפשר לראות כמה כיפות פזורות בקהל.

אך אי אפשר לקבל את הסברה לפיה מדובר רק בחוסר-מודעות. 'סלמה' התאמץ כל כך לדייק, ולא סביר להניח שבדיוק כשזה הגיע להשל, לצילום המפורסם עם זרי הפרחים ההוואיים, או לצילומים אחרים שלו עם קינג, וספרי תורה לידו – נפלה שכחה על הבמאית.

להערכתי, הסיפור הוא אחר, והוא המוטיב החוזר הגדול של 'סלמה': התמקדות בשחורים כמחוללי השינוי, וצמצום או העלמת תרומתם של אחרים. כשם שג'ונסון הופך לכמעט-אוייב של קינג, ולא לשותף (עד שהוויכוח על מלחמת וייטנאם הפריד ביניהם סופית), וכשם שיש קצת יותר דגש על המאבק וקצת פחות על שיתוף הפעולה, גם מקומם של היהודים, כמו של כמה לבנים, סובל. בסרט, כמעט בכל הזדמנות בה מצולם המצעד השלישי מן החזית, החזית היא שחורה כולה. במציאות הדבר לא היה כך.

השחורים היו רוב ללא ספק. אבל אפילו בקטע בו אושר לשלוש-מאות איש בלבד ללכת היו גם לבנים, מסיבות פרקטיות ואידיאולוגיות כאחד, כפי שהסביר אנדרו יאנג (לימים שגריר ארה"ב באו"ם) לאחד הצועדים: פרקטית, נוכחות לבנים סיפקה אבטחה מסויימת נגד אלימות ממסדית, ואידיאולוגית – שאין להוציא אותם מן המאבק. לעיתים שחורים היו כל השורה הראשונה, מסיבות מקריות כמו גם (בסוף הצעדה), מחשש התנקשות בקינג. לבנים היו משולבים בהחלט, וגם בשורה הראשונה, ובנקודות מסויימות אפילו חלק ניכר ממנה.

אולם מבחינת הסרט, השורה הראשונה שחורה והלבנים הם שותפים מהשורה השניה. וכך נעלם השל מהשורה הראשונה יחד עם אחרים. ראיה נוספת לכך היא העברתו של הארכיבישוף היווני יעקובוס (Iakovos), המשוחזר במדויק עד הצבע והצורה של מסגרת המשקפיים שלו, מן המצעד השלישי אל השני. להעלים ארכיבישוף יווני, היה מעליב סתם את הנוצרים היוונים-אורתודוקסים; אז העבירו אותו מהשורה הראשונה בצעדה, ומהתצלום המפורסם לצידו של מרטין לותר קינג בכנסיה בסלמה, אל מצעד אחר. אבל יהודים? כבר יש. הבמאית אמרה במפורש: "לא רציתי לעשות סרט של המציל-הלבן; הייתי מעוניינת בעשיית סרט שמתמקד באנשי סלמה". זה אכן יעד ראוי, אבל הוא לא מחייב הקטנת והעלמת שותפיו.

הנראטיב שמציגה דוברניי ב'סלמה' הוא ברור: המאבק היה שחור, ופה ושם באו כמה לבנים (אבל הם, כדברי דובר בסרט, "אף פעם לא נשארים").

אין מקום לשותפים בצעדה

אפשרות נוספת קשורה לכך שהיחסים בין היהודים והשחורים בארה"ב עברו מאז אמצע שנות ה-60 טלטלה. קינג היה אוהב ישראל ופרו-ציוני, רבים מחבריו הלא-שחורים היו יהודים והוא נאם בבתי כנסת והשתתף בסדרי פסח. (פעם ציין באוזני הרב הרפורמי ישראל דרזנר כי התרשם מכך שהיהודים, שלושת אלפים שנה לאחר מעשה, לא מתביישים לומר "עבדים היינו לפרעה במצריים").

