חמישה גוונים של שנאה

אנטישמיות, הכחשת שואה, אסלאמיזם, פוסט-קולוניאליזם ואלו המתיימרים לדבר בשם זכויות האדם. השנאה לישראל מחברת בין הקצוות

הקמפיין לשלילת זכות הקיום של ישראל כולל חמש גישות שונות ומאחד גורמים שהיו מתקשים למצוא בסיס משותף זולת השנאה לישראל כך מוצאים עצמם יחדיו אנטישמים, מכחישי שואה, גורמים דתיים אסלאמיסטים, חסידי הפוסט-קולוניאליזם וכאלו המתיימרים לדבר בשם אידיאולוגיית זכויות האדם

אנטישמיות
צילום: leftmedia CC BY-NC-SA 2.0 VIA FLICKR

יש המערערים על זכותה של מדינת ישראל להתקיים. לא כך לגבי בלגיה, שוויץ, קנדה, אוסטרליה, הודו, ערב הסעודית, רוסיה או כל מדינה אחרת בעולם. מדוע? מה מבדיל את ישראל? מהן תפיסות העולם והאמונות המנחות את אותם גורמים הטוענים כי לישראל אין זכות קיום?

לא אתן כאן סקירה עובדתית מפורטת, אלא אנסה לאייר את השלדים הרעיוניים העומדים בבסיסה של שלילת זכות הקיום של ישראל. אבקש לאפיין את ההיגיון של תפיסות העולם הללו, מופרך או רווי כשלים ככל שיהיה. אנסה לעמוד על הליקויים בטענות אלה.

אבקש להפריד בין חמש גישות מרכזיות השוללות את הלגיטימיות של ישראל: הטיעון הנובע מאנטישמיות, הטיעון הנובע מהכחשת השואה, הטיעון הנובע מדת האסלאם, הטיעון הנובע מפוסט-קולוניאליזם, והטיעון הנובע משיח זכויות האדם. לעתים מתערבבים אחדים מן הטיעונים הללו אלה באלה בפיו של דובר כזה או אחר, ולכן נדרש מאמץ להפריד ביניהן.

האנטישמיים

הטיעון הנובע מאנטישמיות אומר שהעם, הגזע או הדת היהודיים שונים לרעה משאר העמים, הגזעים או הדתות, ושוני זה מצדיק את השנאה ליהודים או את הפחד מהם. האשמה נפוצה הקושרת בין שנאת יהודים לבין שלילת זכות הקיום של ישראל היא ש”הפרוטוקולים של זקני ציון” הינו טקסט המתאר מפגש שאכן התרחש, ויתרה מזו, מקום התרחשותו הוא בשולי הקונגרס הציוני העולמי הראשון ב 1897 בבזל.

בעיני שוחרי ה”פרוטוקולים” הללו, ייסודה של מדינת ישראל נתפס כחלק ממזימה יהודית להשתלט על העולם תוך זריעת הרס ודרדור מוסרי בקרב הגויים. קיומה של מדינת ישראל הוא אקט כוחני יהודי עולמי מרושע ומתוחכם, ויש להביס את ישראל על מנת שעמי העולם לא ישתעבדו ליהדות. כך ישראל נתפסת כנדבך נוסף במערכה היהודית הגלובלית – בדומה לשליטה של יהודים בתקשורת או במנגנונים פיננסיים – ולא רק שאין לה זכות להתקיים, אלא שהיא מהווה סכנה לעולם כולו.

מכחישי השואה

הטיעון הנובע מהכחשת השואה מצמצם את הצידוק להקמת מדינת ישראל להתרחשות השואה. אך מכיוון שלטענתם השואה לא באמת התרחשה, מאבדת ישראל את הצידוק היחידי לקיומה.

