מה צריך ללמוד מההצלחה של דונלד טראמפ

האם פוליטיקאי ישיר ולא מתנצל יכול להנהיג אומה שלמה? • נסיקתו האדירה של המיליארדר דונלד טראמפ במפלגה הרפובליקנית מסעירה את ארה"ב, ונוגעת בשאלות עמוקות יותר הרלוונטיות גם לפוליטיקה הישראלית • ג'יי קוסט, כתב ועורך במגזין 'הוויקלי סטנדרט', עם ההסבר המלא

מאנגלית: אריק גרינשטיין

דונלד טראמפ לא יהיה המועמד הבא לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקנית. נכון, איש העסקים המצועצע עשה מיליארדים בנדל"ן, אבל פוליטיקה היא עניין אחר לגמרי. ברור לכולם כי חסר לו המזג הנדרש מנשיא, ושהוא אינו אלא תוצר טרי של המרוץ במפלגה. ככל שנתקדם לקראת קו הסיום והמצביעים יבחנו מקרוב את המועמדים האחרים, טראמפ ידעך.

ועדיין, סערת טראמפ צריכה להזכיר לפוליטיקאים הרפובליקנים את האמת שהם העדיפו לשכוח: המצביעים שלהם כבר לא אוהבים אותם. אם נתעלם לרגע מהמליצות הנבובות, מה שנשאר הוא המסר הפשוט והמחייב של טראמפ לבסיס הרפובליקני: את שאר חברי המפלגה קנו או "שיחדו", אבל אני עומד בזכות עצמי, ואני באמת אייצג אתכם, הבוחרים.

בהתחשב במצב הנוכחי, די מפתיע שהמסר הזה צריך להדהד בכלל. בתור מפלגה שאינה מחזיקה במושכות הבית הלבן, הרפובליקנים במצב טוב מאוד. אם נחבר את החקיקה במדינות השונות, החקיקה של המושלים ומספר המושבים בקונגרס, הרי שמאז שנות ה-20' הרפובליקנים לא היו כל כך חזקים. ההיסטוריה מלמדת שהמפלגה אמורה לזכות גם במרוץ לנשיאות: הדמוקרטים הולכים על רצף היסטורי נדיר של כהונה שלישית; רמת הפופולריות של הנשיא המכהן חלשה; והמועמדים הפוטנציאליים שלהם לוקים בבעיות אתיות אקוטיות.

אך שיעורי התמיכה במפלגה הרפובליקנית, נכון לעכשיו, הם נוראיים, ונעים באזור ה-35%. מפלגה יכולה לרדת לשפל כזה רק כאשר לתומכיה אין שום אשליות לגביה. מבט חטוף באתרי האינטרנט הימניים או בתוכניות האקטואליה תואם את החולשה בסקרים: ישנו חוסר אמון נרחב במפלגה הרפובליקנית, אפילו בקרב השמרנים הנמרצים והמעורבים ביותר.

הבטחות ללא כיסוי

ולמה באמת שהם יסמכו על המפלגה הזו? הרי כדי לזכות ברוב בקונגרס ב-2010 וב-2014, הנציגים הרפובליקנים פיזרו הבטחות מופרזות ביחס למה שביכולתם להשיג תחת הנשיא ברק אובמה. כך, לפני בחירות האמצע של 2010, מייק פנס, יו"ר השדולה הרפובליקנית בבית הנבחרים באותו זמן, אמר לשדרן שון האניטי:

מה שאמרתי הוא שלא תהיינה שום פשרות בכל הנוגע לסיום ההוצאות המנופחות, הגרעונות והחובות; שום פשרה על ביטול טוטאלי של תוכנית אובמה-קייר; שום פשרה בהגנה על הערכים המרכזיים של העם האמריקני, ועל האופן שבו אנו מבזבזים את כספם של האנשים, בתוך הארץ ומחוצה לה. בנושאים שנוגעים שאופן ישיר לעקרונות, ולדאגה של העם האמריקני מהדרך שבה מוציאים את כספי המיסים שלהם, לא תהיינה שום פשרות.

אבל, כמובן, היו פשרות בנוגע לאובמה-קייר – הרי לא הייתה ברירה אחרת. המערכת שלנו היא לא פרלמנטרית אלא משטר של חלוקת כוח, בו הנשיא שומר לעצמו סמכות נכבדה לחסום פעולות חקיקה. להציג זאת אחרת בפני הבוחרים, כמו שפנס עשה (וכך גם רפובליקנים בכירים אחרים), זו אשליה.

