13 שנים להתנתקות: כך מעלה התקשורת הישראלית בתפקידה

“איתרוג” אריאל שרון, ליבוי מתחים והתעלמות מההשלכות: תוכנית ההתנתקות חשפה את ערוותה של התקשורת הישראלית – האם הלקחים נלמדו?

לשמור על שרון כמו אתרוג; אמנון אברמוביץ' (צילום מסך). רקע: אמיתי כץ

ב-1 במאי 2004, יום לפני קיום משאל מתפקדי הליכוד בסוגיית תכנית ההתנתקות, פרסם עיתונאי ‘ידיעות אחרונות’ נחום ברנע מאמר מפתיע בכנותו. ברנע לעג לסיפור האהבה שנרקם בין ראש הממשלה דאז אריאל שרון לתקשורת הישראלית, לאחר שנים של חשדנות הדדית: “בדרך–כלל רואה שרון בתקשורת אויב שזומם להשמיד אותו”, הוא כתב אז, לפני יותר מ-11 שנים. “אבל”, הוסיף ברנע, “הימים שלפני משאל מתפקדי הליכוד הם ימים אחרים”. מדוע? מכיוון ש”בפעם הראשונה מאז כניסתו ללשכת ראש הממשלה הוא [שרון] נזקק לרצונה הטוב של התקשורת. בלעדיה, איך ישכנע את המתפקדים. אנשיו העריכו מראש שתוכנית ההינתקות שלו תתקבל בתקשורת בחיוב. העיתונאים מהמרכז–שמאל ירטנו, יעלו ספקות, אבל לא יוכלו להפנות את גבם לתוכנית שכרוכה בפינוי התנחלויות. עם האהדה יבוא גם הבונוס: ברגע שהיוזמה תכבוש את סדר–היום, הם יתעסקו הרבה פחות באי היווני ובסיריל קרן. והם צדקו. עד כדי כך העיתונאים צפויים”.

באותו מאמר ברנע הבהיר כי אין לו כוונה לנבא את תוצאות המשאל, אך אחרי למעלה מעשור אנו כבר יודעים כי למרות הערכות מוקדמות שרון הפסיד במשאל אותו הגה (זכה רק ל-39.7% תמיכה). לאחר מכן הוא הפר הבטחתו כי יקבל עליו את דין המתפקדים, ובתרגיל מבריק הודיע על תכנית התנתקות “חדשה” – בדיוק אותה תכנית, רק מחולקת לארבעה שלבים, שכל אחד מהם יאושר בנפרד בכנסת. כבר באותו שלב ניתן היה לזהות כיצד התקשורת, וברנע בתוכה, במקום לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה ולהלום בשרון על ששיקר במצח נחושה לציבור מתפקדי הליכוד, בחרה לשמש דווקא ככלב השמירה של ההתנתקות.

הקוסם דב וייסגלס מעלים את האי היווני

התחזקות התקשורת כמרכיב מרכזי בסיכוי ההצלחה של פוליטיקאי הולידה את תופעת יועצי התקשורת. הללו משווקים ספינים כדי לשנות שיח שאינו נוח ללקוח שלהם, ויש אומרים כי זהו גם הסיפור האמיתי שמאחורי תוכנית ההתנתקות.

הרעיון לפנות יישובים יהודיים ברצועת עזה הועלה אמנם כבר בשנת 2001 ונידון גם בידי ראש אגף התכנון בצה”ל אלוף עיבל גלעדי ב-2003. אך בספר ‘בומרנג’ (2005) של רביב דרוקר ועפר שלח, שיצא ממש בסמוך להתנתקות, מצוין כי רעיון פינוי כלל יישובי רצועת עזה נהגה במקורו במוחו של דב וייסגלס, יועצו הקרוב ביותר לשרון. וייסגלס הציע להשתמש בהתנתקות כספין שיסיט את תשומת הלב הציבורית והעולמית מיוזמת ז’נבה של יוסי ביילין ויאסר עבד-רבו משמאל, ומעליית קרנו של נתניהו בקרב פעילי הליכוד מימין, ולהציב את שרון בעמדת החציון כמבוגר האחראי. “אריק עוד מתנגד לזה (לפינוי)”, אמר וייסגלס למקורביו באותם ימים, “אבל עוד מעט הוא יסכים”.