בנאום שנשא בכנס על השואה בינואר 2009 אמר נשיא אירן לשעבר מחמוד אחמדינג’אד: “שבירת מנעול הביטחון של השואה ובחינת אירוע זה מחדש יהוו חיתוך של עורקיו הראשיים של המשטר הציוני. שבירה זו תהרוס את הבסיס הפילוסופי והצדקת הקיום של המשטר”. מציטוט זה אנחנו למדים שהכחשת השואה נתפסת בעיני אחמדינג’אד כצעד אסטרטגי במאבקו להשמדת ישראל. ייחודיות השואה משמשת אותו לבידולה של ישראל ולבידודה כמדינה שקיומה נסמך על אירוע זה, ושקיומו מוטל בספק לפי שיטתו. לשיטת אחמדינג’אד יש לשכנע את הבריות שהשואה לא התקיימה כפי שנטען על ידי ה”ציונים”, או לשכנע שמה שקרה בזמן מלחמת העולם השנייה ליהודים לא מהווה צידוק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל/פלסטין.

אחמדיניגד בקולומביה. צילום: דניאלה זלקמן ויקימדיה
אחמדיניגד בקולומביה. צילום: דניאלה זלקמן ויקימדיה

האסלאמיסטיים

הטיעון הנובע מדת האסלאם אומר שכל ארץ ישראל, תחת השם “פלסטין”, היא אדמת הקדש (וקף) מוסלמית. מכיוון שכך, אין בחבל ארץ זה לגיטימציה לריבונות שאיננה מקבלת את עקרונות ההקדש הדתי המוסלמי. הטוענים טיעון זה מקבלים את הנחות היסוד של האסלאם וטוענים מתוכן. כך באמנה של תנועת חמאס, פרק 3 סעיף 11: “אדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [וקף] לדורות של מוסלמים עד יום תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה “. בעיניהם מדינת ישראל היא “בעיה”. שוב לפי אמנת החמאס: “אין פתרון לבעיה הפלסטינית אלא באמצעות הג’יהאד. באשר ליוזמות, ההצעות והועידות הבינלאומיות, הרי הן בזבוז זמן והבל הבלים.” מובן כי מי שאיננו מוסלמי לא יקבל את הטיעון הזה.

בעולם הערבי-מוסלמי קיימות כמובן גם גישות אסלאמיות רדיקליות יותר השוללות את עצם קיומן של מדינות לאום ולא רק את קיומה של ישראל, אולם ישראל עודנה חריגה מכיוון ששלילת זכות קיומה מקובלת גם על אלו המכירים במדינות הלאום האחרות הקיימות במזרח-התיכון.

ברור במובהק ששלושת הטיעונים שצוינו לעיל אינם יכולים לעלות בקנה אחד עם עקרונות ההגדרה העצמית, השוויון וכבוד האדם, אשר על בסיסם נשענות מערכות המוסר הדומיננטיות במדינות דמוקרטיות. אין אדם יכול להיות בעל מצפון המכבד את האדם באשר הוא אדם, ובו בזמן להיות אנטישמי, לזלזל בזכרם של מיליוני נרצחים, או לדבוק בגרסה של אסלאם הבזה לרעיון שניתן לחיות בשלום בארץ הקודש עם בני דתות אחרות (ותהי הריבונות אשר תהי).

אבחנה זו מובהקת פחות ביחס לשני הטיעונים הבאים, זה הנובע מפוסט-קולוניאליזם, וזה הנובע מזכויות אדם.

צילום: Ted Eytan (CC BY-SA 2.0) VIA FLICKER
צילום: Ted Eytan (CC BY-SA 2.0) VIA FLICKER

חסידי הפוסט-קולוניאליזם

הפוסט-קולוניאליזם מכיל בתוכו מארג של ביקורות ביחס לאופן שבו תפיסות עולם שמקורן במערב שירתו את השתלטותן של מעצמות מערביות על ארצות לא-מערביות בעת החדשה. אחת האבחנות הבסיסיות בזרם זה היא בין ה”יליד” לבין “הכובש הזר”, כאשר היליד הינו קורבן מובהק של הכובש. מושא המחקר הפוסט-קולוניאלי הינו כובשים ממוצא אירופאי וילידים ממוצא לא-אירופאי. אין התייחסות לאופיין של תנועות התפשטות והשתלטות אחרות המתועדות בהיסטוריה, כגון ההתפשטות המונגולית של המאות ה-13 וה-14 שהגיעה עד שערי וינה, מסעות הכיבוש ומערכי השלטון האימפריאליים האסלאמיים החל מהמאה ה-7 ועד חורבן האימפריה העותומאנית, או היסטוריה אירופאית רחוקה יותר.