אותו דבר בנוגע לסנאט. במהלך הקמפיין ב-2012, כאשר נראה היה שהרפובליקנים ישיגו רוב, הסנאטור מיץ' מקונל הציע לבטל את אובמה-קייר באמצעות תהליך תיקון תקציב [תהליך מזורז המאפשר תיקון בתקציב בנסיבות מסוימות, עם יכולת מוגבלת להגיש עררים – א.ג] הדורש רק רוב רגיל של 51 קולות. "נשיא בית המשפט העליון אמר שזה מס. מסים הם, מה שאנו מכנים, ברי תיקון באופן מובהק. זה סוג האמצעים שאנחנו יכולים לנקוט באמצעות רוב של 51 קולות בסנאט", הוא אמר אז. "אם אני אהיה מנהיג הרוב בשנה הבאה, אני מתחייב בפני העם האמריקני שביטול אובמה-קייר יתבצע". אך בשנה שעברה כבר טען מקונל שכדי לבטל את אובמה-קייר צריך רוב של 60 קולות בסנאט.

מאז שנת 2010, הפעולות של חברי הקונגרס הרפובליקנים בדרך כלל לא עלו בקנה אחד עם הבטחות הקמפיינים שלהם. בפרספקטיבה קצרת טווח, יתכן וזה היה נחוץ. קשה לשכנע את המצביעים שלך בטענה "הצבע לי כדי שאעצור את הנשיא מלפעול בצורה גרועה יותר". הרבה יותר טוב לומר "הצבע לי כדי שאשיב לאחור את מה שעשה הנשיא". אך בחלוף הזמן הרטוריקה המוגזמת קידמה אקלים של חוסר אמון. כך הלכה וגברה התחושה בקרב המצביעים הרפובליקנים שהמנהיגים שלהם, אפילו אם הייתה להם שליטה מלאה על הממשל, לא יעשו ולו חצי ממה שהם מבטיחים בקמפיינים שלהם.

הרפובליקנים איבדו את אמון הציבור

המפלגה הרפובליקנית השיגה שליטה בקונגרס בשנת 1994, אך אולי נכון יותר לומר שההפך הוא הנכון. בנקודת זמן זו הקונגרס היה שקוע כולו במה שתיאודור לואי, איש מדעי המדינה, היה מכנה "ליברליזם של קבוצות אינטרסים": הרחבה שיטתית של הממשל בהתאם ללחציהן של קבוצות אינטרסים, השולטות בתהליך הפוליטי. עבור שמרנים התומכים בממשלה קטנה המערכת הזו פוגענית פי-שניים, מכיוון שהיא מרחיבה את הממשל באופן חלקי ולא הוגן.

למרות שהרפובליקנים המרדנים של הקונגרס ה-104 עשו הרבה דברים טובים, הם כשלו בחיסול המשטר הזה. במובנים רבים, הם אפילו חיזקו אותו. כפי שטען מאט קונטינטי בספרו 'The K Street Gang', ההנהגה הרפובליקנית ניסתה לבנות רוב מוחלט על-ידי חיזור אחר לוביסטים סוג ב', שיוכלו להרעיף עליהם כסף עבור הקמפיינים שלהם. בחירות האמצע של שנת 2006 ניפצו את התקווה הזו, אך הרפובליקנים בקונגרס עדיין היו מחויבים ל"ליברליזם של קבוצות אינטרסים". ראו למשל את ההתרבות המהירה של התקציבים, שמחירם עלה בכ-300% בין השנים 1995 ל-2006; בתחילה אף היו אלו חברי הקונגרס הדמוקרטים ששמו להם גבול. ראו גם את 'חוק הכבישים' החדש, שאישר באופן משמעותי הרבה יותר הוצאות ממה שיכלה לממן קרן הנאמנות; וכך גם התמיכה של הרפובליקנים בקונגרס ב'בנק ייצוא-ייבוא', למרות העובדה שהוא גוף שלמעשה מספק קצבאות לתאגידים.

חלק מהנושאים הללו נטועים עמוק בשדה הפוליטי, כך שהמצביע הממוצע לא ממש מכיר את הפרטים שלהם. אבל אין ספק שההמון השמרני מבין את העיקר. הרפובליקנים מבטיחים עוד משנת 1994 לערוך רפורמות בממשל, מכף רגל ועד ראש. 21 שנים לאחר מכן, וושינגטון נמצאת בדיוק באותו המקום שבו היא הייתה. לא צריך דו"ח מפורט של מכון מחשבה כדי להבין מה קרה: הרפובליקנים בקונגרס לא עמדו בהתחייבויותיהם, אפילו כאשר הייתה להם שליטה מלאה על הממשל. ועם נשיא דמוקרטי, הרפובליקנים בקונגרס עשו עוד פחות ממה שהם היו יכולים לעשות.

