ככל שיהיו לנו יותר "קפיטליסטים חזירים" כך נזכה ליותר צמיחה ופרנסה ליותר אזרחים. פוליטיקאים יש לנו מספיק – תנו לנו יזמות.
"רווחי חברות הגז חייבים להיות מידתיים"
– יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, רשת ב' 2.7.15
אין לי דבר נגד יו"ר ועדת הכספים – אבל באמירה שלו טמון כשל בולט לעין: אין דבר כזה "רווח מידתי".
הסוציאליסטים ה"חברתיים" יעדיפו שהמשקיעים בכלל יעבדו בהתנדבות – כי בעצם מה הם עושים? הם לא רצים, לא מרימים משאות כבדים, לא קודחים, לא מנהלים ובכלל לא מזיעים. לדידם, המשקיעים בסך הכל לוקחים הלוואה מהבנק ואחר כך נחים על זרי דפנה וגוזרים קופונים. בעיני הסוציאליסטים, המשקיעים, היזמים ואנשי העסקים תמיד יהיו עושקים נצלנים ושודדים.
השקפת העולם הזו מבוססת כמובן על תורותיו של קרל מרקס, שבספרו העיקרי – 'הקפיטל' – חשף את "הפטנט" של הקפיטליסטים לקחת לעצמם את הרווח במרמה, על-פי תיאורית ה'ערך העודף'.
לא מזמן שידר הבי-בי-סי תכנית בת שעה בה נאמר כי זהו "שקר גס" לטעון כי לקרל מרקס היה קשר כלשהו לאסון הכלכלי שפקד את רוסיה הסובייטית אחרי עלייתם הבולשביקים לשלטון. אך כמי שגדל בברית המועצות וחווה את הישגי הקומוניזם המרקסיסטי, אני מרשה לעצמי לטעון במלוא האחריות שכן.
האימפריה העצומה בעלת אוצרות הטבע ומשאבי האנוש הבלתי מוגבלים, נחלה מפלה איומה רק משום שבאוקטובר 1917 (לפי לוח השנה המקובל מדובר ב-7 בנובמבר) קבוצת אנשים שהאמינה בתורת מרקס תפסה שם את השלטון. הם ניסו ליישם את התורה המרקסיסטית על הכלכלה והחברה הרוסית – ונכשלו. בדרך שילמה המדינה האומללה הזאת בחייהם של עשרות מיליוני אזרחים תמימים.
כבר בשנות ה-30' סימנים לכשלון נראו בכל עבר: "האוכלוסיה של צפון הקווקז והוולגה התחתונה הצטמקה בשנה האחרונה בכשלושה מיליון בני אדם, האוכלוסיה באוקראינה הצטמקה בכ-4 עד 5 מיליונים. אוקראינה דיממה לכדי חיוורון מוחלט", תיאר כתב הניו-יורק טיימס וולטר דוראנטי במכתב לדיפלומטים ברוסיה בשנת 1933. להערכתו, "בהחלט אפשרי שלא פחות מעשרה מיליונים מתו ישירות או בעקיפין ממחסור במזון בברית המועצות בשנה האחרונה". את האמת הזו, הסתיר דוראנטי מקוראיו, להם סיפר כי "כל הדיווחים על רעב הם תעמולה מרושעת ומגוזמת". לפי ההיסטוריון של הסטליניזם רוברט קונקווסט, לדיווחיו השקריים הייתה השפעה היתה עמוקה וארוכת טווח על דעת הקהל העולמית.
לנין מודה בטעות
העקרון הבסיסי בתורתו של מרקס גורס כי בשרשרת הייצור ישנו גורם מיותר לחלוטין, אשר גוזל את רוב הרווח במרמה ושודד את הפועלים: היזם. נאמנים לתורה זו, חיסלו הבולשביקים את מעמד היזמים והעבירה תפקיד זה למדינה, שלקחה על עצמה לנהל את הכול – והתוצאות ידועות. די מהר התברר שללא שוט של אדם אינטרסנטי (הדואג לרווחיו) הפועלים, האיכרים, העובדים, המהנדסים, המנהלים מטעם הממשלה לא מצליחים. מרקס וחסידיו לא לקחו בחשבון דבר קטן: טבע האדם. שנה לאחר המהפכה, ברוסיה הענקית, שבעבר ייצאה חיטה לאירופה, שרר רעב. באזורים מסוימים המצב הדרדר במהירות אפילו לכדי קניבליזם.
מנהיג הבולשביקים וולדימיר לנין היה איש מרושע אך חכם. הוא הבין שטעה והכריז על מדיניות הנא"פ – "המדיניות הכלכלית החדשה". הוא ויתר באופן חלקי על השיטה הסוציאליסטית והכיר בזכותם של האזרחים לייצר באופן פרטי. וראה זה פלא – מיד צצו מפעלים וקואופרטיבים, אגודות, עסקים קטנים, והאיכרים התחילו לעבד את האדמות שקיבלו לשימוש פרטי. כבר בתוך שנה שוב הייתה רוסיה לאימפריה של חיטה, פירות וירקות ומוצרי צריכה שאי-אפשר בלעדיהם.