הכתיבה הפוסט-קולוניאליסטית מאופיינת במרכיב של האשמה כלפי תרבויות המערב, שיצרו כביכול תפיסות עולם שהציגו את העמים הלא-מערביים כנחותים, באופן שסלל את הדרך להצדקה של כיבוש וניצול.

הטיעון הפוסט-קולוניאלי כלפי ישראל שם את הציונות ואת מדינת ישראל על אותו ספסל הנאשמים עם האימפריה הבריטית, צרפת ובלגיה הקולוניאליסטיות, וארצות הברית, אוסטרליה וקנדה כממשיכות דרכה של בריטניה הגדולה. לפי טיעון זה, ישראל היא קולוניה מערבית גזענית הזרה לסביבתה הילידית ומדכאת אותה. בעיני המאשימים, יש להוקיע את הציונות כתנועה שייסדה את ישראל, ולראות בתמיכה לה זכו הציונות וישראל ממדינות מערביות למן הצהרת בלפור ועד ימינו כחלק מהקולוניאליזם המערבי. מניה וביה נובע כי זכותה של ישראל להוות בית לאומי לעם היהודי בטלה.

ניסוח מובהק של תפיסה זו היא החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו”ם מ-1975 הקובעת כי ציונות היא צורה של גזענות. נוסח ההחלטה קושר במפורש בין קולוניאליזם, “כיבושים זרים”, אפרטהייד וציונות, ומכיר בזכותם של עמים להגדרה עצמית. הציונות איננה זוכה להכרה כתנועה להגדרה עצמית של העם היהודי, אלא להיפך, כתנועה גזענית שמטרתה דיכוי ההגדרה עצמית של העם הפלסטיני.

תפיסה זו קיבלה משנה תוקף בועידת האו”ם נגד גזענות בדרבן בספטמבר 2001, בה ניסו גורמים שונים להעביר מסקנות המבודדות את ישראל כגורם מדכא, נפשע ומסוכן. אותם גורמים השתמשו בשיח של זכויות אדם ומוסר אוניברסאלי תוך יומרה לייצג עקרונות של כבוד האדם והגדרה עצמית של לאומים.

מה יכולה להיות הסיבה לכך שמאן דהוא שם את ישראל ואת הציונות על ספסל הנאשמים של הפוסט-קולוניאליזם? האם השלכותיה של הציונות אכן כה בולטות לרעה כפי שטוענים הללו? האמנם ניתן להקביל את פעולות ישראל לפעולותיה של בלגיה בקונגו, או לאלו של צאצאי האירופאים המכונים אוסטרלים ביבשת הדרומית? האם ישראל ביצעה רצח עם? האם ישראל שיעבדה את האוכלוסייה המקומית? האם פעולותיה היו לשם הפקת רווח מאוצרות טבע? האם ליהודים הייתה אפשרות לחזור לארץ-אם אחרת אם רצו בכך? אלה התובעים את ישראל באותו בית משפט וירטואלי של הפוסט-קולוניאליזם צריכים לספק תשובות לשאלות הללו. יתרה מזו, יש לשאול מדוע אותו בית משפט וירטואלי לא מוצא לנכון לשפוט את הכיבושים ואת האימפריות של עמים לא-אירופאים. לשם דוגמה, האם בעת מסעות הכיבוש של האסלאם, הכובשים לא יצרו תפיסות עולם לפיהן העמים הנכבשים נחותים?