אבל כבר ב-1967 התברר שכמעט חצי מהשחורים החזיקו בעמדות אנטישמיות, מול כשליש מהלבנים; הוויכוח על מלחמת וייטנאם ואפילו ויכוחים על נושא אפליה מתקנת יצרו גם הם פערים בין הקבוצות. עד היום, הגם ששתי הקבוצות נוטות להצביע לדמוקרטים (העולם השתנה: ג'ורג' וואלאס, מושל אלבאמה הגזען, היה דמוקרט) הריחוק עדיין קיים.

לכן אולי לא כל כך נוח, בסיפור מעודכן של המאבק השחור למען זכויות אדם, להזכיר את השל, חברו של קינג; להראות איש דת יהודי (הרב הרפורמי ריצ'ארד הירש) נואם אחרי קינג בכנסיה בסלמה ; להזכיר את תפקידם של היהודים כמשתתפים במחאות בסלמה ובמקומות אחרים, כולל הרבנים שבילו את פורים 1965 במעצר, כשהם קוראים במגילת אסתר ומתרגמים אותה סימולטנית לשאר העצורים; להזכיר את בקשתם של מנהיגים שחורים מרבנים להביא לסלמה ארגז כיפות, כ"כובעי חופש"; להזכיר את תפקידם כמממני ארגוני הפעולה הלא-אלימה בדרום, וכשותפים בניסוח חוק זכויות ההצבעה. גם בלי לטעון, כאחד מוותיקי המאבק היהודים, שלולא ההשתתפות היהודית מאבק זכויות האזרח לא היה מצליח, אין ספק בדבר השתתפות היהודים מעבר לחלקם באוכלוסיה ותרומתם הכלכלית כמו הפיזית. כפי שמציין ג'ונתן קאופמן, באמצע שנות השישים עד שלושת-רבעי מהמימון לארגוני זכויות האזרח השחורים הגיע מתרומות של יהודים.

יהודים רבים מתרפקים עד להגזמה על ההשתתפות הזו, תוך העלמת העובדה שהפעילים היו מיעוט בקרב האוכלוסיה היהודית, ושהיו גם מתנגדים – אם כי פעילים הם תמיד מיעוט, ובהשוואה לאוכלוסיה הלא-שחורה בארה"ב, ודאי שהתמיכה בקרב היהודים הייתה גבוהה וההשתתפות רבה. שחורים רבים, מצידם, מעדיפים להדחיק את ההשתתפות היהודית. במצב כזה, בסיפור שהמוטיב שלו הוא 'אנחנו השחורים הצלחנו', ההשתתפות היהודית נועדה להתגמד.

 הכומר מרטין והאח קינג

גם חלקה של הדת (הנוצרית או היהודית) בתנועה לזכויות האזרח מגומד בסרט. אי אפשר להעלים אותה גם אם רוצים; העובדה בעינה עומדת שבכל התמונות המפורסמות נמצאים אנשי דת לרוב, בין השחורים והלבנים כאחד. קינג היה כומר; נאומיו היו כמעט תמיד משולבים במוטיבים דתיים ותנ"כיים, וארגונו נשא בגאון את השם "נוצרי" (אם כי עוזריו פעם דנו בשאלה האם להוריד את הנ"ל כדי לא לפגוע ביהודים המעורבים במאבק זכויות האזרח). גם רבים מחבריו להנהגה היו אנשי דת, ואנשי דת נהרו בהמוניהם לסלמה.