לרוע מזלה של רוסיה לנין החולה לא האריך ימים. הוא נפטר בשנת 1924, זמן קצר לאחר שינוי הכיוון. לאחר מאבק שנמשך כמה שנים, עלה סטאלין לשלטון בלעדי, שהכריז על תום עידן הנא"פ וחזרה לרעיונות המרקסיסטיים הנוקשים של הקומוניזם. הוא סגר עסקים פרטיים והלאים את האדמות. אלה שניסו להתנגד הוצאו להורג, ומשפחותיהם נשלחו לגולאג או לגלות בסיביר.
מאז, במשך 70 השנים הבאות, העבירה החמורה ביותר בחוק העונשין של ברית המועצות לא הייתה, רצח, שוד, אונס ואפילו לא בגידה במדינה – אלא בגידה ברעיון של מרקס: פתיחת עסק פרטי, וניהול ענייני כלכלה בניגוד לרעיון הסוציאליסטי לפיו רק המדינה קובעת מה ליצר, כמה, איפה, לאן לחלק את התוצר. והחשוב מכול: כמה לשלם לכל אחד מהעובדים. בברית המועצות פורסמו באותם ימים ספרים עבים לפי תחומי המשק עם רשימות של מקצועות. ניתן למצוא שם כל המקצועות שבעולם מלבד יזם, בעל עסק, משקיע. המדינה נטלה תפקיד זה על עצמה – ונכשלה.
בסוף שנות 1980 המדינה הייתה על סף פשיטת הרגל; אוצרות הטבע לא נגמרו, אך השיטה הסוציאליסטית גרמה לכך שאזרחים לא טרחו אפילו להתכופף להרים את האוצר שהם לא יתעשרו ממנו.
מה מניע את היזם?
בעשורים שקדמו לקריסה הכלכלית, ניסה השלטון הסוציאליסטי את כל הדרכים כדי להשיג תוצאות חיוביות: הוכרז על גיוס כללי של האזרחים למקומות עבודה; חוקקו חוקים חמורים נגד מובטלים מרצון, שלחו אותם לכלא, לגולאג; שינו שיטות ניהול, איחדו משרדים, פיצלו, הכינו תכניות שנתיות, לחומש, לשבע שנים וכלום לא עזר.
בתחילת שנות ה-80' הורה המנהיג התורן יורי אנדרופוב לשלוח פקחים לסייר באמצע היום ברחובות הערים, בקניונים, בבתי הקולנוע, אפילו בבתי המרחצאות (!). הם עצרו אנשים ובדקו למה הם לא בעבודה. את אלה שלא היה להם הסבר ("עבדתי במשמרת לילה") – לקחו לתחנה והטילו עליהם קנסות. אך דבר לא עזר: לאזרחים פשוט לא היה אינטרס להתאמץ.
בעולם החופשי גילו את סוד ההצלחה מזמן. באחת ההזדמנויות ניסו האמריקנים להסביר לעמיתיהם כיצד עובדת הכלכלה החופשית. בספטמבר 1959 מנהיג ברית המועצות דאז ניקיטה חרושצ'וב נסע לביקור רשמי ראשון לארצות-הברית. בנסיעותיו ברחבי המדינה, ליווה את המשלחת שגריר ארצות הברית באו"ם לודז'. באחד מנאומיו לפני חרושצ'וב ופמלייתו, מנה לודז' את ההישגים הכלכליים האדירים של ארצו והסביר את הסיבה לכך. דבריו פורסמו ברוסית בספר שיצא לאור בברית המועצות בעקבות אותו הביקור:
גם לנו היה ניסיון בזמן המלחמה (מלחמת העולם השנייה) לרכז בוושינגטון את הפיקוח והתכנון הכלכלי. נוכחנו לדעת שהתכניות הפרטניות של רבבות היצרנים הבלתי תלויים מספקות תפוקה גבוהה יותר, מביאות לייצור בהיקף גדול יותר, לכלכלה גמישה ודינמית יותר, ולחיים עשירים יותר בסופו של דבר, מאשר כל מה שניתן להשיג בעזרת מספר מצומצם של תכניות של הגורמים הממשלתיים.
חרושצ'וב, שהיה מרקסיסט מושבע, לא יכול היה להבין זאת; וודאי שלא היה מסוגל לסטות מהדרך בה צעדה רוסיה מזה 40 שנה.
בימינו המרקסיסטים התמתנו והם כבר משמיעים קולות אחרים. הם מודים שגם היזם הקפיטליסט זכאי לתגמול, ומכירים בקניין פרטי, אבל הם רוצים להגביל אותו. מה שהם לא מבינים הוא שיזמים לא ניתן לגייס תחת סד של מגבלות ברווחים. לא שכר מינימום וגם לא שכר של שר בממשלה יספיקו כדי לגייס יזמים, מסיבה אחת פשוטה: מקור היזמות בשאיפה אחרת לחלוטין, שכרוכה בסיכונים גדולים והתחייבויות בהיקפים עצומים.