ישראל כשלוחה של הקולוניאליזם המערבי. צילום: פלאש90
ישראל כשלוחה של הקולוניאליזם המערבי. צילום: פלאש90

קשה להתחמק מהמסקנה שהסיבה לכך שישראל מואשמת על ידי חסידי הפוסט-קולוניאליזם היא לא רק מדיניות ישראל מאז הקמתה, אלא בעיקר שהאשמות אלה זוכות לרוח גבית חזקה מאנטישמים, ממכחישי שואה וממוסלמים רדיקליים השואפים למחוק את ישראל מהמפה. בקונגו, בלגיה אחראית לאסון הומניטארי נורא לאין ערוך מה”נכבה” שפקדה את הפלסטינים. הקונגולזים סבלו מרצח עם, משעבוד ומשוד גלוי של אוצרות הטבע בארצם כתוצאה מהשלטון הבלגי שהשלכותיו ניכרות גם כיום. זאת מלבד התעלמות מובהקת מהעובדה שה”נכבה” היתה תוצאתה של מלחמת מגן שבה היו היהודים הקורבן למדיניות תוקפנית מצד שכניה הערבים ומצד ערביי ארץ ישראל שעל פי דברי מנהיגיהם עצמם ביקשו לבצע ביהודים רצח עם.

מדוע לא קיים מסע האשמות מתמיד ועיקש כנגד הבלגים בשם הצדק לקונגולזים, בדומה למסע הדה-לגיטימציה האנטי-ישראלי? ישנה היסטוריה ארוכה ועגומה אף יותר מן השלטון הבלגי בקונגו, והיא ההיסטוריה של סחר העבדים הערבי ממנו סבלו אפריקאים, אירופאים ועמי מרכז אסיה במשך יותר מאלף שנה. מדוע אין דורשים מצאצאי אותם סוחרי עבדים במדינות ערב לפצות את צאצאי הקורבנות?

נחזור לשאלה המנחה את המאמר: “איך שלילת זכות הקיום של מדינת ישראל יכולה להיתפש הגיונית בעיני תובעיה?”. ובכן, במידה שמדובר בתביעה לצדק ברוח הפוסט-קולוניאליזם, אפילו בעיני אלו שמקבלים את ההאשמות הקשות ביותר כנגד ישראל, קשה לראות כיצד ניתן לתמוך בשלילת זכות הקיום של ישראל. שהרי אילו היה די בהן, קל וחומר שהראיות הקיימות כנגד גרמניה, בלגיה, קנדה, אוסטרליה, ארצות הברית, ומדינות רבות אחרות היו מספיקות על-מנת לשלול גם מהן את זכות הקיום. זאת רק אם מציינים את אותן מדינות שבהן דנה הגישה הפוסט-קולוניאליסטית, כלומר מדינות מערביות. אם נרחיב את הביקורת הפוסט-קולוניאליסטית לעבר כלל האומות והמדינות, וכלל התקופות בהיסטוריה, ונחיל עליהן את קני המידה שמוחלים על ישראל, יהיה קשה למצוא מדינה שיש לה בכלל זכות קיום. אין מנוס מהמסקנה שבתביעה בשם הצדק מובלעת תפישה אחרת – אנטישמיות, או עוינות קיומית לישראל על בסיס פוליטי, טריטוריאלי או אידיאולוגי כזה או אחר.

מבקשים להשמיד מדינה בשם שיח זכויות האדם. צילום: פלאש90
מבקשים להשמיד מדינה בשם שיח זכויות האדם. צילום: פלאש90

אבירי זכויות האדם

הטיעון הנובע מזכויות אדם אומר שישראל מפרה את זכויותיהם הבסיסיות של הפלסטינים ולפיכך נשללת זכותה המוסרית להתקיים. כותב שורות אלה חושב שהנחלת האמונה בזכויות אדם בקרב אומות שלמות נמנית על ההישגים האנושיים הגדולים ביותר בכל הזמנים. מניה וביה אין אני מערער על זכויות האדם של הפלסטינים. יש לפעול לכיבוד זכויות אלה. אך הטיעון נגד זכותה של ישראל להתקיים המבקש להתבסס על אידיאולוגיית זכויות האדם מהווה פירוש מעוות של הרעיון שבבסיסו. לפי פירוש זה מישראל יש ציפייה מיוחדת, שונה מהציפייה מצרפת, אירן, סין, או מדינות אחרות. היא אמורה להתנהל בסטנדרט מוסרי גבוה ביותר, ואם היא איננה עומדת בסטנדרט זה, לכאורה מגיע לה גינוי חמור יותר ממדינות אחרות. ציפייה זו היא בלתי שוויונית ומפלה.