וכמובן, מלבד יוזמת ז’נבה, על גבו של שרון רבץ קוף נוסף – החשד בשחיתות. באוקטובר 2003 היו מצויים שרון ובניו בליבן של שלוש חקירות משטרה (‘פרשת חברות הקש’, פרשת האי היווני’ ו’פרשת סיריל קרן’ שנסגרה סופית רק ב-2012). בשבוע הראשון של חודש פברואר 2004 הייתה אמורה התקשורת לעסוק באופן אינטנסיבי בחקירתו הצפויה של ראש הממשלה במשטרה בנוגע לפרשת האי היווני. בנוסף, האיש שיכריע האם להעמיד את שרון לדין, מני מזוז, מונה באותו שבוע לתפקיד היועמ”ש לממשלה. וייסגלס ושרון הסיטו לחלוטין את תשומת הלב התקשורתית, ועקב כך גם הציבורית, מפרשיות השחיתות, כשב-2 בפברואר העניק שרון לכתב ‘הארץ’ יואל מרקוס ראיון מהדהד בו חשף לראשונה את פרטי תכנית ההתנתקות – פינוי כלל 17 ההתנחלויות ברצועת עזה ושלוש התנחלויות בצפון השומרון – לקול תרועת העיתונאים.

הבחירה של שרון להתראיין דווקא למרקוס ועיתון ‘הארץ’, הסמן השמאלי של העיתונות הידוע בסלידתו למתנחלים, לא היתה מקרית, והוכחה כנכונה. “הוא גמר בינו לבין עצמו על חלוקת הארץ”, החמיא מרקוס לשרון כשנה לאחר הראיון הבלעדי שהעניק לו רוה”מ. “זה היה גט הכריתות של שרון למתנחלים”. שרון, שנודע כ’אבי ההתנחלויות’, היה הסמל המזוקק והטהור, מבחינת העיתונאים, לכוחנויותו וחוסר מוסריותו של מפעל ההתנחלויות. מרגע שהבין שרון כי הפיכת עורו תשרת אותו מבחינה פוליטית וציבורית, הוא החל לאמץ את הרטוריקה של מרבית אנשי התקשורת, כשהצהיר כי “מה שקורה בשטחים זה כיבוש” וטען כי “המתנחלים פיתחו תסביך של משיחיות”.

מעשה במתנחלים אלימים ואתרוג אחד

בפברואר 2005 היה זה עיתונאי ערוץ 2, אמנון אברמוביץ’, שנשא את ‘נאום האתרוג’, בו קרא להגן על שרון “בצמר גפן”, על רקע פרשות השחיתות השונות בהן היה מעורב ראש הממשלה. אברמוביץ’ לא ניסה להסתיר כי הסיבה שהוא קורא לאתרג את ראש הממשלה נובעת מהעובדה כי שרון “הוא היחיד שיכול” להוציא את תכנית ההתנתקות לפועל. אברמוביץ’ ניסה לטעון לאחר מכן כי הובן שלא כהלכה, וכי העובדה שהיה זה שחשף את ההחלטה להגיש כתב אישום נגד שרון (החלטה שבוטלה מאוחר יותר בידי מזוז) מוכיחה כי מילא עבודתו העיתונאית ללא משוא פנים. האמת היא כי גם לולא אברמוביץ’ היה חושף את דבר הגשת כתב האישום, הוא היה מוגש בכל מקרה, ומן הסתם גם מפורסם ברבים.

שרון גם קישר בין התנגדות להתנתקות לאיומים על חייו. בוועידת הליכוד בספטמבר 2004 אמר כי “כל אמירה המרמזת שלא צריך התנתקות רק מגבירה את ההסתה”. למרות שראשי השב”כ באותם ימים, אבי דיכטר ויובל דיסקין (נכנס לתפקידו כחודשיים לפני ביצוע התכנית), הבהירו כי לא נשקפת סכנה לחייו של שרון מצד גורמי ימין, האליטה התקשורתית ניצלה את הפחד מפני רצח פוליטי נוסף אחרי רבין, ושירתה בחדווה את הנרטיב של שרון ואנשיו (האליטה הפוליטית) בדבר מסוכנותם של המתנחלים. באוקטובר 2004, למשל, פרסם ערוץ 2 קלטת של איש הימין הקיצוני, יוסף דיין, שאיים לערוך טקס “פולסא דנורא” נגד שרון. דיין הוצג כרב היישוב פסגות, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה כי מדובר בדמות שולית וסהרורית בקרב המתנחלים.

