שני אסונות שחוללו מהפכה באלימות בכדורגל

ההתנהגות של אוהדי בית"ר ירושלים בשרלואה החזירה את הנושא האלימות בכדורגל לכותרות • ההיסטוריה מלמדת שהתופעה המכוערת אינה גזירת גורל וניתן לטפל בה בהצלחה 

השנה מלאו 30 שנה לאסון הייזל בו קיפחו את חייהם 39 אוהדי כדורגל איטלקים של קבוצת יובנטוס מהעיר טורינו, בעקבות התפרעות של אוהדי ליברפול מאנגליה. היה זה ב-29 במאי 1985, בשעה 9 בערב לפי שעון ישראל, 45 דקות לפני שריקת הפתיחה לגמר גביע אירופה לאלופות, כאשר אירופה קיבלה את החוליגניזם של הכדורגל בשידור חי ישר לסלון. עשרות מיליוני צופים ביבשת עברו חוויה מטלטלת.

למעשה, חוליגניות כדורגל (Football hooliganism) מלווה את הכדורגל מראשיתו: כך למשל, קיים תיעוד להתפרעויות של אוהדים החל מראשית ימי הכדורגל המודרני במאה ה-19. מדובר בתופעה חובקת עולם. יש מספר רשימות של בסיסי אוהדים מסוכנים ברחבי תבל, אבל אנו ניצמד לרשימה משנת 2013 של בליצ'ר ריפורט, אתר ספורט איכותי, המדרג את 10 בסיסי האוהדים המסוכנים ביותר בעולם בסדר מסוכנות עולה: ניואל אולד בויז (ארגנטינה), ויסלה קרקוב (פולין), קורינתיאנס (ברזיל), פרטיזן בלגרד (סרביה), קטאניה (איטליה), יוניברסיטריו דה-דפורטרס (פרו), גלטסראיי (טורקיה), אתלטיקו נסיונל (קולומביה), בוקה ג'וניוס (ארגנטינה), אל-מאסרי (מצרים). ברזיל היא המדינה האלימה ביותר עם עשרות מקרי מוות הקשורים לחוליגניות כדורגל בכל שנה. שוב – עשרות הרוגים בשנה.

בטח שמתם לב שמערב אירופה, למעט איטליה, אינה מיוצגת, אך שלא תטעו – זוהי רק העשירייה העליונה, ברשימה אחת של ערוץ אחד. תוכלו למצוא באינטרנט מידע מפורט על הבעיה לפי מדינות, אך הערך בוויקיפדיה הוא תקציר טוב להתחלה. חוליגניות כדורגל יש בכל מקום בו יש כדורגל, בכלל זה גרמניה, צרפת, אנגליה, סקוטלנד, נורבגיה, אפילו בשווייץ וכן הלאה. כמו שאנחנו יודעים היטב, התופעה לא פוסחת גם על ישראל.

החוליגניזם החדש – פחות קהילתי, יותר מאורגן

אז ראשית, זה לא קורה דווקא בכדורגל; תרבות הכדורגל היא פלטפורמה לחוליגניזם, כמו שזרמים בתרבות הרוק והתרבות המוטורית (אופנועים) הם פלטפורמות לחוליגניזם. נכון לעכשיו, הפלטפורמה הכי משוכללת היא האסלאם הרדיקלי, אבל זה כבר עניין למאמר אחר.

הכדורגל מספק שייכות וזהות מובחנת עם סמלים, ריטואלים, מושאי שנאה וסיבות להתלהב (ולהשתכר) יחד. זהו הספורט הכי פופולארי ביי-פאר, הכי שורשי והכי קהילתי – ולכן גם הכי רגשי. הכדורגל מספק מכנה משותף עוצמתי ונגיש. על רקע של זעם ותסכול משותפים לא פחות, עם הרבה אלכוהול ומצע תרבותי של אלימות פנאי, זה נוטה להתפרץ. מן הסתם, לגורמים מסוימים קל לנצל את המצב לתועלתם. מאז ומתמיד היו מעורבים באירועים גם בריונים ופושעים שביססו את מעמדם בקהילה באמצעות הובלה של ההמון הזועם (מנהיגות שלילית) תחת הצעיף של המועדון המקומי. באותה מידה החוליגניזם של הכדורגל סיפק אכסניה ומשמעות להרבה אנשים שפשוט אוהבים אלימות. את אלה הכי קל לנצל. תמיד יש גרעין קשה שמתסיס, מצית, מסית, מלבה, משלהב.