וכמובן יש גם את הנושא החם של ההגירה, שבו טראמפ משחק על המחלוקת שבין בסיס המפלגה להנהגתה. ההנהגה, בהשראת ההגנה שמספקות לה קבוצות אינטרסים שונות, רוצה רפורמה מקיפה הכוללת בדרך כלל חנינה למהגרים בלתי-חוקיים וגידול בהגירה חוקית. שמרנים מן השורה, לעומת זאת, מודאגים ביותר מההשפעה של הגירה מאסיבית על המשכורות, וזה עוד מבלי לדבר על ההשפעה המחלחלת על התרבות. שלא כמו הסודות הכמוסים של 'חוק החקלאות', אלו נושאים שהרפובליקני הממוצע קולט ברמה האינטואיטיבית, והוא לא סומך על ההנהגה שתשרת את האינטרס הציבורי.

טראמפ מנצל את החולשה

אם נשתמש במונחים כלכליים, זה מה שנקרא 'בעיית המנהל-סוכן'. מצביעי המפלגה הרפובליקנית (המנהלים) האצילו סמכות לנציגים נבחרים (הסוכן) כדי לצמצם ולערוך רפורמות בממשל, אולם אלו האחרונים לא עשו זאת. האם מישהו מתפלא אפוא מכך שאדם כמו טראמפ יכול לשגשג בסיטואציה כזו? הרי הוא המכשיר המושלם לבטא את התסכול העמוק שהשמרנים מרגישים. בומבסטי, נועז וחסר שיקול דעת, הוא מגיע כאדם שמניח הכל על השולחן ואומר את הדברים כפי שהם. אחרי עשורים שבהם הולכו שולל על-ידי מנהיגיהם, שמרנים רבים מוצאים בו משב רוח מרענן.

כמובן, טראמפ אינו מה שהוא טוען שהוא. כמי שתמך עד לא מזמן בפוליטיקאים דמוקרטים ובמטרות ליברליות, טראמפ רחוק מלהיות כליל השלמות השמרני. זה בסדר, וטוב אפילו, להיות מתוסכל; אך זה משהו אחר לגמרי לפעול בנוגע לכך. טראמפ לעולם לא יצליח להשלים שום דבר, אפילו אם הוא היה יכול לנצח בבחירות הכלליות (והוא לא יכול). הסגנון הישיר שלו יכול לעבוד מצוין בתוכנית ריאליטי, אך האבות המייסדים עיצבו את המערכת שלנו כך שתקיא בריונים כאלו.

זו הסיבה ש'בעיית המנהל-סוכן' יכולה להיות כל כך מסוכנת. היא יוצרות ואקום הרסני בהנהגה שכל דמגוג בשקל עלול למלא, על חשבון כל הנוגעים בדבר. במקרה של טראמפ, העלייה שלו לראש הפירמידה הייתה בזבוז זמן מצער. בגללו, כרגע דעתה של המפלגה מוסחת מכדי לחשוב על הנושאים הגדולים, או כדי לקבוע אילו מועמדים קורצו מחומר של נשיא. וגרוע מכך, טראמפ נוטה לומר דברים שערורייתיים, שמרחיקים ללא צורך מצביעים עצמאיים מהשמרנות.

אפשר להטיל את האשמה, או לפחות את חלקה, על התומכים של טראמפ שהיו צריכים להבין טוב יותר את משמעות מעשיהם. שורה של מועמדים רציניים, שבאמת יכולים לערער את הסטטוס קוו בוושינגטון, הולכת לאיבוד בתוך מופע הליצנות של טראמפ. אך ישנה נקודה עיקרית יותר שאסור לנו לפספס: דולנד טראמפ הוא לא הבעיה האמיתית של המפלגה הרפובליקנית; הוא סימפטום של הבעיה. מזה שנים ארוכות שאווירת אי-אמון שוררת בין המצביעים השמרנים לפוליטיקאים הרפובליקנים. טראמפ רק מנצל את החולשה הזו.

בסופו של דבר, האשמה העיקרית עבור סערת טראמפ מוטלת על הנהגת המפלגה. אם השמרן הממוצע באמת מאמין שהמפלגה אי פעם תלך אחר הרטוריקה שנשמעת בקמפיין שלו, טראמפ יהיה כוכב הסקרים.

_________

ג'יי קוסט הוא כתב וחבר מערכת במגזין 'הוויקלי סטנדרט' ומחבר הספר A Republic No More: Big Government and the Rise of American Political Corruption.

המאמר המקורי הופיע במגזין 'הוויקלי סטנדרט'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.