ככל שמועד ביצוע הפינוי הלך והתקרב, כך הכותרות הקצינו לתאר את המפונים כמי שלא יבחלו במלחמת אחים כדי למנוע את הפינוי. “בצפון השומרון מחכה לנו מלחמה”, זעקה הכותרת ב’ידיעות אחרונות’ ב-21 באוגוסט; ‘מעריב’ לא נשאר חייב ויום למחרת יצא בכותרת – “החשש: אש על כוחות המפונים”; גם ב’הארץ’ לא נותרו מאחור והודיעו ב-22 באוגוסט כי “בצפון השומרון אוגרים עשרות כלי נשק”, על-אף העובדה כי כבר בתחילת אותו חודש החליטו המתנחלים לאסוף בעצמם את כלי הנשק מחשש כי העימותים בין כוחות הביטחון למפונים יגלשו לאלימות בנשק חם. מיותר לציין כי כל התחזיות האפוקליפטיות התבדו – למרות התקשורת, ולא בגלל.

לא מדובר במקרים פרטניים. מבדיקה שערך מכון ‘קשב‘ (מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל), מבין 1,100 כתבות שעסקו בהתנתקות, בשבועות שקדמו לתכנית ובימים בהם יצאה אל הפועל 600 כתבות עסקו בהרגעת הרוחות, אך הן נדחקו לדפים האחוריים של שלושת העיתונים הגדולים (ידיעות, מעריב והארץ). מנגד, 500 הכתבות האחרות, שפמפמו את הסכנה לכאורה למלחמת אחים, נמרחו על שערי העיתונים, חלקן בכותרות ענק מהדהדות. דווקא הצהרה מתלהמת של מזכ”ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר – “מי שרוצה מלחמת אחים, אנחנו מוכנים לקרב” – חודשים ספורים לפני ההתנתקות, זכתה לסיקור יבשושי.

צפון השומרון
מלבים את האש. אתר YNET, אפריל 2005

מטאטאים את הדיון הביטחוני מתחת לשטיח

החלק המדהים ביותר בסיקור ההתנתקות נוגע לדיון הדל שהתקיים בתקשורת בנוגע להשלכות הבטחוניות הצפויות מהנסיגה החד-צדדית. וייסגלס, למשל, התעלם במופגן מהערכותיו של אלוף פיקוד דרום באותה תקופה, דן הראל, כי במקרה של נסיגה חד-צדדית עזה תיפול בידי החמאס – תחזית שאכן התממשה כמעט שנתיים מנסיגת כוחות צה”ל. “יש לנו בעיה של חפצים מעופפים”, זלזל וייסגלס חודש לפני ההתנתקות בקסאמים הנורים מעזה. “במונחי ביטחון זה לא פקטור משמעותי ולא איום לאומי”. האלוף גיורא איילנד, שמונה על-ידי שרון לתכנן את ההתנתקות, סיפר כי “עבודת התכנון הפכה לבלתי רלוונטית”, לאחר שלדבריו, “דב ויסגלס כבר היה אצל האמריקאים והתחייב למהלך חד צדדי גדול גם בעזה וגם בגדה”.

גם הרמטכ”ל משה יעלון טען כי סיים את תפקידו מוקדם מהצפוי, לאחר שהתעקש להביע את דעתו בפני חברי הממשלה על נזקיה העתידיים ההתנתקות. ב-1 ביוני 2005, חודש וחצי בלבד לפני ביצוע ההתנתקות, מונה דן חלוץ מקורבו של שרון, ל’רמטכ”ל ההתנתקות’. גם סקר דעת קהל בקרב הפלסטינים, מטעם האוניברסיטה העברית ומכון המחקר הפלסטיני של ד”ר חליל שקאקי, שמצא כי 75 אחוז מהפלסטינים סבורים שתכנית ההתנתקות היא עדות לניצחון המאבק המזוין – לא הסיט את וייסגלס מנחישותו לשכנע את שרון כי ההתנתקות היא הכרח בטחוני.

