יונתן פולארד: בוגד או גיבור?

פרשת יונתן פולארד, המרגל הישראלי בוושינגטון, מקפלת בתוכה את כל המורכבויות ביחסים בין ישראל לארצות הברית, הנהנות מיחסי קירבה שלא קיימים בין ישראל לבין שום מדינה אחרת בעולם. למרות זאת, מתחת לפני השטח קיימים פערים וחשדות עמוקים, שמלווים את יחסי ישראל-אמריקה לאורך שנים רבות. פרשת פולארד היא אחת הדוגמאות הבולטות לכך.

ישראל הוורודה

היום זה כבר נשכח, אבל עם קום המדינה – לפני הכרזתה ואחריה – היתה תפיסה בסיסית בתוך הממסדים השונים של מחלקת המדינה ומערכת הביטחון האמריקנית, שהמדינה היהודית היא בעצם זרוע של המהפיכה הבולשביקית שנדדה דרומה, למזרח-התיכון.

בספר היסוד החשוב 'ישראל בדמיון של אמריקה' מאת פיטר גרוס הוא מספר על החששות הכבדים של צמרת הביטחון האמריקנית שהמלחמה – מלחמת העצמאות ב-1948 – תגרור את ארצות-הברית למעורבות פעילה בקרבות. "גם אם זה לא יקרה, מדינה יהודית תהיה לבטח מוצב קדמי של הקומוניזם הסובייטי", כותב פיטר גרוס על הערכת הממסד הבטחוני האמריקני. "אפילו בשלב מאוחר כמו 16 במארס 48' המטות המשולבים האמינו שמפא"י השולטת בסוכנות היהודית 'מקורה בברית-המועצות ומדינות הלווין שלה ויש לה קשרי משפחה וקירבה באותם אזורים. ומבחינה אידיאולוגית היא קרובה הרבה יותר לברית-המועצות מאשר לארצות-הברית".

גם ראש השב"כ בשנות ה-50, עמוס מנור, סיפר על נקודת המבט האמריקנית בראיון להיסטוריון ניר מן. בעיני האמריקנים נחשבה ישראל של ראשית שנות ה-50 ל'פינק'; אם לא אדומה – אז ורודה. "בן-גוריון שאף לכונן מערכת יחסים והבנות מדיניות עם ארה"בּ כיעד איסטרטגי", סיפר מנור. "רצונו להוכיח לארצות-הברית את גישתו הפרו-אמריקנית התנגש עם הסתייגות המִמשל בוושינגטון מישראל, נוכח העובדה שחלק נכבד משרי הממשלה, מהקצוּנה הצבאית הקרבית והטייסים בצה"ל היו קיבוצניקים, שנתפסו בעיניהם כאוהדי הקומוניזם. האליטה בישראל הייתה סוציאליסטית והגורמים השִלטוניים המרכזיים במדינת ישראל בתחילת שנות החמישים היו מפלגות הפועלים, ההסתדרות הכללית והתנועה הקיבוצית. בעיצומה של המלחמה הקרה והמקארתיזם בארצות-הברית, נתפסו כל אלה על-ידי המִמשל האמריקני כשלוחות קומוניסטיות או חשודות באהדה לקומוניזם הקוסמופוליטי. בטרמינולוגיה המודיעינית נתפסה ישראל כ-"pink", כלומר כחשודה בנטיות קומוניסטיות (לעומת ה-"red" המעיד על זיהוי קומוניסטי מובהק או ודאי). בן-גוריון חיפש דרך להתקרב אל האמריקנים והציע להוכיח את אמינות כוונתו בדרך חשאית, באמצעות עזרה לשירות הביון האמריקני שהיה חוד החנית במאבק נגד הקומוניזם".

אחד מאותם יוצאי הפלמ"ח שהשתלבו במערכת המודיעין של ישראל, בשב"כ ובמוסד, היה רפאל איתן. הפלמ"ח בהחלט נחשב לבריגדה אדומה. רפי איתן גדל בסביבה שטיפחה עוינות לאימפריאליזם האנגלו-אמריקני, כפי שקראו לזה. לא היתה לו התנגדות נפשית לריגול באמריקה.

פולארד נכנס לתמונה

פולארד הופעל בתקופה שבה, להערכת האמריקנים, ישראל היה במצב לא טוב בעקבות מה שהאמריקנים הגדירו כ"ניצחון פירוס" במלחמת לבנון. המצב הכלכלי בישראל של ראשית שנות ה-80' היה קשה. בדו"ח הערכת נזקים של הסי-איי-איי מסופר בין השאר על כך, שכדי לתת מוטיבציה ליונתן פולארד תיאר בפניו רפי איתן מתקפת פתע סורית עם טנקי טי-72 שתכבוש את הרמה ואת הצפון.