אבל היום זה כבר לא עניין של זעם קהילתי, פורקן של תסכולים או פוליטיקה מקומית. היום זה פחות המוני, יותר אלים והרבה יותר מסוכן. החוליגניזם של היום נשלט יותר ויותר על-ידי כנופיות מאורגנות שהאלימות משמשת אותן ליצירת "מוניטין" (הפחדה) בטריטוריות שלהן, ניהול סיכונים בתחומי הימורים ומסחר בכדורגלנים ומינוף של מגוון פעילויות בלתי חוקיות אחרות כגון הפצת סמים, אלכוהול, סיגריות, נשק ועוד "מעשים טובים". זהו מעגל שיווקי של אלימות המייצרת צריכה.

וכעת יש גם פוליטיקה לאומית וגלובלית. במדינות מתקדמות החוליגניזם החדש כולל דגש חזק על גזענות ועל אנרכיזם והוא מונע על-ידי גורמים עלומים באמצעות הרשתות החברתיות. בגרמניה הנושא כבר עלה לדיון ציבורי. ביוון הושבתו משחקי הכדורגל על-ידי הממשלה החדשה אחרי שורה של תופעות קשות במגרשי הכדורגל, שמלוות את האירועים לאורך כל ימי המשבר.

אז מה בעצם קרה? כיצד הפך "הווי" של החרבת רכבות והתפרעויות אוהדים תחת השפעה, שמחייבים את המשטרה להערכות מתאימה פעם בשבוע, לענף פשע שדורש מאבק משטרתי יומיומי מורכב ויקר?

המודל האנגלי הביא למהפך ביציעים

אחרי אסון הייזל כבר אי אפשר היה להתכחש עוד לתופעה של חוליגניות כדורגל. זה סיכן את הכסף הגדול של עסקי השידורים בטלוויזיה, שמוות ביציעים לא עושה להם טוב. באירופה קיבלו החלטות ולא ידעו איך ליישם אותן, ובאנגליה, שקבוצותיה הורחקו מן המפעלים האירופיים, התמהמהו עד אסון הילסבורו ב-1989, בו נמחצו למוות 96 אוהדי ליברפול, במקרה זה בגלל פאשלה איומה של המשטרה המקומית. הגדרות שחסמו את האוהדים, כך טוענים, הוקמו כדי לעצור מראש ניסיונות פגיעה של חוליגנים.

אחרי אסון הילסבורו הוקמה ועדת טיילור, התחוללה חקיקה, נקבעה מדיניות ותוך כמה שנים הכל הסתדר. גם אירופה הבינה מה צריך לעשות: הרעיון העיקרי מאחורי המהפכה היה הרחקה של הגורמים האלימים מסביבת האצטדיון. על אוהדים מסוימים פשוט נאסר לבוא וכדי למנוע אי הבנות וטעויות, הם נדרשו להתייצב בזמן המשחק בתחנת המשטרה הקרובה. אלמנט נוסף בחזון החדש היה הרגעה כללית של הצופים ביציעים: בוטלו יציעי העמידה, לכל כרטיס היה מקום ישיבה מוגדר, נאסר על הכנסת אלכוהול לטריבונות (מי שממש צמא יכול לרדת לפאב בקומה מתחת), שופרה תנועת הרכבות בזמן משחקים ונקבעו סטנדרטים לנוכחות משטרתית באצטדיון.

החוליגניזם נעלם מהיציעים ואחר כך גם מסביבת האצטדיון, הכדורגל באנגליה נרגע חזר להיות חוויה משפחתית נינוחה שמצטלמת נהדר והפך למנוף תיירותי. עם הזמן החוליגנים, שפעם היו חלק מהמשפחה, הפכו עבור האוהדים למטרד מנודה.

המודל האנגלי לא הפך לסטנדרט אירופי, ודאי לא עולמי. כל מדינה יישמה חלק כזה או אחר, אם בכלל, של הפתרון האנגלי. הסיבה היא שהאנגלים, לטוב ולרע, מתייחסים לכדורגל באופן שונה אשר בכל מקום אחר בעולם – באנגליה הכדורגל הוא לא רק הספורט הפופולרי ביותר אלא מכנה משותף רב משמעויות בכל הרבדים – המשפחתי, חברתי, קהילתי ולאומי.