וייסגלס ושרון היו להוטים לקדם את מעמדו של רוה”מ בכל מחיר, למרות אזהרותיהם של ראשי מערכת הביטחון, ומלאכתם היתה פשוטה ביותר לנוכח אוזלת היד שגילתה התקשורת בהטלת ספקות בתכנית. על-פי מחקר שערכה ליאת סלע עבור אוניברסיטת ת”א, ב’הארץ’ ו’ידיעות אחרונות’, שניים משלושת העיתונים המרכזיים בישראל באותה תקופה, כמעט ולא עסקו בהשלכות הביטחוניות הצפויות בעקבות נסיגת צה”ל מעזה.

המחקר הבחין בין דיווחים שנגעו למהות התכנית – האם ההתנתקות מקדמת או סותרת את יעדיה הלאומיים של ישראל – לדיווחים שנגעו לפרוצדורות הנוגעות לביצוע הנסיגה. בכל אחת משלוש תקופות המחקר – אוקטובר 2004, פברואר 2005 ואוגוסט 2005 (ימי ביצוע ההתנתקות) – העיסוק התקשורתי בפרוצדורות סביב הנסיגה היה גבוה לאין שיעור מהעיסוק במהותה. אם בפברואר 20 אחוז מהדיווחים ב’הארץ’ עוד נגעו לענייני מהות, באוגוסט לא פחות מ-98 אחוז מהסיקורים עסקו בפרוצדורות סביב הנסיגה. ב’ידיעות אחרונות’ המצב היה גרוע בהרבה, כשהעיסוק במהות סביב תכנית ההתנתקות לא עלה על 11 אחוז. המצב מדכדך אף יותר כשמתברר כי מפילוח הסיקור של ההיבטים הפרוצדורלים השונים (היבט פוליטי/בטחוני/חברתי/משפטי/אישי), העיסוק בהיבט הבטחוני של ההתנתקות לא חצה באף שלב, ובאף אחד משני העיתונים, את 20 האחוזים.

**FILE**Anti disengagement protestors protest in the Ben Yehuda street in Jerusalem. Photo by Guy Assayag /Flash90 *** Local Caption *** ??????? ????? ???? ????? ????
קולות מושתקים. מתנגדי ההתנתקות מפגינים בירושלים. צילום: גיא אסיג /פלאש90

תקשורת שמעלה בתפקידה

המחקר גם מגלה כי בחודשי אוקטובר ופברואר, במהלכם עוד ניתן היה להציף בפני הציבור את הסכנות הבטחוניות האורבות מהנסיגה המתוכננת, מרבית הדיווחים בתקשורת דווקא נשאבו ממקורות מהממסד (לשכת ראש הממשלה, הצבא, מנהלת ההתנתקות וכו’) – באזור ה-70 אחוז ב’הארץ’; ובין 50-70 אחוז ב’ידיעות’ – שמתוקף תפקידם הביעו עמדות המצדדות בהתנתקות.

כך קרה שהיחסים המעורערים בין האליטה התקשורתית לפריפריית המתנחלים באו לידי ביטוי באופן המוקצן ביותר. התקשורת גמרה בדעתה כי ההתנתקות היא ערך עליון, כשכל מכשול שעלול לעמוד בפני מימושה – העלאת ספקות בנוגע לטוהר כוונותיו של שרון על רקע חקירותיו; התנהלותו הפוליטית בדרך לאישור וביצוע התכנית; הסיכונים הבטחוניים שישראל לוקחת על עצמה בנסיגה חד צדדית מהרצועה, ובייחוד מציר פילדלפי – יש להסירו.

העיתונאים, בגיבוי ראש הממשלה וחבר מרעיו, רכבו על אווירת סתימת הפיות של הימין מאז רצח רבין, וציירו כל מחאה של המתנחלים כ”הסתה”. במקביל, מעלה התקשורת בתפקידה כשלא פעלה, ואולי אף דיכאה, יצירת אווירה של דיון ציבורי כן בתוכנה המהותי של ההתנתקות.