למעשה, בדו"ח הערכת הנזקים הזה, שנעשה בתיאום בין הסי-איי-איי לבין מודיעין הצי שבו שירת יונתן פולארד, נמצאת מרב האינפורמציה שמשמשת את הכותבים על הפרשה עד היום. מחברי הדו"ח מאוקטובר 87' העריכו שפולארד סיפר להם את כל האמת, בעקבות עיסקת הטיעון שלו: "פולארד שיתף פעולה עם חוקרי ממשלת ארצות-הברית, כולל אנשי קהילת המודיעין; תחקור נרחב של פולארד בעקבות עיסקת הטיעון שלו, שנעזר על-ידי…. (מחוק) סקירה של רישומי תיקי המסמכים, הניבו פירוט נרחב ביותר של מטרות הריגול של פולארד, פעולותיו והמסמכים שנחשפו. סידרת ראיונות פוליגראף נוטה לאשר ששיתוף הפעולה שלו עם הרשויות היה מלא וישר".

בסיכום הדו"ח הם מציינים את נטייתו להגזמה ולפיאור עצמי, ולכן יתכן שעשה פחות ממה שסיפר.

תקופת פעילותו של יונתן פולארד בשירות ארגוני המודיעין של ישראל (הלק"ם, במקרה שלו) היתה קצרה: מיוני 1984 ועד מעצרו ב-21 בנובמבר 85'. נכון שמכר בעבר מודיעין לאוסטרליה ואולי עוד מדינה; אבל אין ספק שפולארד היה מרגל שנתן לישראל תפוקה באיכות בלתי רגילה. על-פי הדו"ח, המוטיבציה העיקרית שלו היתה אידיאולוגית. הוא היה ציוני, וחוקריו האמריקנים סבורים שקיימת אפשרות שהמוסד או גוף מודיעיני אחר שמו עין על הצעיר היהודי כבר בעת שהותו בישראל כנער בן 17 במכון ויצמן בקיץ 1971.

"המטרה העיקרית של המבצע (הריגול של פולארד), כפי שהוסברה לו על-ידי יוסי יגור – לספק לישראל את החומר המודיעיני הטוב ביותר של המודיעין האמריקני על יריבותיה הערביות של ישראל והסיוע הצבאי שהן מקבלות מברית המועצות". ההסבר הזה ניתן לו במיפגש שקיימו איתו בפריז בנובמבר 84' יגור ואיתן. מה היה תפקידו של אל"מ אביאם סלע? הוא היה הראשון שנפגש והפעיל את יונתן פולארד בכשלוש פגישות. ההערכה של מחברי דו"ח הנזקים היא שסלע נבחר דווקא משום שהיה דמות בולטת, מעין גיבור ישראל, שהשתתף בהפצצת הכור בעיראק. דמות הרואית ישראלית נועדה למשוך את פולארד לעבוד למען ישראל – בין השאר על הבסיס האידיאולוגי והדאגה לבטחונה. סלע נפגש איתו כשלוש פעמים ולאחר מכן העביר את הכדור ליוסי יגור ומי שסייעה על ידו עירית ארב, שהיתה מזכירה בשגרירות ישראל בוושינגטון.

אין ספק שבישראל היתה הערכה גדולה לעבודה של פולארד. "פולארד זכר שיגור, לפחות בשני מקרים, ציין בפניו שפריטי מודיעין מובחרים ידועים ל'דרג הגבוה ביותר של ממשלת ישראל' ומוערכים מאוד על ידו". הוא קיבל העלאה בתשלומים שקיבל מ-1,500 דולר ל-2,500 לחודש, כהוקרה על תפקודו.

ההנחיה על משימות המודיעין שלו היתה: א. מודיעין גרעיני ערבי (ופקיסטני). ב. נשק 'אקזוטי' בידי הערבים, כולל נשק כימי וביולוגי. ג. מטוסים סובייטים. ד. טילי אווויר-אוויר ואויר קרקע סובייטים. ה. סדר הכוחות של מדינות ערב, היערכות צבאית, וכוננות. בשלב מסוים ציפו ממנו גם לתת התרעה למקרה של מלחמה.

בפגישת תדרוך בפריז, "הוסיף רפי איתן משימה נוספת: לקבל… חומר שיש בו 'לכלוך' על מנהיגים פוליטיים ישראליים, כל מידע שיוכל לזהות אישים ישראלים שמספקים אינפורמציה לארצות-הברית", נכתב בדו"ח האמריקני.

נדמה לי שבכל החומרים שנתקלתי בהם על פרשת פולארד לא ראיתי אף פעם דיווח על סיפור כזה, וזה בהחלט מסקרן. פולארד אמר למתחקריו, שכאשר איתן תדרך אותו בנושא עמד מאחוריו יוסי יגור ועשה תנועות שלילה אינטנסיביות בראשו.