יש להקפיד לדרוש מכל מדינה סטנדרט זהה ביחס לשמירה על זכויות אדם. אנחנו כישראלים צריכים להתאמץ ולדרוש מעצמנו יותר; זהו עקרון של הצטיינות, ורק לנו יש זכות לדרוש מעצמנו להצטיין. אך באיזו זכות מבקרים זרים דורשים מאיתנו יותר משהם דורשים מאחרים או מעצמם? במידה שמבקרים זרים דורשים דבר מה מישראל, הם צריכים לדרוש זאת מכל מדינה לפי אותו קנה מידה. בוודאי ובוודאי שאין לקשור דרישה זו לזכותה של ישראל להתקיים. הרי אם זיקה זו הייתה מוצדקת, אותם מגני זכויות אדם היו צריכים לערער על זכויותיהן של כל מדינות העולם להתקיים, כפי שראינו במקרה של הטיעון הפוסט-קולוניאליסטי.

נשאלת השאלה מדוע דווקא ישראל היא זו שמוקעת באופן כה בוטה על-ידי אותם “שוחרי זכויות אדם”? שווייץ דוגלת במדיניות של חשאיות בתחום הבנקאות, באופן המאפשר לכל אדם, כולל רודנים ופושעי מלחמה, להפקיד בבנקים שלה כספים. מדוע לא מתקיים מסע הכפשות מתמיד נגד שווייץ, על כך שהיא מרוויחה משותפות בפשע? מה יכולה להיות הסיבה לכך ששלילת זכות הקיום על בסיס מוסרי מופנית כלפי ישראל, ולא כלפי מדינות אחרות, בטיעונים כאלה ואחרים? הסיבה היא שאותם שונאי ישראל הדוגלים לכאורה בזכויות האדם אינם מכירים בישראל מלכתחילה. הם אינם מכירים בריבונותה, וטיעון זכויות האדם משמש להם מסכה, כפי שניתן לראות אצל לא אחר מאותו אחמדינג’אד, שהתהדר גם הוא בנוצות של לוחם זכויות אדם באגרת ששלח לנשיא הנבחר אובמה בנובמבר 2008: “(עמי העולם) רוצים שהתערבותה של ארה”ב תהיה מוגבלת לגבולותיה, במיוחד בכל הנוגע למזרח התיכון. מצופה שתתנער מהגישה הבלתי צודקת (של קודמך בתפקיד), ותייצר מגמה של השבת הזכויות של הפלסטינים, העיראקים, והאפגאנים”. האם שוחרי זכויות אדם אמיתיים רוצים להידמות לאחמדינג’אד?

לאור הנאמר לעיל, אדם בעל מצפון הנשען על מסורת הומניסטית צריך להתנגד להכפשת ישראל שהרי היחס אליה מפלה וכפי שראינו לא ניתן להצדיקו מבחינה מוסרית בעיניים דמוקרטיות הומניסטיות.

מובן שישנם אנשים המבקרים את ישראל בנושא זכויות אדם תוך הכרה בריבונותה, ודרישתם מופנית כלפי כל המדינות באותה מידה וללא אפליה. אלה צריכים להפריד את עצמם הפרדה ברורה מן הקבוצות של שונאי ישראל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. לגבי הטיעון הנובע מהכחשת השואה, גם אובמה בעצמו
    למרות שאינו מכחיש את השואה באופן ישיר שייך לקטגוריה הזאת. בנאום קהיר המפורסם שלו, אובמה השווה את הסבל הפלסטיני לשואה ובכך גם תרם לזילות השואה
    וגם הראה שהוא סבור שהשואה היא ההצדקה היחידה לקיומה של ישראל.

    אני בטוח שגם הטיעון הקולוניאלי נתפס כצודק אצל אובמה, למרות שאני לא זוכר כרגע אמירה מדויקת שלו שתעיד על כך.