אגב, האוהדים האנגלים היו במשך שנים, החל מ-1960 ועד 1999, עם הזכייה של מנצ'סטר יונייטד בליגת האלופות, לסמן הקיצוני של החוליגניזם בכדורגל. אך זאת טעות אופטית; האוהדים האנגלים אף פעם לא היו הכי פרועים או הכי אלימים באירופה, הם רק היו הכי מתוקשרים, בדיוק מאותן סיבות שמייחדות את הכדורגל האנגלי משאר העולם. אסון הייזל בבריסל היה אירוע יוצא דופן שהתדרדר לקטל המוני בין השאר בגלל התמוטטות של קיר באצטדיון. האסון היה אבן דרך בכל מה קשור להערכות של אצטדיונים באירופה לאירוח משחקים מושכי קהל.

אוהדי בית"ר סיבכו את הכדורגל הישראלי

על-פי כל קנה מידה אובייקטיבי, ההשתוללות של אוהדי בית"ר ירושלים באצטדיון בעיר שרלרואה בבלגיה, היא 'לא משהו' במונחי חוליגניזם אירופי. קצת זעם קהילתי מהול בחרון לאומי, הרבה תסכול על התבוסה המוחצת במגרש וניצול הזדמנות של מחרחרי בושות עם קצת פירוטכניקה – החוליגניזם האירופי ידע ימים אפלים מאלה רק בשבועות האחרונים.

אבל אנחנו לא אובייקטיביים והבושה היא של כולנו, וכל האנטישמיות מהטריבונות שמנגד היא לא תירוץ. או שיש לנו סטייל משלנו או שאנחנו כאחרוני השיכורים בזגרב. גם אופ"א לא אובייקטיבית ויש חשש כבד כי קופת השרצים של בית"ר ירושלים כמועדון כדורגל גזעני של 'עם כובש' ושאר ירקות גיאו-פוליטיים ישליכו על העונש שיספוג המועדון הישראלי. יש להניח אפילו שאופ"א חיכתה להזדמנות הזאת.

הנזק התדמיתי לישראל, שנאבקת בחזית התעמולה על כל סנטימטר של אהדה, הוא עצום והוא עוד ינופח כדבעי על-ידי אשפי התעמולה האנטי-ישראלית. מעבר לכך, החוליגנים של בית"ר הסבו נזק עצום למועדון, שיחטוף כאמור חזק וכואב, ויתקשה למשוך שחקנים זרים איכותיים אם בכלל. יש מצב שמועדון בית"ר ירושלים, שגם כך אינו סמל של יציבות כלכלית, לא ישרוד את המשבר הזה לאורך זמן.

גם הכדורגל הישראלי כולו יספוג מהלומות כתוצאה מההתפרעות הזאת. ישראל לא יכולה להתחרות על כישרונות באמצעות תקציבים, והפיתוי היחיד של כישרון צעיר להגיע לקבוצה ישראלית בכירה הוא הסיכוי להופיע במפעלים האירופיים ולזכות בחשיפה. אם הקבוצות הישראליות, שגם כך אינן בצמרת, לא ייהנו משידורים בגלל דימוי של חוליגניזם, אין מה לבוא לכאן. ואם כבר שידורים, אז בואו נאמר כי האירועים בשרלרואה, ביום חמישי 16.07.2015, לא תרמו להשגת מחירים טובים יותר עבור משחקים בהם משתתפות קבוצות מישראל. הם ודאי לא הוסיפו לסיכוי של ישראל לארח אירועי כדורגל יוקרתיים.

בית"ר ירושלים הוא לא המועדון היחיד בכדורגל הישראלי שנגוע בחוליגניזם, אבל הוא זה שבגורלו נפל להיות המודל. עתה, מספר דרכים עומדות בפני ההתאחדות לכדורגל, בלי קשר להכרעה של אופ"א בנידון. היא יכולה להשעות את בית"ר ירושלים, כל קבוצות המועדון, מהשתתפות באירועים בינלאומיים לחמש שנים עם אופציה להארכה; היא צריכה להכריז כי כל מועדון ישראלי שאוהדיו יתנהגו כחוליגנים בחו"ל יושעה לאלתר לשנה מהשתתפות במפעלים אירופיים לפני הבירור וללא ערעור.

כך או כך, הכל חוזר לעובדה שהכדורגל הישראלי דועך כי המגרשים הם מקום שלא נעים להיות בו. אם נצליח להרחיק את החוליגנים מהיציעים ומסביבת האצטדיון נרוויח את הכדורגל במיטבו. אצלנו לא יקרה מה שקרה באירופה, החוליגנים שלנו לא יעברו לסמטאות לעסוק בפשיעה, אלא יתפוגגו בקול ענות חלושה.