אמדן הנזקים

לאחר שנעצר פולארד התחילו כל מיני דיווחים וספקולציות על מטרות זרות ונזקים שהם הרבה מעבר להעברת מודיעין חשוב לבעלת ברית. יש אמנם בדו"ח האמריקני לא מעט עמודים מחוקים, אבל ברור שהמידע הסודי שהעביר, כפי שמצוין ברשימת משימותיו, לא נועד לפגוע בבטחון ארצות-הברית אלא לסייע לידידה בצרה. על-פי הערכת הנזקים, חלק מהמידע שפולארד העביר לישראל דלף לצד שלישי – לא כתוב שזאת ברית המועצות, אבל סביר שזאת הכוונה. הוא התבקש להעביר על פי דרישה ספציפית את מדריך RAISIN של ה-NSA (סוכנות הביון האמריקנית, מקבילה ל-8200 הישראלית), הכולל את מפתחות הצופן של התדרים ששימשו את מודיעין הצי. המידע הזה למעשה נתן גישה לכל תדר אלקטרומגנטי שהפעיל ה-NSA בזמנו. כך, זכתה ישראל בגישה ללוויינים אמריקאים, לתשדורות אמריקאיות, לציוד שהאמריקאים האזינו לו וכדומה. הגישה למערך ההאזנות האמריקני, אפשר לצה"ל לעקוב אחר תשדורות בעולם הערבי שנקלטו על ידי ארה"ב.

מידע זה נחשב לאחת הפגיעות הגדולות ביותר בביון האמריקני, והחלפתו של המדריך לאחר הדלפתו עלתה מיליארדי דולרים. החומרה שבהדלפה זו היא אחד ההסברים לעונש הקשה שהוטל על פולארד.

לאורך שלבים שונים בסאגה של פולארד מאז מעצרו ומשפטו, היו נדבכים חדשים של מידע שקיבלו פרסום. אחרי נסיון השחרור שלו בוועידת וואי ב-1998, באה "כתבת תחקיר" ענקית של סימור הרש בניו יורקר (1999). כותבים אמריקנים בעיקר, אבל גם ישראלים, חוזרים אליה שוב ושוב. לפי הרש, החומר המודיעיני בחלקו הגיע לסובייטים – ואחת ההערכות היא, שישראל מכרה את המידע בתמורה לעלייה של יהודים מרוסיה. אנחנו מדברים על השנים 84'-85'. עדיין איש אינו חוזה את התמוטטות ברית המועצות, ואין מאמץ לקראת עליה המונית.

יום אחד פגשתי יהודי אמריקני ששירת בממשל רייגן ונמנה על מייסדי אחד ממכוני המחקר השמרניים הנחשבים ביותר. סיפרתי לו מה כותב הרש בעניין פולארד. תגובתו: "וממתי מה שסימור הרש מדווח זו אמת?". נראה שכל הסיפור הוא דיסאינפורמציה, שנועדה לחפות על נפילת סוכנים אמריקנים שהוסגרו בידי חפרפרת כמו אלדריץ' איימס שהיה ראש הריגול הנגדי האמריקני. אין לזה שום הגיון משום שברית המועצות היתה אויב באותן שנים לא פחות מהערבים.

השערה אחרת קשורה להפצצה של חיל האוויר במפקדת אש"ף בתוניס. על-פי הדו"ח האמריקני, חלקי מודיעין חשובים על מפקדת אש"ף הועברו לישראל על-ידי יונתן פולארד. הוא עסק בעיקר בצפון אפריקה. והנה, כעבור חודש הוא נעצר. עולה אפשרות שיש איזשהו קשר בין האירועים. ידוע מתולדות המודיעין בעולם, ששימוש במודיעין רגיש הוא נושא שמצריך הרבה מאוד שיקול דעת. ידוע שהבריטים במלחמת העולם השניה הקריבו לא מעט חיי אדם, אוניות וציוד רק כדי לא להעלות אצל הגרמנים את החשד שהם פיצחו את האניגמה. האם נעשה שימוש חסר אחריות בפריטי מודיעין שפולארד העביר?

ישראל, אמריקה והיהודים

אבל לכידתו של פולארד השפיעה בעיקר במישור של משולש היחסים הקטלני: אמריקה, ישראל והיהודים. בגלל העונש הכבד וההתבטאויות של התובע במשפט בנוסח של "לא תראה אור יום", צפו בקרב יהדות אמריקה כל הפחדים מפני התעוררות מחודשת של מפלצת האנטישמיות; בעיקר חששו מחידוש ההאשמות בנאמנות כפולה.