בשנת 2006, שנה בלבד מנסיגת צה”ל מעזה, זינקו מספר הרקטות שנורו לישראל ל-1,247 – גידול של 177 אחוז לעומת כמות הרקטות שנורו בכל השנים שקדמו להתנתקות, במצטבר. בעשור שחלף מאז ההתנתקות ועד לכתיבת שורות אלו נורו בממוצע כל שנה כ-1,320 רקטות קסאם ופצצות מרגמה, לעומת 330 עד ההתנתקות. בשנה שעברה, היכה דב וייסגלס על חטא כשהתחרט על הביטוי “חפצים מעופפים” ביחס לירי תלול מסלול מרצועת עזה (הוא לא התחרט על עצם התכנית), אך בתקשורת, שהקריבה בהתנתקות את שליחותה הציבורית על מולך שנאת המתנחלים, גם בחלוף עשור אין מי שיביט במראה, ואולי אפילו יעז להפיק לקחים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. התקשורת הישראלית לא מעלה בתפקידה. על פי הבנתה, תפקידה הוא לפגוע במתנחלים, לקדם את רעיון מדינת כל אזרחיה, ולשמר את מוקדי הכוח והשליטה של השמאל בחברה הישראלית. התקשורת מילאה את תפקידה בהצטיינות

  2. אני רק לא מבין מדוע אתה מצפה ובעיקר מדוע חשוב לך שאנשים כמו וויסגלס או אברמוביץ יכו על חטא, תודה לאל, או במקרה הזה לצוקרברג שאנחנו לא תלויים יותר בפרשנות המעוותת של אברמבוביץ, ונדלג הלאה, ההסטוריה עוד בחייהם הוכיחה את אפסותם, ואנחנו לא זקוקים לשום אישור מהם.

  3. לצערי האתר הזה מתנהג בצורה דומה ומתעלם מכניעת ישראל לחמאס. קשה לי להאשים את השמאל מלפני עשר שנים כשהימין של היום (פוליטיקאים ופובליציסטים כאחד) עושה את אותו הדבר.

  4. חשוב לציין שמצב התקשורת במגמת שיפור. יש יותר עיתונים ואתרי חדשות, ויותר חשיפה לדעות שלא מהבנז’ה. צריך לדעת גם לחזק את ישראל היום ומקור ראשון, וכן את מידה. כשאין דיון, נעשות שגיאות כגון ההתנתקות.

    אגב, עד היום לא דנים שם בכשלון ההתנתקות. תמיד עוקפים את הנקודה הזו איכשהוא.

    1. צודק בועז. רק תוכל לומר כיצד ניתן לחזק את העיתונים הללו?

    2. דבר ראשון; ישראל היום הוא לא עיתון ימני, הוא עיתון שכל מטרתו לקדם את הליכוד. דבר שני; ערוץ 20 שהינו עדיין בחיתוליו, יכול להתפתח להיון מעין גירסה ישראלית לפוקס ניוז, אבל בשביל לעשות זאת צריך להילחם ברגולציות המפגרות של רשות השידור.

  5. אכן, התקשורת מעלה בתפקידה, והייתה לרוח הגבית ללשכת ראש הממשלה. במקום בו צריכה להיות תקשורת ביקורתית – כיאה וכנדרש במדינה דמוקרטית – לא זו בלבד שהתקשורת לא הייתה כזו, אלא שיתפה פעולה עם הדהירה לנסיגה. ללא שאלות, ללא הערות.

    חשוב להעיר הערה אחת, לגבי נושא שצוין במאמר: העובדה ששרון העדיף להדיח את יעלון ולמנות את חלוץ כרמטכ”ל נוח ובעל ברית. אותו דבר בדיוק עשה נתניהו, כשמינה לתפקיד ראש השב”כ איש נוח במבחינתו, שהכשיר את עסקת שליט (דיסקין התנגד, ויורם כהן תמך). גם אז והיום התקשורת לא שאלה ולא עמדה על נסיבות המינוי ותוצאות העסקה.