אבל הסרט מחמיץ בצורה עקבית את המשמעות הדתית שהייתה לקינג ולאחרים למאבק לשוויון הזכויות (אירוני למדי, בהתחשב בכך שהשחקן הראשי, דוד אוילוו, הצהיר בראיונות כי הא-ל אמר לו שהוא עתיד לככב בסרט), וכמעט תמיד לא מפספס הזדמנות להחליף מוטיבים דתיים בנאום במוטיבים 'ניטרליים' יותר של מאבק. אולי זה קשור לכך שהשמאל הליברלי דהיום, המזוהה עם מאבק למען מיעוטים (ויש שיאמרו, מאבק למען הפיכת החברה לעשרות ומאות מיעוטים מקופחים, כפי שג'יימס קירצ'יק הדגים) הפך לאנטי-דתי, או בכלל לירידת מעמדה של הדת בתרבות האמריקאית.בכל מקרה, בסרט הכנסיה היא מקום כינוס, הכומר ג'יימס בוול מסתובב עם כיפה בלי הסבר מיוחד (במציאות הוא הסביר שזה "חלק ממורשת הברית הישנה"), והמניעים הדתיים מצומצמים, אם בכלל קיימים.

נקודת השיא והמשבר

סלמה הייתה נקודת השיא של התנועה לזכויות האזרח, וכמעט מיד אחריה באו נקודות משבר. הלבנים סולקו ב-1966 מה-SNCC, מועצת הסטודנטים לתיאום פעולה לא-אלימה, בטיעון שהשחורים צריכים לסמוך על עצמם בלבד. ב'מצעד נגד הפחד' במיסיסיפי ביוני 1966 הוזמנו רק שחורים לקחת חלק. חוסר הנחת והתקריות שהתפתחו למהומות הגזע של 1967 על עשרות הרוגיהן, והמשברים בעקבות המהומות הובילו להתפכחות מהאופטימיות של 1965; ורציחתו של קינג ב-1968 היתה שיא בהקצנה ובנסיגה לאחור. חוק זכות ההצבעה, בניגוד להנחתו של ג'ונסון, לא פתר "70%" מהבעיות; יהיו הסיבות אשר יהיו, החברה השחורה היא עדיין בממוצע בחלק התחתון של החברה האמריקנית, שלא לדבר על הקריסה של התא המשפחתי; ותקוותו של מרטין לותר קינג בנאום "יש לי חלום" נראית רחוקה.

סלמה עצמה הייתה מאז מוקד לכמה אירועים של מתח גזעי, כולל הפרדה-בפועל של בתי הספר ב-1990, ורבים מהשחורים בה נמצאים בשולי החברה לא פחות מאשר בעבר.

במצב זה, בחר הסרט להציג מרטין לותר קינג קצת יותר רדיקלי מאשר היה במציאות, עם קצת יותר מאבק וקצת יותר כח שחור ממה שהיה במציאות, קצת פחות דת וקצת יותר מיליטנטיות וקצת פחות סיוע לבן. יותר מלקולם אקס ופחות קינג; קצת יותר אוקופיי וול סטריט וקצת פחות "ועידת ההנהגה הנוצרית הדרומית". בלי למחוק, רק לשים את הדגש במקום אחר.

אז מה?

יש הסוברים שאין בכך כל בעיה; חלקם בנימוקים עובדתיים (שמאמר זה חולק עליהם), כגון טענה שהסרט מציג את ג'ונסון ושאר עובדות בצורה נכונה. חלקם בטיעון שהסרט הוא היסטוריה של הצעדה, לא של המאבק, ובסלמה השחורים היו המובילים. אחרים בטיעון שגם בקרב היהודים היו רבים שהתנגדו למאבק השחורים.

אבל היו גם שטענו שבמחילה מכבודם של הלבנים או היהודים, לא עניינם איך השחורים מספרים על עצמם, או שהלבנים בכלל שנאו את מרטין לותר קינג.

הדוגמה הקיצונית היותר הייתה האשמה כי המוחים היהודים (כולל כאלה שהשתתפו בצעדה בסלמה…) פעלו מתוך רצון להראות איך "היהודים השיגו [סטטוס של] לבנוּת", בשידור מסר שהשחורים נחותים ולא יכולים לבד, וברצון "ליהנות מהפריבילגיות של לבנים" תוך הצגת עצמם כשונים מלבנים אחרים (ובעצם כעליונים עליהם). בגרסה הקיצונית המוצגת במאמרים כאלה (לא בסרט!), יהודים השתתפו באופן לא פרופורציונלי במאבק למען השחורים, כדי למצב את עצמם כלבנים בעלי סטטוס שבשל הפריבילגיות שלהם יכולים להיאבק למען השחורים, ולא באמת כי רצו להיאבק בשביל השחורים.