  2. ברור לכל בר דעת שאין שום השוואה בין הקולוניאליזם של מדינות אירופה באפריקה שהסתיימו לפני עשרות שנים והיו בשאחים שמחוץ למדינות אירופה לבין מדינת ישראל שהוקמה בשטח שעליו נטענת טענת הקולוניאליזם ונמצאת גם היום באותו השטח.
    טענת הקולוניאליזם על ישראל לא נכונה פשוט משום שהשטח של מדינת ישראל שייך לנו )לפחות בחלקו( ולכן הוא שלנו ולא של האומה הערבית או הפלסטינית.

  3. מאמר מצוין. עם זאת הכותב לא מתייחס לנושא מאוד חשוב שהוא בעצם הסיבה האמיתית לאנטישמיות ולשנאת ישראל: אנו עם הבחירה, אליו .נושאים עיניים ואף חיצים, קנאת הגויים כנראה מעבירה אותם על דעתם
    אין כל דרך אחרת להסביר את השנאה, דה הלגיטימציה וחוסר הרצון להניח ליהודים להתנהל כרצונם בארצם.
    הרי לכאורה עשינו בדיוק מה שגויי הארצות ציפו שנעשה כל השנים, נסתלק מארצם. אלא שכנראה הסיבה לשנאת היהודים ולשנאת ישראל היא לא בהיותם מיעוט בולט ומשפיע, אשר לטענת חלקם משך בחוטי העולם בעת ההיא, ובעת הזו תומך בקולוניה האירופית האחרונה, ישראל. הסיבה לשנאה היא העובדה שהעם הנבחר לא מוכן לחלוק את תורתו עם הגויים. עליהם מוטלות 7 מצוות בני נוח, בעוד שליהודים ניתנו תרי”ג המצוות. ייתכן שעובדה בסיסית זו, שנמצאת בבסיס האמונה הנוצרית, היא שגורמת לצאצאיהם שחלקם כבר התנתקו מהמורשת הנוצרית לשנוא את היהודים שהחליטו למרוד בהיסטוריה, התקבצו מחדש במכורתם ההיסטורית וכוננו בה ממלכה מפוארת, יהודית שמצדיקה את עצמה באותו תנ”ך שרבים מהאירופאים כבר לא רואים בו מודל להשראה וספר של אמת.
    אולי התנתקות מוחלטת משאריות הזהות האירופאית שעוד טבועה בחלק מיהודי ישראל ויצירת זהות יהודית ישראלית היא זו שתמסמס את הדמיון ותעקר מתוכן את הטיעון הקולוניאליסטי. שישנאו אותנו כי אנחנו יהודים, בני דת משה, בני המזרח התיכון, כמו שכנינו הערבים. או אז האירופאים יעזבו אותנו בשקט כי נדמינו לערבים והערבים יעזבו אותנו בשקט כי נדמה אליהם…

    1. בעת הזו מרבית הדבקים בפרדיגמא הנוצרית הם תומכים נלהבים של ישראל ורואים ביהודים “אח בכור” כפי שביטא זאת האפיפיור יוחנן פאולוס השני. מעניין לציין בהקשר זה שכאשר נשאל אותו אפיפיור בנוגע לטאבו על ארץ ישראל ענה שארץ ישראל היא “טרה-סנטה” (אדמה קדושה) עבור בני כל הדתות אבל “טרה פרומיסה” (האדמה המובטחת) רק לעם היהודי. דווקא החילונים המשכילים – אלא שהתנערו מכל שריד של דת ומסורת – הם הם האנטישמים הארסיים והקטלניים יותר

    2. מה שעופר מדבר עליו קיים רק במעגלים פרוסטסטנטים מאוד מסוימים. הרוב הגדול של הקתולים עדיין מחזיקים בתפיסות הישנות אודות היהודים כדאוצידים (רוצחי אל), וספגו רבים מהמטענים האנטישמים המסורתיים.

  4. אין דבר כזה “פלסטינים”
    והיחס שלנו לערבים בגבולות המדינה שלנו הרבה יותר טוב מיחס של ערבים לערבים אחרים

    כל הטיעונים אחד אחד מתנקזים לאנטישמיות.