אני חייב להודות כי רבים מהיזמים הגדולים הם בעלי תכונות לא נעימות מבחינתי: הם מאוהבים בממון ומנהלים אורח חיים נהנתני. הם רוצים ארמונות, מטוסים פרטיים, יאכטות מפוארות, צי רכב בחצר. זה מרתיע לא רק את שלי יחימוביץ', אלא גם אותי. אך להבדיל ממנה אני מבין שאלו תכונות האופי של יזמים אמביציוזיים, שמצעידים את הכלכלה קדימה.
ככל שיהיו לנו יותר "קפיטליסטים חזירים" כך נזכה ליותר צמיחה ופרנסה ליותר אזרחים: מנהלים, מהנדסים, פועלים, מנקים ואנשי מכירות כולם נהנים בסופו של דבר משאפתנותו של היזם. פוליטיקאים יש לנו מספיק. תנו לנו יזמות.
________
יורי מור הוא סופר, מחזאי ופובליציסט, יו"ר אגודת הסופרים דוברי רוסית בישראל, ובעל טור שבועי בעיתון הרוסי-ישראלי "נובוסטי נדלי".
ברור שלריכוזיות הקומוניסטית היו תוצאות מחרידות. הדגש על חלוקה שווה של העוגה גרם להקטנת העוגה. בנוסף מי שהחזיק בסכין איתה פורסים את העוגה דאג לקחת לעצמו ולחבריו פרוסות ענק. מצד שני קפיטליזם שמניחים אותו להתפתח כרצונו יגרום לתופעת הברונים השודדים – מיליארדים מצד אחד ואנשים החביםאת חייהם לחנות החברה מצד שני. קל מדי לתקוף את החסרונות המהותיים של כל אחת מהשיטות
ההבדל הוא שאחת מצליחה על כל קשייה, והשנייה נכשלה – כדאי להכיר בכך.
כמו שנאמר על דמוקרטיה – גם על קפטילזם ניתן לטעון – קפיטלזם היא שיטת הכלכלה הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות שנוסו.
תאגיד תאגיד תאגיד
יש מילה אחת שאתר "מידה" לא מחבב: תאגיד.
הויכוח יזם מול ממשלה הוא מיושן. שום כלכלה- אפילו לא ההי-טק- כבר לא תלויה ביזמים, אלא בתאגידים.
ואלו, מה לעשות, דומים מאוד לממשלות: לפקידים שלהם אכפת (גם) מעצמם, קשה להם להניע את העובדים, הם הירארכיים, בירוקרטים ואיטיים, ולעיתים הנטיה שלהם היא לדפוק את הלקוחות ולא את המתחרים.
אין שום דבר "קפיטליסטי" במונופול או בלובינג שעוזר להפיק אוצרות טבע בתמלוגים נמוכים.
ממילא, אם העימות הוא מדינה מול תאגיד- קשה לומר שלתאגיד צריך להיות איזשהוא יתרון בעימות. זה דבר אחד להרוויח מיליונים כיזם, ודבר אחר להרוויח אותם כמנכ"ל של חברת סלולאר חברה במונופול או של בנק שספג תספורות אדירות.
כשהיזם מתחיל להעסיק פוליטיקאים לשעבר ואחרים מבינים שהקריירה הפוליטית שלהם המשכה הטבעית היא לעבוד אצל אותו יזם ומשם קצרה הדרך לעיוותי מגרש המשחקים.
בתור יזם חדש אני צריך תנאי פתיחה שווים ככל האפשר אחרת אין לי סיכוי רב ואין לי מוטיווציה להתקל בקירות ששמו אותם דגים שמנים המחוברים לרגולטור או סתם לפקיד.
לאף אחד אין טענות נגד קפיטליסטים אבל קפיטליזם חזירי הוא כזה שרומס את הדמוקרטיה ואת הקפיטליזם עצמו על מנת לשמר את כוחו.
ובכן קפיטליזם טוב לבעלי הממון. הם ירוויחו את העושר הגדול מבלי לעבוד והם יהיו חופשיים. לעומתם, אומנם יהיו העובדים אומנם עם יכולת לרכוש מוצרים רבים יותר מבעבר (מה שבעצם שוב מעודד את הקפיטליסט ומגביר את העבדות המודרנית באיזון חוזר) אבל הוא עדיין עבד. ללא זמן פנוי להתפתחות אישית, הזרה לעצמו ומשלח ידו, שעות נוספות ולחץ עצום על עצמו. לא סתם רוב מקרי ההתאבדויות הן במדינות קפיטליסטיות ועשירות.
אני בספק אם כותב המאמר קרא אי פעם ספר ביקורת על הקפיטליזם או שהוא סתם שינן סיכומים בהיותו סטודנט (אם היה בכלל)