חלק מהטיעונים הופכים במכוון את התלונה על הקטנת ייצוג יהודים לתלונה דמיונית על כך שהסרט לא שם את היהודים ואת השל במרכז. אלא שגם אם הייתה בסרט דקה של דרשה של רב יהודי וחמש-עשרה שניות התמקדות על השל העולץ לצד קינג, המוקד של הסרט לא היה משתנה. ייצוג איננו נושא.

אין ספק שבדיון על מקומם של היהודים בסרט יש הדים להאשמות מבית מדרשם של מלקולם X וסטוקלי קרמייקל, איש הכוח השחור. כבר ב-1967 קבע הרולד קרוז, בביקורתו המרקסיסטית  על המאבק לזכויות האזרח ובבכותו את הסכנה שהשתתפות היהודים בתנועה לזכויות האזרח מהווה לזהות השחורה, כי "היהודים הלבנים" הם אחת מ"שלוש קבוצות הכוח" בארה"ב; הם השתדלו בכל מקום לקדם את עצמם, הוא טען, כולל "שיתוף פעולה רם-דרג ביןהוואספים ליהודים נגד השחור". זאת מפני שהיהודים רוצים ליצור רושם כאילו הדרך היחידה של השחורים להתקדם היא "לבוא קודם ליהודים לקבל 'הוראות'", וכי כל זמן שה"וואספים שולטים בענף [כלומר, קובעים את הכללים] האשמות על אפליה לא ייפסקו עד שהיהודים או הקתולים ישיגו יותר כוח ופריווילגיות ממה שאיזשהו 'מיעוט' יכול להשיג בישראל או ברומא', והיהודים שיחקו "תפקיד רב-צדדי של מתווך התרבות, בעוד השחור היה סחורה פשוטה" – בידי הסוחרים הנ"ל.

הטיעונים האלה לא חדשים; אבל הם גם לא מרטין לותר קינג, ודאי לא זה של המצעד לסלמה.עמדתו של מרטין לותר קינג בנושא הזה ידועה: הוא אמר אותה וגם נהג לפיה. לא פעם, לא פעמיים וגם בסוף המצעד, במונטגומרי. הוא ראה בזכויות האזרח ובמאבק עליהן עניין לכולם, והשתדל לשמור על גישה רב-גזעית, ולהרחיק כמה שפחות. גם כאשר הזכיר את הקורבנות הלבנים לא פחות מאשר השחורים; גם כאשר הוא וחבריו סירבו לרעיון של צעדה שחורה בלבד ולו בקטע בודד בין סלמה למונטגומרי; גם כאשר הציג את ההפרדה כקנוניה שנועדה גם נגד הלבנים העניים, כדי להפריד בינם לבין השחורים; וגם כאשר הצהיר, במהלך נאום סיום הצעדה מסלמה למונטגומרי:

אנחנו צריכים להעניק את תודותינו העמוקות לאמריקנים הלבנים [שבאו להשתתף במאבק. כמובן לא כל לבן באשר הוא לבן] שמעריכים את המסורת הדמוקרטית שלהם על פני המסורות המכוערות והפריווילגיות של דורות [קודמים], וצעדו קדימה באומץ לשלב ידיים אתנו. השאיפה שלנו חייבת לא להיות להביס או להשפיל את הלבן, אך לזכות בחברותו והבנתו. אנחנו צריכים לראות שהיעד שאנו מחפשים הוא חברה שחיה בשלום עם עצמה, חברה שחיה בשלום עם התודעה שלה. וזה לא יהיה יומו של האדם הלבן, ולא של האדם השחור. זה יהיה יומו של האדם כאדם.