  5. אני מתנגדת עקרונית לשאיפה שמדינת ישראל תצטיין במוסריותה. זו דרישה אנטישמית במהותה התובעת להחיל על יהודים קריטריון שונה מאשר על לא יהודים. אפילו אם יש כאן ניחוח שלכאורה לפחות מחמיא ליהודים

  6. א) השינאה כלפי מדינת ישראל מקורה בשנאה כלפי היהודים כקבוצה דתית. החצופים האלו, שעד היום שילמו מסים לשליטים, וקיבלו את המכות שלהם בהכנעה, פתאום הקימו להם מדינה בעל צבא נשכני במיוחד, מצליחים מעל לכל דמיון, ואף מראים לעולם את אפסיותו. חמור מכך – הם כבר לא משלמים מסים למארח הנדיב ובעל החסד באירופה ובארצות האיסלאם. ארה”ב הגדולה והעשירה והחכמה צריכה לפנות לישראל בכדי ללמוד כיצד לספק מים לקליפורניה המיובשת. האירופאים והאצריקאים נאלצים לשלוח מומחי צבא לכל סבב קרבות / מלחמה שקורית בין ישראל לשכניה בכדי ללמוד כיצד ללמד ולהכין ולהנהיג את צבאם לעת מלחמה. הז’ידים הללו אפילו מוכרים בכסף רב את פרי שיכלם (היי-טק לסוגיו), בזמן שאותו פרי שיכלם היה צריך להיות שייך לפיאודל או למלך או לסולטן.
    ——-
    ב) השנאה כלפי היהודים נוצרה ביום בו היהודים קיבלו על עצמם את התורה ונהפכו לעם המכתיב את אורח החיים המוסרי, דבר ששאר העמים לא יכלו לסבול. מאותו יום הקרבת קרבנות אדם כבר לא היתה מותרת ומקובלת. מאותו היום השליטים צריכים להתחשב הנתנים (דיני עבדות וכד’). וכו’ וכו’
    ——-
    ג) שנאת הנוצרים והמוסלמים ליהודים החלה ביום בו החליטו מקימי הזרמים בעלי המאפיינים הדתיים הללו על הקמת דת חדשה, שלשיטתם היא היא האמת ואין בילתה. הרי כל עוד יהודי אחד קיים בעולם, הנצרות והאיסלאם הינם שקר. הרי ממילא הם מיוסדים ובנויים על היהדות, אז מי צריך מתווך או מגשר אם אפשר לפנות למקור עצמו ועוד להרויח מכך. מדוע צריך ללכת לכנסיה ביום ראשון אם אפשר ללכת לבית הכנסת בשבת. מדוע צריך להתפלל 5 תפילות ביום או להיתענות 40 יום רצוף אם אפשר להתפלל 3 תפילות בעלות משמעות הרבה יותר עמוקה, ולהיתענות רק 6 פעמים בשנה (וגם זה רק בתנאים מסוימים).
    ——-
    ד) הכותב נתפס לטעות כספית הרווחת בעולם. אמנם שוויץ מחמירה (ביחס למדינות רבות אחרות) בחוקי הסודיות הבנקאית, אולם שכנתה אוסטריה מחמירה עוד יותר, וגם דואגת שלא להתפרסם בכך. באופן זה, מי שרוצה להסתיר את כספו פונה לשוויץ, ולאחר שהוא מגלה את החורים בסודיות הבנקאית שלה, וכמובן את תשומת הלב שנותן לה משרד האוצר האמריקאי, מעדיף לפנות לאוסטריה. כך ששוויץ ידועה, והדגש הוא על ידועה, כמקלט כספי עם סודיות מחמירה, אולם ביחס לאוסטריה, ואני מניח שגם ביחס למדינות נוספות שלא מפרסמות את עצמן (מי שיודע יודע, מי שלא יודע לא צריך לדעת), הסודיות הבנקאית בשוויץ היא כמו גבינה שויצרית.
    ——-
    ה) איך אמר דויד בן גוריון ז”ל? לא משנה מה הגויים יגידו, משנה מה היהודים יעשו. הרי ממילא הגויים תמיד יעלו טענות כלפי היהודים ומדינתם. אז מה זה כבר משנה? you’re damned if you do, you’re damned if you don’t. עכשיו היהודים צריכים לנהוג לפי מה שמתאים לצרכיהם ולא לפי מה שהעולם מקשקש.