היום אנחנו נמצאים פחות או יותר 30 שנה אחרי פרשת פולארד. כשזו פרצה, זה היה בערך 30 שנה אחרי פרשת בני הזוג יוליוס ואתל רוזנברג, מרגלי האטום, שהועלו לכיסא החשמלי בקיץ הלוהט של 1953. דברים כאלה לא נשכחים. תזכיר שהגיש שר ההגנה דאז קספר ויינברגר לשופט במשפט פולארד, האשים את פולארד כי היה גדול הבוגדים. גם היום, בעקבות הידיעה על שחרורו, אפשר לקרוא כתבות באתרי שמאל כמו 'סלייט', שבהם חוזרים על ההאשמה הזאת ועל הדיסאינפורמציה שהוכמנה בכתבתו הישנה של סימור הרש. אולם פולארד לא בגד במולדתו האמריקנית, אלא בשירותי המודיעין שבהם עבד. אבל הוא נבגד היום על-ידי פרשנים ישראלים בכירים, שהמוטו שלהם: 'גיבור, הוא לא'. אז אולי לא גיבור בנוסח של לוחמי גולני, גבעתי והצנחנים במבצע 'צוק איתן'; אבל גם היום אני בספק אם יש בכיר במודיעין הישראלי שלא היה מתפתה לעשות שימוש בחומר מודיעיני מובחר מנבכי פס הייצור האמריקני, כפי שנעשה עם יונתן פולארד.

לפי כתבה ב'סלייט' של פרד קפלן, כל הסבבים שבהם כביכול עמד פולארד להשתחרר לא התרחשו באמת; בשום שלב לא התכוונו באמת לשחרר אותו, לפני המועד הנוכחי. ברור שבהשוואה למרגלים כמו אלדריץ' איימס ואחרים, העונש של פולארד היה כבד בצורה מוגזמת, ולכן היה מקום לנסות לאורך השנים למצוא עיתוי מתאים לשחררו לפנים משורת הדין. כמו בהזדמנויות של חבילה מדינית. אבל הקהילה היהודית ברובה העדיפה לראות את המרגל היהודי לטובת ישראל נמק עד יומו האחרון בכלא. היו כאלה שניסו לבחון כליות ולב אצל ויינברגר. שר ההגנה של הנשיא רייגן היה נכד של סבים יהודים, אך הוא עצמו כבר היה נוצרי אפיסקופלי. שמא התעורר בו התיעוב כלפי יהודי, שלא נטמע באמריקניות ועוסק בריגול? לי זה נראה כמו הצטעצעות אינטלקטואלית, סוג פתיון והסחת דעת מהדבר האמיתי. הטיפוס הוויינברגרי ידוע. גם שר הגנה קודם, ג'יימס שלזינג'ר, שכיהן אצל ניקסון בזמן מלחמת יום הכיפורים, נולד כיהודי אך המיר את דתו ללותרני בעת שהייה בצעירותו דווקא בגרמניה.

פולארד שימש כאמצעי לחץ פסיכולוגי פוליטי גם כדי להרתיע חלק מיהודי אמריקה, וגם כדי ליצור איום עמום אך קבוע על בכירים במערכת הביטחון הישראלית. קשה לדמיין שאחד כמו שמעון פרס, שהיה ראש הממשלה בזמן פרשת פולארד, לא יפנים את מצבו ביחס לאמריקנים בעקבות הביזיון הזה. קשה להאמין שאחד האנשים שהוא מינה כדי לנקות את השטח מול האמריקנים היה אברום שלום, ראש השב"כ בעת פרשת קו 300. פרס ישא עימו עד יומו האחרון חשבון עו"ש בחובה מול הממשל האמריקני, מה גם שבמקביל התחוללה באותה עת פרשה לא פחות מביכה ומבישה – איראן-קונטראס, שבה פרס ועוזריו כיכבו.

גם העובדה שאביאם סלע ורפי איתן אינם יכולים לדרוך על אדמת אמריקה ידועה לכל. עמוס ירון כשהיה מנכ"ל משרד הביטחון קיבל על הראש מהאמריקנים. יובל דיסקין זכה להתעללות ביורוקרטית כשניסה לקבל ויזה לארצות-הברית. והיו עוד מקרים. כשפרשת פולארד ברקע, זה בהחלט יכול לשנות את "דעותיהם" של בכירים בטחוניסטים גם כאשר הם עוסקים בפומבי בסוגיות הגרעין האיראני – בין אם זו תקיפה ישראלית או הערכת נזקיו של הסכם וינה.

ומלה אחרונה בקשר לתנועה שהתפתחה בישראל ובארצות-הברית למען שחרור פולארד, תנועה שהפכה אותו לאייקון. אולי לא היה סיכוי מלכתחילה לשחררו עקבות לחץ ציבורי; אבל טוב שהאיש הזה שהקריב את חירותו למען ישראל ונתן לה שירותי ריגול באיכות גבוהה, יידע שמעריכים אותו פה.